סלאם

פעם כתבתי שאני מוכן לתמוך במדינה פלסטינית שתכבד את המתנחלים שיישארו לגור בתוכה.

והנה היום אומר ראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד, שהוא מוכן להשאיר את המתנחלים: "אני לא אגיד שעל היהודים לקבל יחס שונה משערביי ישראל זוכים לו. המדינה הפלסטינית לה אני שואף, תרומם ערכים גבוהים של סובלנות, דו קיום, כבוד הדדי ותקבל את השוני התרבותי והדתי. בלי אפליה באשר היא. יהודים שיבחרו לגור במדינה הפלסטינית, ייהנו מזכויות אלה, ובטח שלא יזכו לפחות משהערבים הישראלים זוכים להם היום בישראל."

באופן עקרוני, אם כזו אכן תהיה המדינה הפלסטינית, גם אני מוכן לגור בה. לפי בצלם, אני מתנחל, ואני לא מכחיש את זה – הגבעה הצרפתית היא התנחלות שנבנתה על שטח שנכבש במלחמת ששת הימים. אבל אני גר פה, כי אני רוצה לגור קרוב לאוניברסיטה העברית ולא אכפת לי למי לשלם מסים או באיזה דרכון להחזיק, כל עוד אני יכול לדבר עברית, ללמד את הילדים שלי עברית, לקרוא ולכתוב מה שאני רוצה, לנסוע לאן שאני רוצה ולא לחשוש מאלימות.

אבל יש הסתייגות לא נעימה. אני לא בטוח שאני באמת רוצה לקבל ממישהו את היחס שמקבלים ערבים אזרחי ישראל. לא נעים, אבל היחס שהם מקבלים לא מושלם. לפי החוק יש להם זכויות שוות, אבל למעשה רמת החיים שלהם נמוכה יותר. באופן חלקי אשמים בזה הם בעצמם – הרשויות המקומיות הערביות מתנהלות בצורה לא לגמרי דמוקרטית ודי מושחתת, הם בוחרים החברי כנסת שעוסקים בבדלנות יותר מאשר ברווחה ובקירוב לבבות וכו'. וגם הממסד הישראלי לא באמת פועל כדי להשוות את הזכויות שלהם גם בשטח. ראשי ממשלה מודים בזה אחד אחרי השני, אבל לא באמת עושים הרבה.

אז באיזו מדינה פלסטינית כן הייתי מסכים לגור בלי הסתייגות? במדינה שתתן לי את זכויות שאוקראינה או לטביה נותנות לרוסים שנשארו לגור בהן אחרי פירוק ברית המועצות. הם אמנם מתלוננים על אפליה, בעיקר בנושא הלשון, אבל הם לא חוששים מאלימות. אז ערבית אני מוכן ללמוד, ואם אני לא אחשוש מאלימות, אז זה נקרא שלום, לא?