חתיכות

לִהְיוֹת הוֹרֶה זֶה כְּשֶׁהַבַּת
שֶׁלְּךָ מְבַקֶּשֶׁת יוֹגוּרְט עִם חֲתִיכוֹת שֶׁל
אֲפַרְסֵק, אֲבָל אָז מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתּוֹצִיא
אֶת הַחֲתִיכוֹת שֶׁל
הָאֲפַרְסֵק
כִּי הַיּוֹגוּרְט עִם הַחֲתִיכוֹת שֶׁל
הָאֲפַרְסֵק טָעִים, אֲבָל הַחֲתִיכוֹת שֶׁל
הָאֲפַרְסֵק לֹא טְעִימוֹת,
וְאָז אַתָּה מוֹצִיא אֶת הַחֲתִיכוֹת שֶׁל
הָאֲפַרְסֵק,
וְהִיא אוֹכֶלֶת
אֶת הַיּוֹגוּרְט עִם הַחֲתִיכוֹת שֶׁל
הָאֲפַרְסֵק בְּלִי הַחֲתִיכוֹת שֶׁל
הָאֲפַרְסֵק, וְאַתָּה חוֹשֵׁב
שֶׁאַתָּה הָאָדָם הֲכִי
מְאֻשָּׁר בָּעוֹלָם.

דואט

הזיכרון הכי נפלא שלי מהופעת רוק הוא הדואט של שון לנון ורונה קינן. שון לנון הוא לא אומן חשוב כמו אבא שלו, אבל כשהוא הגיע להופעה בארץ, קניתי כרטיס והלכתי. אפילו עשיתי שיעורי בית ושמעתי את האלבום שהוא הוציא אז. לא „אימג׳ין”, אבל אלבום לא רע בכלל.

הופעת החימום הייתה רונה קינן. היא הייתה נהדרת כמו שהיא בדרך־כלל. בהדרן הראשון, שון לנון צחקק ואמר: „איזה שטויות, למה אתם מבקשים שאשיר את ‚יסטרדיי’? זה בכלל לא שיר של אבא שלי. אבא שלי שנא את השיר הזה!”

בשביל הצחוקים הוא עשה איזה אקורד וחצי מתוך „יסטרדיי” בכל־זאת.

אבל הקהל היה מרוצה ודלוק, וביקש עוד. אז לנון עלה שוב ואמר: „ממש הופתעתי ממופע החימום המבריק הזה! לא ידעתי שיש לכם כישרונות כאלה פה. דיברתי קצת עם רונה מאחורי הקלעים, והחלטנו לעשות פה משהו ביחד”. הם ביצעו יחד את „אקרוס ד׳ה יוניברס”. הקהל, כמובן, היה באקסטזה.

וזה סיפור אמיתי, חוץ מהקטע של הדואט של שון לנון עם רונה קינן. הם לא באמת שרו ביחד. מה שכן קרה הוא שכמה חודשים לפני ההופעה ההיא, קינן באמת שרה את „אקרוס ד׳ה יוניברס” בהופעה קטנה בסינדרום ז״ל בירושלים, כי זה היה ביום ההולדת של ג׳ון לנון או משהו כזה. הביצוע שלה היה יפיפה, ואחרי ההפעה של שון לנון המצאתי לעצמי את הסיפור הזה שהם שרו את זה ביחד. מדי פעם אני נזכר בזה כאילו זה באמת קרה.

זה כמו בסרט ההוא עם שרון סטון וארנולד שוורצנגר, אבל אורגני לגמרי, בלי כל הטכנולוגיה העתידנית.

जय गुरुदेव ॐ।

קוה

חסיד ברסלב הציע לי ספרון בשם „קַוֵה לְטוֹב”.

– „חסר פה דגש באות וי״ו”, אמרתי לו.

הוא לא ציפה לזה.

– „זה… זאת אומרת… זאת נקודה בתוך האות?”

– „כן. זה נקרא ‚דגש’ וזה נראה כמו נקודה באות. יש באות לפני זה פתח, וזאת צריכה להיות הברה סגורה, ובשביל זה צריך פה דגש. מה שכתוב פה עכשיו פשוט לא נכון.”

פתחתי את הספרון והראיתי לו כמה פעלים בבניין פיעל שיש בהם דגש.

אחרי איזה שתי דקות הוא אמר שהוא צריך ללכת לחלק עוד ספרים.

וקצת אחרי זה הוא חזר, ודיברנו עוד איזה עשר דקות על הברות פתוחות וסגורות, על פתח וקמץ ודגש, ועל בג״ד כפ״ת, ועל הבעיות של תוכניות הלימודים בלשון במדינת ישראל.

הוא נראה מסוקרן. אולי הוא ילך עכשיו ללמוד ניקוד. ואולי הוא לא ילך ללמוד ניקוד, אבל אני די בטוח שעניין אותו יותר לדבר איתי מאשר לחלק ספרונים לאנשים שרובם ינפנפו אותו, ושאלה שלא ינפנפו לא יקראו.

לא מרגישים טוב עם סתם לנפנף חסידי ברסלב? – לכו לעשות תואר בלשון עברית!

סיסמה

אז לפתע פתאום האקדמיה ללשון שינתה את כללי הכתיב.

