ארכיונים עבור פוסטים עם התג: יצחק אבינרי

סיפור א׳: אני ג׳ובניק, עשיתי טירונות 02. עושים שם שמירות, מקבלים מהמפקדים צעקות על כלום ולומדים קצת על רובים ועל כל מיני דברים פשוטים למדי על הצבא ועל המדינה.

היה שיעור אחד על בטיחות בנשק. כל מי שהיה בצבא שמע שהוראות הבטיחות בנשק "נכתבו בדם". כלומר, ההוראות הקיימות הן לקחים מתחקירים של מקרים שבהם חוסר זהירות בנשק גרם נזק. באותו השיעור המ״מית נתנה לאחד החיילים לקרוא בקול רם תחקיר של אירוע פליטת כדור שהתרחש באותו המחנה זמן־מה לפני־כן.

החייל קרא קצת לאט ולא היה בטוח לגמרי לגבי פיסוק והנגנה של משפטים, אבל בסך הכול הסתדר. ואז הוא קרא את המשפט הבא: "החייל ב׳ הניח את הנשק על הרצפה עַיִן מֵם לנקות אותו". מספר חיילים שישבו בחדר תיקנו אותו בלחש: "על מנת". כמה צחקקו.


סיפור ב׳: לפני מספר חודשים ידידה שאלה אותי בפייסבוק אם כותבים "על-מנת" או "על מנת". עניתי לה "כדי". היא ביקשה שאעזור לה ושלא אבלבל לה בשכל. אמרתי לה שלגבי המקף היא יכולה להחליט מה שהיא רוצה, אבל אם היא כבר כותבת אותו, אז שתכתוב מקף אמתי ולא מינוס, אך המלצתי לה בכל זאת לכתוב "כדי", כי לזה היא כנראה מתכוונת.


הספרים של מתקני לשון אבא בנדויד ויצחק אבינרי וגם גיליונות ישנים של "לשוננו לעם" אומרים ש"על מנת" צריך לשמש להבעת תנאי וששימוש ב"על מנת" במובן של "כדי" הוא שיבוש. האמת היא שמעולם לא הצלחתי להבין לגמרי מה השיבוש בזה. לבעיה הזאת מגיעה רשומה שלמה. מגיע לה אפילו מאמר שלם ב"לשוננו לעם" במתכונתו החדשה והבלשנית יותר, שאני מקווה שייכתב על־ידי מישהו חכם ממני. או אפילו תזה.

עד שאכתוב את הרשומה הזאת רק אוֹמַר לכם דבר פשוט. רוצים לכתוב "על מנת"? תכתבו. איני מבין מה השיבוש בזה, אז מי אני שאפסול אותו? אבל כן אמליץ למי שרוצה לכתוב "על מנת", שיכתוב "על מנת" ולא "ע״מ". כי מטרת ראשי התיבות היא לחסוך בכתיבה ומה, לעזאזל, חוסך מי שכותב "ע״מ"? כלום. רוצה לחסוך? – כתוב "כדי". זה ממילא יהיה ברור יותר, ולו רק כי יהיה מדובר במילה אמתית ולא קיצור מיותר ופלצני שיקשה על חיילים ועל שאר הקוראים.

יש בקרב קוראי הבלוג הזה עורכים מנוסים ממני בהרבה. אם אתם מצליחים להבין את הבעיה הזאת של "על מנת" נ׳ "כדי", אשמח אם תסבירו אותה בתגובה. אם התגובה יוצאת ארוכה מדי, שלחו לי אותה ואפרסם אותה כרשומה אורחת.


נ״ב: בעצם האקדמיה החליטה לפני מספר ימים לשנות את שמו של כתב העת הוותיק שלה "לשוננו לעם" ומעתה הוא ייקרא "העברית". אני מתעלם מההחלטה ההזויה הזאת וממשיך לקרוא לכתב העת הזה "לשוננו לעם", ולא רק כי העברית זה שם של להקה.

