ארכיונים עבור פוסטים עם התג: יצחק פרץ

הקוראת גוטגליק שואלת:

לגבי המילה במו, מה היא? מה החוקיות לגביה?
אפשר להשתמש בה רק לגבי איברים זוגיים של עצמך? בניתי במו ידיי, ראיתי במו עיניי, אבל, אף אחד לא יגיד – הלכתי במו רגליי….
אז זאת מילה שתקפה אך ורק לידיי, ועיניי?

שאלה יפה. הסיומת ־מוֹ, שיש לה אותו מקור כמו למילה "מָה", מצטרפת בתנ״ך למיליות היחס ב־, כ־, ל־ והופכת אותן לבמו, כמו, למו. זה קורה בעיקר בקטעי השירה בתנ״ך. המשמעות לא משתנה, אבל כל מי שלמד קצת בלשנות יודע, ששינוי בצורה תמיד גורר שינויים אחרים כלשהם.

"לְמוֹ" מופיעה בתנ״ך חמש פעמים, ארבע בספר איוב ופעם אחת בישעיהו. "בְּמוֹ" מופיעה מעט יותר, גם היא בעיקר בישעיהו ובאיוב. "כְּמוֹ", לעומת שתי המילים האחרות, מופיעה הרבה פעמים; זו הצורה הנפוצה עם כינויים (כמוני, כמוך), אם כי מופיעה גם, למשל, הצורה "כָּכֶם", שאינה משמשת היום (באיוב טז ד היא מופיעה באותו פסוק עם בְּמוֹ!).

בלשון ימינו "כמו" נפוצה יותר מ"כ־", "למו" אינה קיימת כלל, ו"במו" תפסה לעצמה תפקיד צנוע, אבל שימושי במספר ביטויים.

בתנ״ך יש "במו מדמנה", "במו אש", "במו ראשי", "במו פי" ו"במו ארב" (כנראה הכוונה ל"מארב", אבל מומחים לספר איוב מוזמנים לתקן אותי). זאת אומרת – לא אוזניים ולא ידיים; אין בלשון המקרא שום חובה שתהיה מילה זוגית אחרי "במו", אבל זה עדיין רעיון יפה. מכל הצירופים התנ״כיים עם "במו" רק "במו פי" מתועדים באבן־שושן ובמילון הצירופים של רוזנטל, ולא נראה לי שהביטוי הזה נפוץ היום. הביטויים הנפוצים בימינו עם "במו" הם, כפי שכותבת גוטגליק, "במו אוזני" (אוזניו, אזניה, אוזניי וכו׳), "במו ידי" (־יו, ־יה וכו׳) ו"במו עיני" (־יו, ־יהם וכו׳). גם "במו רגלי" קיים, כפי שאומרים האחים גוגל.

חיפשתי עוד ביטויים. בזכות "במו בטני" מצאתי את השיר "הילד שהיה שלי" של רוית אור באתר במה חדשה (ניקוד שלי):

הַיֶּלֶד –
שֶׁהָיָה שֶׁלִּי,
לֹא יֶלֶד שֶׁיָּלַדְתִּי
בּמוֹ דָּמִי, בּמוֹ בִּטְנִי –
אוֹתוֹ הַיֶּלֶד –
וְגַם שֶׁל מִישֶׁהִי
אַחֶרֶת.

ל"במו דמי" יש עוד כמה תוצאות (אחת מהן – אצל מחבר אחר בבמה חדשה). מצאתי גם "במו ישבני", כמה בוגר מצדי. וגם "במו מחשבותיי". וגם: "מממממה זה לא יפפפפפפפפה ?! חחברי יצר זאת במו מחשבו". לבסוף, יש הרבה מאוד תוצאות ל"במו מקלדתו" וכמה בודדות ל"במו עכברו". מן הסתם יש עוד הרבה שלא דמיינתי – אתם מוזמנים לחפש ולשלוח לי תוצאות מעניינות.

