הסיפור, חלק א׳

זאת לא רשומה על ברית המועצות.

---

כתבתי פעם רשומה בשם "אותיות" על חינוך לשוני יסודי בברית המועצות. בעמוד הראשון בספר לימוד האותיות של ברית המועצות הייתה, כזכור, תמונה של לנין:

תמונה של לנין בתחילת הבוקוואר – ספר לימוד אותיות בכיתה א׳ בברית המועצות

לנין כיכב בעוד כמה עמודים בבוקוואר ואחר־כך הוא כיכב גם בשיעורי ספרות ביסודי: קראנו סיפורים של מיכאיל זושצ׳נקו, ולדימיר בונץ׳־ברויביץ׳ וסופרים אחרים על איך לנין היה ילד טוב שאף פעם לא שיקר, איך הוא רימה את הסוהרים כשהיה במאסר, איך הוא עלה בכוחות עצמו במדרגות אחרי שהתנקשה בו פאני קפלן, איך הוא דיבר בשלל שפות זרות לנציגים זרים בכנס קומוניסטים בין־לאומי וכו׳. למדנו, כמובן, גם ספרות יפה יותר – פושקין וטולסטוי וכל אלה, אבל לסיפורי לנין הוקדשו שיעורים לא מעטים.

ספרי ילדים על לנין היו לא רק חומר חובה בבית הספר היסודי, אלא נמכרו גם בחנויות ספרים. אינני יודע מי קנה אותם – בטח לא ההורים שלי, שבמהלך כיתה א׳ או ב׳ גילו לי שמותר לא להתלהב יותר מדי מסיפורי הגבורה שמספרים לי עליו המורים. אבל משום־מה כן היו לנו בבית כמה חוברות מסדרת ספרי הילדים "פיאונרים גיבורים". תנועת ה"פיאונרים" הייתה תנועת נוער קומוניסטית לילדים בכיתות ג׳ – ח׳ וכמה פיאונרים שעשו מעשי גבורה מסוג זה או אחר הונצחו בספרים ובדרכים אחרות.

כמה מהפיאונרים הגיבורים עשו מעשים באמת ראויים להנצחה – ווֹלוֹדְיָה דּוּבִּינִין, למשל, נהרג תוך כדי סיוע לפרטיזנים במלחמה נגד הנאצים ומוּסְיָה (משה אברם) פִּינְקֶנְזוֹן נהרג כשניגן בכינורו את האינטרנציונל בזמן שהנאצים ירו ביהודי הכפר שבו גר.

אנדרטה להנצחת הפיאונר הגיבור מוסיה פינקנזון ו־270 הרוגים בכפר אוּסט־לאבינסק

היו גם "פיאונרים גיבורים" מוזרים יותר, והמפורסם בהם הוא, כמובן, פאווליק מורוזוב. הסיפור הנפוץ עליו הוא שהוא נרצח על־ידי בני משפחתו אחרי שהלשין לצבא האדום על אביו, שלא מסר לשלטונות הקומוניסטיים את הלחם שייצר; את הסיפור המפורט והמוזר עוד יותר תמצאו בוויקיפדיה העברית.

רחוב פאווליק מורוזוב בעיר פודולסק. צילום: ארטמי לבדב, כל הזכויות שמורות לו.

אף־על־פי שסיפורו כבר הפך מזמן לבדיחה טרגית, עדיין יש ערים ברוסיה שיש בהן רחובות על שמו.

---

בהרבה ערים בישראל יש רחוב בן־יהודה. היסטוריונים רבים טוענים שתפקידו בתקומת הלשון העברית היה די קטן. הוא לא היה איש משפחה למופת. סגנון הכתיבה שלו לא יפה במיוחד. יחסו כלפי ערבים לא היה אחיד: הוא שאף לאמץ לעברית החדשה כמה שיותר מלים מערבית, אבל כנראה לא באמת ידע ערבית טוב; הוא סלד מאורח החיים של הערבים בארץ־ישראל, אבל התנגד לנישולם מאדמותיהם.

ולמרות כל הדברים האלה, אחרי שקראתי כמה ספרים עליו אני סבור שאותם הרחובות נקראו על שמו בזכות. גם אם תרומתו לתקומת הלשון הייתה קטנה מהמתואר בספרים הפחות עמוקים עליו, הרי שבדיעבד מדובר באיש שראוי ללמוד ממנו על תעוזה מחשבתית, על דוגמה אישית ועל דבקות במטרה.

לפני שבועות אחדים יצא לחנויות ספר הילדים של תמי שם־טוב "הסיפור של אליעזר בן־יהודה". הספר נהדר בעיניי, ולו רק בזכות התעוזה של הסופרת לצלול לנושא היסטורי שלא בטוח שילדים ייהנו ממנו בעידן הפוסט־אם־טי־וי. הוא גם מציג בלשון ברורה כמה פרטים היסטוריים אמתיים וחשובים מחיי בן־יהודה.

האם זה בסדר שאני, המנוסה בספרי ילדים אידאולוגיים, דוחף לאחיינית שלי את תולדות הציונות בעטיפה של ממתק? על כך, על תגובתה לספר, ועל הספר עצמו – ברשומות הבאות בסדרה.