הדר החליפה מכשיר טלפון נייד והלכה למוקד שירות של אורנג׳ כדי להעביר את מספרי הטלפון מהמכשיר הישן לחדש. הצטרפתי אליה והבאתי את המכשיר שלי ואת המחשב הנייד שלי. תוך כדי זה שאיש השירות העביר בשבילה את המספרים, ביקשתי שיעזור לי להעביר את המספרים מהטלפון שלי למחשב, כי זה משום מה הפסיק לעבוד.

– "לא, אני לא עושה דברים כאלה. אתה צריך לפנות למוקד דָּטָה."

– "מה זאת אומרת? אבל מה שאתה עושה עכשיו זה לא בדיוק אותו דבר? להעביר ממכשיר למחשב נראה לי קל יותר מלהעביר ממכשיר למכשיר."

– "לא, לא, זה משהו אחר לגמרי. זה דָּטָה. אתה צריך לדבר עם בועז שעושה אצלנו את השירות הזה של דָּטָה. זה עולה שבעים שקל. אני אתן לך את הטלפון שלו, תקבע אתו פגישה, וב֫מידה ו֫זו בעיה שהוא יכול לפתור…"


אני כבר מתורגל בזה: כשאני שומע דיבור של אנשי שירות של אורנג׳, אני יודע מראש מתי הם הולכים לומר "ב֫מידה ו֫־". זה כנראה קורה לא רק באורנג׳, וזה כנראה אומר שגם אני מפנים את העובדה שזה חלק ממבנה השפה שמתאים לדגמים מסוימים של משפטים.

אבל אתם יודעים, בבלשנות מודרנית דגם של משפט זה לא רק שם עצם – שם תואר, נושא – נשוא, וכל זה. בימינו מדברים על טקסטים. יש כל מיני סוגים של טקסטים. מילת התנאי "ב֫מידה ו֫־" מתאימה, בין היתר, לטקסטים של אנשי שירות שמזיינים ללקוח את השכל. בייחוד כאשר מודגשות בהגייה הבי״ת והווי״ו – [ˈbeːmida ˈveː].

שבעים שקל על סנכרון מספרים בין טלפון למחשב?! דָּטָה?! מה זה בכלל דָּטָה?! דָּטָה זה מידע. אין שום הבדל בין העברת מידע ממכשיר למכשיר לבין העברת מידע ממכשיר למחשב. הוא גם ניסה לשכנע אותי שאת׳רנט ו־USB זה אותו דבר. איש השירות מנסה להתחמק מהתפקיד שלו, מפגין חוסר הבנה במושגי יסוד של תקשורת ומידע וגם מנסה לשלוח אותי למישהו שיגבה ממני שבעים שקל על שירות שהוא־הוא אמור לעשות בעצמו ובחינם. אנשים מיושנים ממני היו מוסיפים לרשימת הפשעים הזאת גם דיבור בשפה עילגת, אבל לא, זו לא עילגות – הוא השתמש במילה הנכונה שמסמנת למי שמבין: "כל מה שאני אומר לך הוא זיון שכל".

אותו דבר עשה איש השירות בעמדה לידו: הוא היה בעיצומה של מכירה של מכשיר חדש לאדם מבוגר בעל ידיעה חלשה בעברית.

הוא ניסה למכור לו טלפון "איכותי" (והאחרים מה, פגומים?) עם מקשים גדולים (שדווקא היו קטנים מאוד) ומעל הכול – עם גישה לאינטרנט, לפורטל של אורנג׳. הוא לא לגמרי שיקר בעניין הזה – הוא אמר שב֫מידה ו֫הלקוח ירצה לגשת לאתרים אחרים באינטרנט, הוא יצטרך לשלם עוד. זה לא לגמרי שקר, אבל זה לגמרי זיון שכל: הפורטל של אורנג׳ זה לא אינטרנט. הפורטל של אורנג׳ זה הפורטל של אורנג׳. אותו משפט, אבל בלי זיון שכל, היה צריך להיאמר כך: "בחבילה שלך כלולה גישה לפורטל של אורנג׳. אם תרצה גם לגשת לאינטרנט, תצטרך לשלם עוד." אבל זיוני שכל כנראה מוֹכְרִים טוב יותר.