יצחק פרץ כתב ב־1966 (עברית כהלכה סע׳ 221):

"מה ראו בה בצורה זו שהוציאוה מן המקורות הקדומים ונפחו בה רוח חיים? בביטויים המובאים כאן הכוונה להדגשה: במו אוזניי, במו עיניו. […] ומכיוון שיש צורך במילה במו, הרי היא קיימת וכשרה."

ובכן, לא רק שהיא כשרה, דוברי עברית גם יוצרים בעזרתה ביטויים חדשים. התשובה לשאלתך המרכזית, גוטגליק, היא: החוקיות לגבי המילה "במו" היא להשתמש בה בכל ביטוי שנשמע לך יפה.

אם עוד לא נכתב על זה מאמר ב"לשוננו לעם" או לפחות איזו עבודה סמינריונית, אז כדאי לכתוב.

שלחו לי עוד שאלות כאלה, בכיף.

אני כנראה קצת ידוען, כי מישהי שלא הכרתי כתבה לי: "אני נורא נהנית לקרוא את הבלוג שלך ולומדת המון". שלום לך ותודה על המחמאה. אני מקווה שתלמדי מהרשומה הזאת, ושילמדו ממנה כל שאר הקוראים, כי היא חשובה מאוד. אם היא קשה להבנה ויש לכם חשק לוותר אחרי חצי פסקה, אני רוצה שתספרו לי על זה.


אני מרבה לכתוב פה בזמן האחרון על ניקוד. באופן טבעי זה גורר תגובות שכוללות את צירופי המילים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר". אנסה להסביר מה לא טוב בהם. לא סתם לא טוב, אלא רע מאוד.

רוב האנשים שמשתמשים בצירופים האלה לא באמת יודעים מה הם אומרים. למשל מישהי מתלוננת באוזניי: "אני לא מבינה למה כותבים היום 'מאוד' בווי"ו. בבית הספר לימדו אותנו לכתוב בכתיב חסר – מ"ם, אל"ף, דל"ת, ומי שהיה מוסיף וי"ו היו צוחקים עליו." מצד שני כשאמרתי לה שהאקדמיה ממליצה לכתוב "גאוגרפיה" ולא "גיאוגרפיה" היא הזדעקה: "מה פתאום?! תמיד כתבתי 'גיאוגרפיה'!" זו אישה חכמה ומשכילה יותר ממני, אבל לא היה לי קל להסביר לה ש"גיאוגרפיה" זה כתיב מלא יותר מ"גאוגרפיה".

אז לא "כתיב חסר" בוער בעצמותיה, כי אם הרגלים. וזה בסדר. הבעיה היא שנוצרו בארץ הרגלים שונים מאדם לאדם. מתקני הלשון המפורסמים, כגון אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, יוסף קלאוזנר, יצחק אבינרי, אבא בנדויד ואחרים – לכל אחד מהם היה טעם אחר בכתיב מלא ובכתיב חסר. הם כתבו על כך מאמרים וספרים ונוצר בליל של דעות. כל מורה ללשון הבין מהבליל הזה משהו אחר ויצא שלכל תלמיד יש הרגלים שונים.

ובכן, הדבר הראשון שצריך להבין הוא ש"כתיב חסר" ו"כתיב מלא" הם מונחים יחסיים ולא מוחלטים. טקסט בעברית מלא יותר מטקסט אחר בעברית, אם יש בו יותר אותיות אהו"י, אבל הוא גם יכול להיות חסר יותר מטקסט אחר שבו יש עוד יותר אותיות אהו"י. שום טקסט עברי לא כתוב בכתיב מלא באופן מוחלט או בכתיב חסר באופן מוחלט.