הופתעתי מאוד מהשינוי של היום. אולי היו על זה ידיעות בפרסומים של האקדמיה, אבל למרות שאני מתעניין בלשון בכלל, ובכללי הכתיב בפרט, אינני עוקב אחרי כולם. למשל, בדיוק לפני מספר חודשים האקדמיה ללשון הקטלאנית הודיעה שהיא מתכננת לפשט את כללי הכתיב ולבטל הרבה מהסימנים מעל האותיות, אבל היא פרסמה טיוטה לדיון ציבורי, ולא הודיעה ישר על השינוי. (ויש דיון ציבורי, כי לאנשים אכפת מזה.)

אילו האקדמיה ללשון העברית פרסמה טיוטה, הייתי מעיר כמה דברים. אני אישית לא אוהב את הגושפנקה שניתנה ל„שיער”, „בריכה”, „ברירה”, ו„עבירה”, אבל בסדר, אני מבין שזה נפוץ, ואני אפילו שמח מאוד שאני לא צריך לבזבז את העצבים שלי על ויכוחים בנושא הזה. עם זאת, הכתיב החדש „מייד” מצער: גם הכתיב „מיד” היה נפוץ למדי, ולא עורר הרבה מחלוקות, והוא שמר על הקשר למילה „יד”.

אני הקפדתי מאוד על „ססמה” בתרגומי פיירפוקס וטוויטר, למרות התנגדויות רבות, ועכשיו זה בהדרגה יהפוך ל„סיסמה”. על זה לא חבל לי כל־כך, כי זאת ממילא מילה שאולה מובהקת, גם אם עתיקה, ואם אתם שואלים אותי, אפשר להוסיף יו״ד גם למילים שמיות מובהקות כמו פסגה, קדמה, וכיו״ב.

טיפ־טיפה חבל לי על הכתיב „שמים”, שעכשיו הפך ל„שמיים”. היה בזה דמיון יפה ל„מים”, אבל בסדר. עכשיו אני יכול להפסיק להחרים את יישום „ירושמיים”, שהפכה כבר מזמן למשהו פולחני עבור ירושלמים רבים.

אני מרוצה מהשינוי של „תכנה” ו„יזמה” ל„תוכנה” ו„יוזמה”. אני גם מרוצה למדי מהשינוי של מילות היחס „אתי, אתך” ל„איתי, איתך”, ושל „עתים” ל„עיתים”, אבל מוזר לי ביותר שלא נוספה בהזדמנות הזאת האות יו״ד למילים כמו „אִגרוף” ו„מִחזור”, כדי לא להתבלבל עם „אֶגרוף” ו„מַחזור”. זה היה יכול להיות כלל פשוט ושימושי, והוא ממש לא היה אמור להיות שנוי במחלוקת. חבל שזה התפספס.

עוד משעשעים אותי ה„אישורים” שנינתו למילה „אומנם” וליו״ד בצורת הגוף הראשון בזמן עתיד בבניין נפעל, למשל „איכנס” במקום „אכנס”. אני תמיד כתבתי אותם בכתיב מלא. את „אומנם” כתבתי בווי״ו כי גם „אֻמנם” הוא ניקוד תקני ולא רק „אָמנם”, וצליל u תמיד אמור להיכתב בווי״ו (אם כי עכשיו גיליתי לראשונה שהניקוד „אֻמנם” מיועד לשאלות, לפחות לפי אבן־שושן). ובבניין נפעל כתבתי תמיד „איכנס”, „איזהר”, וכו׳, כי הניקוד בחיריק תקין כמו בניקוד בסגול (ר׳ למשל גזניוס 51p).

טוב שיש עכשיו גושפנקה למילה „תיאטרון”, כי אני לא מכיר שום תיאטרון ישראלי שבכניסה עליו כתוב „תאטרון”. (אם יש כזה, זה מפדח למדי, אז עדיף שפשוט אודה: אני לא הולך להצגות מספיק.) מצד שני, מוזאון עדיין אמור להיכתב בלי יו״ד. אני אוהב את החלוקה החדשה הזאת, אבל יש לי תחושה שמוזאונים ימשיכו לקרוא לעצמם „מוזיאונים”, אם כי אפשר לשם השעשוע לנסות להחיות את המילה „בית נכאת”.

מעטים ישימו לב לזה, אבל עכשיו המילה „די” תיכתב תמיד ביו״ד אחת. גם ככה רוב האנשים כותבים אותה ביו״ד אחת, וזה תמיד היה נכון, אבל משום־מה האקדמיה אפשרה עד עכשיו גם „דיי” ו„דאי”. אפילו ראיתי את „דיי” בספרים שהאקדמיה הוציאה ממש לאחרונה (כמו „העברית בתקופת המנדט” הנהדר של יעל רשף). אבל זהו, לא עובד: רק „די”, וטוב שכך.

עוד דבר שמעטים ישימו לב אליו הוא השם של הכללים החדשים: „כללי הכתיב המלא”. עד עכשיו הם נקראו „כללי הכתיב חסר־הניקוד”. למיטב ידיעתי, המונחים כתיב מלא וכתיב חסר מעולם לא היו מוגדרים באופן מדויק למרות שאנשים רבים השתמשו בהם. „כתיב חסר” עדיין אינו מוגדר, אבל זה בסדר, כי הוא לא ממש נחוץ.

עכשיו יהיה ממש נחמד לעדכן גם את מילון האיות החופשי Hspell. נדב ודן, אם אתם קוראים את זה, אני אשמח לעזור.

נימוקים – חגים

א: „הייתי שלושה ימים עם יותר מדי אנשים.”

ח: „קוראים לזה חגים.”

א: „בדיוק.”

פ: „לפעמים אתה מרגיש ככה עם בן אדם אחד, שאתה עם יותר מדי אנשים.”

ח: „אומרים לי את זה הרבה.”