זו לא טהרנות. אינני מנסה "לעקור" את תופעת ה"במידה ו־/ש־", שיצחק אבינרי זיע״א כתב עליה שהיא "אבי אבות השרצים המודרניים" ו"הנגע הממאיר שפשה בגוף הלשון". מילות התנאי האלה הן עובדה קיימת כבר כמה עשורים. הסיבות לכך שאנשים מתעקשים להשתמש בהקשרים מסוימים בהן ולא ב"אם" הן עניין מרתק למחקר בלשני. אבל אני כן חושב ששימושי מאוד לכל ישראלי לדעת שכשהוא שומע אותן, הסיכוי שמזיינים לו את השכל גבוה יותר.


במאמר מוסגר, טכנאי של אורנג׳, נחמד מאוד, ממוצא רוסי, שהגיע פעם לבית שלי, אמר מספר פעמים משהו שלא שמעתי בשום מקום אחר: "במידה אם יש לכם תקלה, תתקשרו למוקד." אני לא כל־כך יודע מה עוד לומר על הדוגמה הזאת חוץ מזה שלא נראה לי שהוא ניסה לזיין לי את השכל.


יש לכם דוגמאות לביטויים אחרים שמשמשים לזיון שכל? שלחו לי אותם.

יש לכם דוגמאות לשימוש משעשע ב"במידה ו־"? ולשימוש סתמי ב"במידה ו־"? שלחו לי אותן.

יש לכם דוגמאות שסותרות את הטענות שלי? אותן אני הכי רוצה לשמוע – שלחו לי אותן בדחיפות. בתודה מראש.


הרשומה הקודמת בסדרה: מידה, חלק א׳.

אני כנראה קצת ידוען, כי מישהי שלא הכרתי כתבה לי: "אני נורא נהנית לקרוא את הבלוג שלך ולומדת המון". שלום לך ותודה על המחמאה. אני מקווה שתלמדי מהרשומה הזאת, ושילמדו ממנה כל שאר הקוראים, כי היא חשובה מאוד. אם היא קשה להבנה ויש לכם חשק לוותר אחרי חצי פסקה, אני רוצה שתספרו לי על זה.


אני מרבה לכתוב פה בזמן האחרון על ניקוד. באופן טבעי זה גורר תגובות שכוללות את צירופי המילים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר". אנסה להסביר מה לא טוב בהם. לא סתם לא טוב, אלא רע מאוד.

רוב האנשים שמשתמשים בצירופים האלה לא באמת יודעים מה הם אומרים. למשל מישהי מתלוננת באוזניי: "אני לא מבינה למה כותבים היום 'מאוד' בווי"ו. בבית הספר לימדו אותנו לכתוב בכתיב חסר – מ"ם, אל"ף, דל"ת, ומי שהיה מוסיף וי"ו היו צוחקים עליו." מצד שני כשאמרתי לה שהאקדמיה ממליצה לכתוב "גאוגרפיה" ולא "גיאוגרפיה" היא הזדעקה: "מה פתאום?! תמיד כתבתי 'גיאוגרפיה'!" זו אישה חכמה ומשכילה יותר ממני, אבל לא היה לי קל להסביר לה ש"גיאוגרפיה" זה כתיב מלא יותר מ"גאוגרפיה".

אז לא "כתיב חסר" בוער בעצמותיה, כי אם הרגלים. וזה בסדר. הבעיה היא שנוצרו בארץ הרגלים שונים מאדם לאדם. מתקני הלשון המפורסמים, כגון אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, יוסף קלאוזנר, יצחק אבינרי, אבא בנדויד ואחרים – לכל אחד מהם היה טעם אחר בכתיב מלא ובכתיב חסר. הם כתבו על כך מאמרים וספרים ונוצר בליל של דעות. כל מורה ללשון הבין מהבליל הזה משהו אחר ויצא שלכל תלמיד יש הרגלים שונים.