יש מי שיאמר שאם מסירים את הניקוד מהתנ"ך, אז הוא יהיה כתוב ב"כתיב חסר", אבל זה מטעה, כי הכתיב בתוך התנ"ך אינו עקבי. דוד המלך נקרא פעם "דוד" ופעם "דויד"; ההפך מימין הוא פעם "שמאל" ופעם "שמאול"; השם שאִתּוֹ כל־כך מזדהה עובדיה יוסף נכתב "פינחס" בספר במדבר ו"פנחס" בספר שמואל; ועוד הדוגמאות רבות.

סקירה קצרה ביותר של טקסטים עבריים מהתקופות השונות מראה שהאפנוֹת בעניין הזה השתנו עם הזמן. בכתובות האבן העתיקות, כגון כתובת השילוח יש הרבה פחות אותיות אהו"י מכמה שיש בתנ"ך. באיגרות בר־כוכבא ובמגילות ים־המלח להפך – יש יותר אותיות אהו"י אפילו מכמה שמקובל לכתוב היום. בכתבי יד מימי הביניים המצב היה די דומה למצב של ימינו. בתקופת ההשכלה הייתה נסיגה לכיוון כתיב חסר יותר – בן־יהודה כתב "מזמן" ויכול היה להתכוון ל"מזמן", "מזומן" ו"מוזמן", אבל בדור שאחריו הווי"ו חזרה.

עכשיו, מה צריך לכתוב היום? תלוי, כמובן, איך מגדירים "צריך". אם נשתמש בהגדרה הצרה והפוסקנית של האקדמיה, אז יש שתי צורות כתיב מוגדרות – "כתיב מנוקד" ו"כתיב חסר ניקוד". שוב: האקדמיה לא מגדירה את המונחים "כתיב חסר" ו"כתיב מלא", כי אלה מונחים יחסיים.

"הכתיב המנוקד", המכונה גם "הכתיב הדקדוקי", הוא הכתיב העיקרי שבו מתעסקת האקדמיה בהחלטות שלה בנושא נטיית הפועל והשם, משום שזה הכתיב שמייצג מידע לשוני מלא ומדויק יותר. ההחלטות שלה חכמות, אבל הן בקושי מחלחלות לציבור, כי הציבור כמעט שלא משתמש בניקוד. זו בעיה חמורה, אבל אדבר עליה בהזדמנות אחרת.

"הכתיב חסר הניקוד" הוא מערכת של חוקים שהגדירה האקדמיה, שלפיהם יש דרך אחת ויחידה לכתוב כל מילה בטקסט לא מנוקד. בפעם השלישית: "הכתיב חסר הניקוד" של האקדמיה אינו מלא ואינו חסר. כתיב המילה "זיכרונות" לפי החוקים האלה מלא יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "זכרונות"; כתיב המילה "תכניות" לפיהם חסר יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "תוכניות".

הכתיב חסר הניקוד מבוסס על הכתיב המנוקד. כלומר, כדי להבין באופן מלא את הכללים האלה ולהשתמש בהם ביום־יום צריך להבין את כללי הניקוד. גם זו בעיה חמורה, וגם עליה אדבר בהזדמנות אחרת.

לסיום הרשומה הזאת אני רוצה לדבר על בעיה נקודתית נוספת במינוח. הסברתי כאן מדוע המונחים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר" בעייתיים ולמה רצוי להימנע מהם – כי הם יחסיים ולא מוגדרים. המונח "כתיב חסר ניקוד" כן מוגדר, אבל גם הוא בעייתי בגלל הצורה שלו: הוא ארוך מדי ומה שעוד יותר גרוע, הוא כולל את המילה "חסר" וזה יכול לגרום לבלבול נוסף עם המונח "כתיב חסר" – והרי הוא דווקא מלא (יחסית, כמובן). לכן הייתי מעדיף ששמו הרשמי היה "כתיב לא מנוקד" – קצר יותר ומבלבל פחות.


