אז לפתע פתאום האקדמיה ללשון שינתה את כללי הכתיב.

הופתעתי מאוד מהשינוי של היום. אולי היו על זה ידיעות בפרסומים של האקדמיה, אבל למרות שאני מתעניין בלשון בכלל, ובכללי הכתיב בפרט, אינני עוקב אחרי כולם. למשל, בדיוק לפני מספר חודשים האקדמיה ללשון הקטלאנית הודיעה שהיא מתכננת לפשט את כללי הכתיב ולבטל הרבה מהסימנים מעל האותיות, אבל היא פרסמה טיוטה לדיון ציבורי, ולא הודיעה ישר על השינוי. (ויש דיון ציבורי, כי לאנשים אכפת מזה.)

אילו האקדמיה ללשון העברית פרסמה טיוטה, הייתי מעיר כמה דברים. אני אישית לא אוהב את הגושפנקה שניתנה ל„שיער”, „בריכה”, „ברירה”, ו„עבירה”, אבל בסדר, אני מבין שזה נפוץ, ואני אפילו שמח מאוד שאני לא צריך לבזבז את העצבים שלי על ויכוחים בנושא הזה. עם זאת, הכתיב החדש „מייד” מצער: גם הכתיב „מיד” היה נפוץ למדי, ולא עורר הרבה מחלוקות, והוא שמר על הקשר למילה „יד”.

אני הקפדתי מאוד על „ססמה” בתרגומי פיירפוקס וטוויטר, למרות התנגדויות רבות, ועכשיו זה בהדרגה יהפוך ל„סיסמה”. על זה לא חבל לי כל־כך, כי זאת ממילא מילה שאולה מובהקת, גם אם עתיקה, ואם אתם שואלים אותי, אפשר להוסיף יו״ד גם למילים שמיות מובהקות כמו פסגה, קדמה, וכיו״ב.

טיפ־טיפה חבל לי על הכתיב „שמים”, שעכשיו הפך ל„שמיים”. היה בזה דמיון יפה ל„מים”, אבל בסדר. עכשיו אני יכול להפסיק להחרים את יישום „ירושמיים”, שהפכה כבר מזמן למשהו פולחני עבור ירושלמים רבים.

אני מרוצה מהשינוי של „תכנה” ו„יזמה” ל„תוכנה” ו„יוזמה”. אני גם מרוצה למדי מהשינוי של מילות היחס „אתי, אתך” ל„איתי, איתך”, ושל „עתים” ל„עיתים”, אבל מוזר לי ביותר שלא נוספה בהזדמנות הזאת האות יו״ד למילים כמו „אִגרוף” ו„מִחזור”, כדי לא להתבלבל עם „אֶגרוף” ו„מַחזור”. זה היה יכול להיות כלל פשוט ושימושי, והוא ממש לא היה אמור להיות שנוי במחלוקת. חבל שזה התפספס.

עוד משעשעים אותי ה„אישורים” שנינתו למילה „אומנם” וליו״ד בצורת הגוף הראשון בזמן עתיד בבניין נפעל, למשל „איכנס” במקום „אכנס”. אני תמיד כתבתי אותם בכתיב מלא. את „אומנם” כתבתי בווי״ו כי גם „אֻמנם” הוא ניקוד תקני ולא רק „אָמנם”, וצליל u תמיד אמור להיכתב בווי״ו (אם כי עכשיו גיליתי לראשונה שהניקוד „אֻמנם” מיועד לשאלות, לפחות לפי אבן־שושן). ובבניין נפעל כתבתי תמיד „איכנס”, „איזהר”, וכו׳, כי הניקוד בחיריק תקין כמו בניקוד בסגול (ר׳ למשל גזניוס 51p).

טוב שיש עכשיו גושפנקה למילה „תיאטרון”, כי אני לא מכיר שום תיאטרון ישראלי שבכניסה עליו כתוב „תאטרון”. (אם יש כזה, זה מפדח למדי, אז עדיף שפשוט אודה: אני לא הולך להצגות מספיק.) מצד שני, מוזאון עדיין אמור להיכתב בלי יו״ד. אני אוהב את החלוקה החדשה הזאת, אבל יש לי תחושה שמוזאונים ימשיכו לקרוא לעצמם „מוזיאונים”, אם כי אפשר לשם השעשוע לנסות להחיות את המילה „בית נכאת”.

מעטים ישימו לב לזה, אבל עכשיו המילה „די” תיכתב תמיד ביו״ד אחת. גם ככה רוב האנשים כותבים אותה ביו״ד אחת, וזה תמיד היה נכון, אבל משום־מה האקדמיה אפשרה עד עכשיו גם „דיי” ו„דאי”. אפילו ראיתי את „דיי” בספרים שהאקדמיה הוציאה ממש לאחרונה (כמו „העברית בתקופת המנדט” הנהדר של יעל רשף). אבל זהו, לא עובד: רק „די”, וטוב שכך.

עוד דבר שמעטים ישימו לב אליו הוא השם של הכללים החדשים: „כללי הכתיב המלא”. עד עכשיו הם נקראו „כללי הכתיב חסר־הניקוד”. למיטב ידיעתי, המונחים כתיב מלא וכתיב חסר מעולם לא היו מוגדרים באופן מדויק למרות שאנשים רבים השתמשו בהם. „כתיב חסר” עדיין אינו מוגדר, אבל זה בסדר, כי הוא לא ממש נחוץ.