ובכן, הדבר הראשון שצריך להבין הוא ש"כתיב חסר" ו"כתיב מלא" הם מונחים יחסיים ולא מוחלטים. טקסט בעברית מלא יותר מטקסט אחר בעברית, אם יש בו יותר אותיות אהו"י, אבל הוא גם יכול להיות חסר יותר מטקסט אחר שבו יש עוד יותר אותיות אהו"י. שום טקסט עברי לא כתוב בכתיב מלא באופן מוחלט או בכתיב חסר באופן מוחלט.

יש מי שיאמר שאם מסירים את הניקוד מהתנ"ך, אז הוא יהיה כתוב ב"כתיב חסר", אבל זה מטעה, כי הכתיב בתוך התנ"ך אינו עקבי. דוד המלך נקרא פעם "דוד" ופעם "דויד"; ההפך מימין הוא פעם "שמאל" ופעם "שמאול"; השם שאִתּוֹ כל־כך מזדהה עובדיה יוסף נכתב "פינחס" בספר במדבר ו"פנחס" בספר שמואל; ועוד הדוגמאות רבות.

סקירה קצרה ביותר של טקסטים עבריים מהתקופות השונות מראה שהאפנוֹת בעניין הזה השתנו עם הזמן. בכתובות האבן העתיקות, כגון כתובת השילוח יש הרבה פחות אותיות אהו"י מכמה שיש בתנ"ך. באיגרות בר־כוכבא ובמגילות ים־המלח להפך – יש יותר אותיות אהו"י אפילו מכמה שמקובל לכתוב היום. בכתבי יד מימי הביניים המצב היה די דומה למצב של ימינו. בתקופת ההשכלה הייתה נסיגה לכיוון כתיב חסר יותר – בן־יהודה כתב "מזמן" ויכול היה להתכוון ל"מזמן", "מזומן" ו"מוזמן", אבל בדור שאחריו הווי"ו חזרה.

עכשיו, מה צריך לכתוב היום? תלוי, כמובן, איך מגדירים "צריך". אם נשתמש בהגדרה הצרה והפוסקנית של האקדמיה, אז יש שתי צורות כתיב מוגדרות – "כתיב מנוקד" ו"כתיב חסר ניקוד". שוב: האקדמיה לא מגדירה את המונחים "כתיב חסר" ו"כתיב מלא", כי אלה מונחים יחסיים.

"הכתיב המנוקד", המכונה גם "הכתיב הדקדוקי", הוא הכתיב העיקרי שבו מתעסקת האקדמיה בהחלטות שלה בנושא נטיית הפועל והשם, משום שזה הכתיב שמייצג מידע לשוני מלא ומדויק יותר. ההחלטות שלה חכמות, אבל הן בקושי מחלחלות לציבור, כי הציבור כמעט שלא משתמש בניקוד. זו בעיה חמורה, אבל אדבר עליה בהזדמנות אחרת.

"הכתיב חסר הניקוד" הוא מערכת של חוקים שהגדירה האקדמיה, שלפיהם יש דרך אחת ויחידה לכתוב כל מילה בטקסט לא מנוקד. בפעם השלישית: "הכתיב חסר הניקוד" של האקדמיה אינו מלא ואינו חסר. כתיב המילה "זיכרונות" לפי החוקים האלה מלא יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "זכרונות"; כתיב המילה "תכניות" לפיהם חסר יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "תוכניות".

הכתיב חסר הניקוד מבוסס על הכתיב המנוקד. כלומר, כדי להבין באופן מלא את הכללים האלה ולהשתמש בהם ביום־יום צריך להבין את כללי הניקוד. גם זו בעיה חמורה, וגם עליה אדבר בהזדמנות אחרת.

לסיום הרשומה הזאת אני רוצה לדבר על בעיה נקודתית נוספת במינוח. הסברתי כאן מדוע המונחים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר" בעייתיים ולמה רצוי להימנע מהם – כי הם יחסיים ולא מוגדרים. המונח "כתיב חסר ניקוד" כן מוגדר, אבל גם הוא בעייתי בגלל הצורה שלו: הוא ארוך מדי ומה שעוד יותר גרוע, הוא כולל את המילה "חסר" וזה יכול לגרום לבלבול נוסף עם המונח "כתיב חסר" – והרי הוא דווקא מלא (יחסית, כמובן). לכן הייתי מעדיף ששמו הרשמי היה "כתיב לא מנוקד" – קצר יותר ומבלבל פחות.