ועוד הערה טכנית קטנטנה בסוף: בודק האיות העברי שצובע לכם מילים באדום במיקרוסופט וורד לא מקפיד על כללי כתיב חסר ניקוד תקניים. אף־על־פי שהוא קורא לעצמו "תקני", יש בו לא מעט חריגות משונות מהחוקים שהגדירה האקדמיה. לעומתו, בודק האיות hspell שיש במוזילה פיירפוקס, בג'ימייל, בגוגל כרום ובאופן אופיס, כן מקפיד עליהם. זה כנראה אומר משהו על הנטייה הבריאה של אנשי תכנה חופשית לא להמציא מחדש את הגלגל כשכבר קיים גלגל מספיק טוב.

אחד הדברים הראשונים שלומד כל מי שנכנס ברצינות לנושא לשון עברית הוא שהצירוף "במידה ו־" הוא אחת השגיאות המזעזעות ביותר שיש. טהרני הלשון המפורסמים יצחק פרץ ויצחק אבינרי שפכו עליהם את חמתם ביצירותיהם המונומנטליות "עברית כהלכה" ו"יד הלשון". כשעורכים לשוניים מקבלים טקסט לעריכה הם יורים ללא אבחנה בכל המופעים של "במידה ו־" ומחליפים אותם בדרך כלל ב"אם". עכשיו הצירוף הזה גם נמצא על הכוונת של כבוד שר החינוך גדעון סער.

זה מצד הדקדוק הפוסקני. מצד הבלשנות המתארת מדובר בצירוף נפוץ למדי. איפה הוא נפוץ במיוחד? מאז שהתחלתי לשים לב לזה, מצאתי את זה הכי הרבה במסמכים שכותבים עורכי דין (אבל כנראה לא שופטים), ובאותיות קטנות בפרסומות ובחשבונות של חברות ביטוח ותקשורת. בכתיבה באינטרנט זה נפוץ במקומות שבהם רוצים להישמע פלצני. למשל, מפעילי ויקיפדיה אחדים כותבים את זה כשהם מאיימים בחסימה. (לא אנקוב בשמות. סקרנים? חפשו בעצמכם, הכול ממילא גלוי.) בדיבור יוצא לי לשמוע את זה מפי מוקדנים וטכנאים של חברות תקשורת ואנשי שיווק אחרים וגם מפי סטודנטים שמדברים עם מנחים, אבל לא להפך. אה, ואם הזכרנו את גדעון סער, אז עמיתו למפלגה כבוד השר לפיתוח אזורי סילבן שלום מרבה להשתמש במילת התנאי המנודה הזאת.

אז מה סיכום הביניים? אנשי שיווק, עורכי דין, חברות ביטוח, סטודנטים ביישנים וסילבן שלום. ואללה, אם פעם אמרו שהצירוף "במידה ו־" פסול כי התחביר שלו מוזר וכי הוא לא מצוי במקורות, היום אפשר לומר שהוא פסול כי בן אדם הגון בדרך כלל לא רוצה להישמע כמו מישהו מהנ"ל. כך שאולי זה אפילו טוב שהוא קיים – ככה אמור להיות קל יותר לזהות איש שיווק מעפן.

מה רבה הייתה אם כן הפתעתי כאשר ראיתי היום שמישהו שלא שייך לאף אחת מהקבוצות האלו כתב בעדכון מצב בפייסבוק "במידה ו־". זו הייתה תהייה בקשר למשהו ב"אח הגדול" – לא שיווק, לא תצהיר, לא חשבון. סתם משפט תנאי במה שהיה יכול להיות שיחת חולין. בשבילי זה היה חידוש ועוד לא החלטתי אם זה חידוש טוב או לא.

(אני מבקש סליחה מידידיי בוגרי החוגים למשפטים. אתם הרי לא כותבים "במידה ו־" במכתבים שלכם, נכון?)

פיענוח, פענוח, תלמדו, блядь, לכתוב

פיענוח, פענוח, תלמדו, блядь, לכתוב