עכשיו יהיה ממש נחמד לעדכן גם את מילון האיות החופשי Hspell. נדב ודן, אם אתם קוראים את זה, אני אשמח לעזור.

א: „הייתי שלושה ימים עם יותר מדי אנשים.”

ח: „קוראים לזה חגים.”

א: „בדיוק.”

פ: „לפעמים אתה מרגיש ככה עם בן אדם אחד, שאתה עם יותר מדי אנשים.”

ח: „אומרים לי את זה הרבה.”

ברשומה הזאת אין התחכמויות טכניות או לשוניות, אלא רק סיפור קטנטן על צרכנות. בקצרה, נהג מונית של גט גבה ממני יותר מדי וקיבלתי זיכוי.

חברת גט (Gett), שהייתה ידועה בעבר בשם גטקסי (GetTaxi), הוסיפה שירות איסוף משדה התעופה. בשירות הזה מכניסים את יום הנחיתה ואת מספר הטיסה, והנהג אמור להגיע בשעה שהטיסה באמת נוחתת, עם התחשבות באיחור אפשרי.

ניסיתי את זה בפעם האחרונה שטסתי, וקרה דבר שבדרך־כלל לא קורה לי עם הזמנות מוניות באפליקציות למיניהן. הנהג נראה לי ממהר בצורה מוזרה ולא כל־כך מאורגן. הוא הרים לי כמה טלפונים בזמן שחיכיתי למזוודה – והלוא זה סביר לגמרי שמי שחזר מחו״ל יחכה כמה דקות למזוודה, ואומנם הטיסה שלי איחרה קצת, אבל ההמתנה למזוודות לא הייתה ארוכה בצורה יוצאת מן הכלל. אחר־כך הוא קצת התקשה למצוא אותי ביציאה מהשער.

עליתי למונית, ומיד אחרי היציאה משדה התעופה הוא ביקש שאני אחשב כמה אני צריך לשלם: „268 שקלים על הנסיעה, 30 שקלים על המתנה ועוד‏ 10 שקלים על מזוודות”. זה נשמע לי מסריח, אבל מכיוון שלהתווכח עם נהגי מוניות זה דבר מסוכן מאוד, פשוט עשיתי את זה. הוא הקליד במחשב שלי 308 שקלים וסיים את הנסיעה – כשלוש דקות אחרי שהיא התחילה.

כשהגעתי הביתה, שלחתי לגט תלונה על גביית־יתר דרך האתר שלהם. חזרו אליי בדואר אלקטרוני. תיארתי את הסיפור בקצרה וביקשתי שיחזרו בטלפון. אחרי פחות משבוע הם התקשרו אליי בטלפון כדי לברר עוד פרטים וסיפרתי להם את כל הנ״ל. זיכו אותי על היתר, למעט 4.40 ₪ על מזוודה: על המתנה לא אמורים לשלם אחרי טיסה, ומזוודה לא עולה 10 שקלים.

אז החברה יצאה בסדר, ואני יכול לקוות שהנהג יחשוב פעמיים לפני שינסה להפעיל שוב את שיטת מצליח.

אל תוותרו, תתלוננו.

– „אל תתקיני מסנג׳ר של פייסבוק על הטלפון שלך! תתעלמי מהמספר האדום של ההודעות החדשות! אל תתקיני בשום אופן! זה יסתום לך את הטלפון! ישלחו לך לשם הודעות בעברית! ובפורטוגלית! וברוסית! ובעוד שפות! ויהיו שם כל מיני חברים שלך שאת בכלל לא מכירה! אל תתקיני בשום אופן!”

טלפון.

– „הלו.”

– „מה השם שלך?”

– „ומה השם שלך?”

– „אני צריך לדעת מה השם שלך.”

– „אבל אתה התקשרת אליי.”

– „טוב, שמי משה ואני צריך לדעת מה שמך.” [השם האמתי שמור במערכת]

– „אני לא מכיר אותך ולא מבין למה אתה צריך לדעת את השם שלי.”

– „כי אתה דיברת עם אשתי היום.”

– „אני לא דיברתי עם אשתך היום.”

– „אל תתחמק, אתה דיברת עם אשתי היום. שמואל השדכן שלח אותך.”

– „אני לא דיברתי עם אשתך היום ואין לי מושג מי זה שמואל השדכן.”

– „זה שאתה מתחמק מזה עוד יותר מחזק את החשד שאתה דיברת עם אשתי היום. אני דורש לדעת מה שמך ומה הטלפון של שמואל השדכן”.

– „אני לא מתחמק. אין לי מושג על מה אתה מדבר.”

– „אתה הולך עכשיו להגיד לי מה שמך, וגם מה הטלפון של שמואל השדכן.”

– „אני לא הולך להגיד לך את הטלפון של שמואל השדכן מהסיבה הפשוטה שאין לי את הטלפון של שמואל השדכן. אין לי מושג מי זה שמואל השדכן, מי זאת אשתך ומי זה אתה. אני לא דיברתי עם אף אחד היום, ובטח לא עם אשתך. אני גם לא הולך לתת לך את שמי. אני לא מבין למה אנחנו בכלל מדברים.”

– „אם זאת טעות, אני מתנצל.”


למען האמת, הייתי שמח לדבר אתו עוד קצת.