ועוד הערה טכנית קטנטנה בסוף: בודק האיות העברי שצובע לכם מילים באדום במיקרוסופט וורד לא מקפיד על כללי כתיב חסר ניקוד תקניים. אף־על־פי שהוא קורא לעצמו "תקני", יש בו לא מעט חריגות משונות מהחוקים שהגדירה האקדמיה. לעומתו, בודק האיות hspell שיש במוזילה פיירפוקס, בג'ימייל, בגוגל כרום ובאופן אופיס, כן מקפיד עליהם. זה כנראה אומר משהו על הנטייה הבריאה של אנשי תכנה חופשית לא להמציא מחדש את הגלגל כשכבר קיים גלגל מספיק טוב.

אחד הדברים הראשונים שלומד כל מי שנכנס ברצינות לנושא לשון עברית הוא שהצירוף "במידה ו־" הוא אחת השגיאות המזעזעות ביותר שיש. טהרני הלשון המפורסמים יצחק פרץ ויצחק אבינרי שפכו עליהם את חמתם ביצירותיהם המונומנטליות "עברית כהלכה" ו"יד הלשון". כשעורכים לשוניים מקבלים טקסט לעריכה הם יורים ללא אבחנה בכל המופעים של "במידה ו־" ומחליפים אותם בדרך כלל ב"אם". עכשיו הצירוף הזה גם נמצא על הכוונת של כבוד שר החינוך גדעון סער.

זה מצד הדקדוק הפוסקני. מצד הבלשנות המתארת מדובר בצירוף נפוץ למדי. איפה הוא נפוץ במיוחד? מאז שהתחלתי לשים לב לזה, מצאתי את זה הכי הרבה במסמכים שכותבים עורכי דין (אבל כנראה לא שופטים), ובאותיות קטנות בפרסומות ובחשבונות של חברות ביטוח ותקשורת. בכתיבה באינטרנט זה נפוץ במקומות שבהם רוצים להישמע פלצני. למשל, מפעילי ויקיפדיה אחדים כותבים את זה כשהם מאיימים בחסימה. (לא אנקוב בשמות. סקרנים? חפשו בעצמכם, הכול ממילא גלוי.) בדיבור יוצא לי לשמוע את זה מפי מוקדנים וטכנאים של חברות תקשורת ואנשי שיווק אחרים וגם מפי סטודנטים שמדברים עם מנחים, אבל לא להפך. אה, ואם הזכרנו את גדעון סער, אז עמיתו למפלגה כבוד השר לפיתוח אזורי סילבן שלום מרבה להשתמש במילת התנאי המנודה הזאת.

אז מה סיכום הביניים? אנשי שיווק, עורכי דין, חברות ביטוח, סטודנטים ביישנים וסילבן שלום. ואללה, אם פעם אמרו שהצירוף "במידה ו־" פסול כי התחביר שלו מוזר וכי הוא לא מצוי במקורות, היום אפשר לומר שהוא פסול כי בן אדם הגון בדרך כלל לא רוצה להישמע כמו מישהו מהנ"ל. כך שאולי זה אפילו טוב שהוא קיים – ככה אמור להיות קל יותר לזהות איש שיווק מעפן.

מה רבה הייתה אם כן הפתעתי כאשר ראיתי היום שמישהו שלא שייך לאף אחת מהקבוצות האלו כתב בעדכון מצב בפייסבוק "במידה ו־". זו הייתה תהייה בקשר למשהו ב"אח הגדול" – לא שיווק, לא תצהיר, לא חשבון. סתם משפט תנאי במה שהיה יכול להיות שיחת חולין. בשבילי זה היה חידוש ועוד לא החלטתי אם זה חידוש טוב או לא.

(אני מבקש סליחה מידידיי בוגרי החוגים למשפטים. אתם הרי לא כותבים "במידה ו־" במכתבים שלכם, נכון?)