ארכיונים עבור פוסטים עם התג: טורקית

ברשומה הזאת יש צליל שאנשים עושים כשהם רואים חתול חמוד.


ראיתי בעיתון פרסומת של חנות רהיטים עם הרבה סמלים של מותגים שהיא משווקת. אמרתי לעצמי: „בוא נראה אם אני מוצא פה אותיות ניקוד.” מי שלא יודע, אני קורא בשם „אותיות ניקוד” לתופעה של שימוש בניקוד עברי עם אותיות לועזיות.

ומצאתי:

ÇİLEK ROOM וציור של תות שדה

ÇİLEK ROOM

רשמתי לעצמי להוסיף את זה לאוסף כשאגיע הביתה. הגעתי הביתה וגיליתי שטעיתי: הנקודה למטה היא לא חיריק, אלא ציור מסוגנן של האות הטורקית Ç, שצלילה צ׳, למשל בשם קבוצת הכדורגל Fenerbahçe – פנרבהצ׳ה. אין שום בעיה לצייר אותה ככה בטורקית ומי שיודע טורקית, יבין במה מדובר.


אם נתעלם מהבעיות הפוליטיות שהופיעו לאחרונה, ישראלים מתייחסים אל טורקיה באופן די חיובי: הם אוהבים לנסוע לחופשות בטורקיה, וגם מתעניינים מדי פעם בספורט טורקי. הבעיה היא שישראלים לא יודעים דבר פשוט מאוד ומועיל מאוד על טורקיה – האלפבית. כמובן, אי־אפשר ללמוד את כל השפה הטורקית מהר, אבל לא מזיק לפחות לדעת לבטא את האותיות.

האלפבית הטורקי מבוסס על הלטיני, אבל יש בו כמה התאמות שחלקן מפתיעות. ישראלים מכירים את האותיות הלטיניות בעיקר דרך השפה האנגלית, שמשתמשת בהן בדרך מוזרה ובלתי־עקבית במיוחד, ולכן כשהם מנסים לקרוא שמות טורקיים, הם עושים טעויות מביכות. למשל, עיתונאים ישראלים עדיין קוראים לראש ממשלת טורקיה מדי פעם „ארדוגן” במקום „ארדואן” (Erdoğan); כשנתפס מנהיג המחבלים הכורדים עבדולה אוג׳לן (Öcalan), העיתונאים כינוהו „אוקלן” או „אוצ׳לן”; וכשישראלים מחפשים רחוב באיסטנבול, הם אומרים „קאדסי” במקום „ג׳אדסי” (Caddesi).

מעבר להגייה נכונה, יש לזה גם משמעויות מעשיות. למשל, ידיד ישראלי שלח לי פעם דואר אלקטרוני ממחשב שהיה במלון אוֹל־אִינְקְלוּזִיב שהוא שהה בו. המכתב לא הגיע, כי הוא השתמש במקלדת טורקית, לא שם לב לכך שבטורקית יש הבדל בין I עם נקודה ובלי נקודה וכתב amır במקום amir (זה היה לפני ימי הג׳ימייל). בגלל זה הנקודה מעל האות İ בשם ÇİLEK היא חלק חיוני מהאות ולא רק קישוט.

אז הנה לשימושכם מדריך מזערי ופשוט לדברים שאתם צריכים לדעת על האלפבית הטורקי:

A – תמיד אָה.

C – תמיד ג׳, כמו בשם ג׳ורג׳. לא ק, אל ס, לא צ׳, אלא רק ג׳.

Ç – תמיד צ׳.

E – אֶה, לעולם לא אִי.

G – תמיד ג.

Ğ – זאת אולי האות הבעייתית ביותר, כי כל ספר על טורקית מתאר אותה אחרת. מה שבטוח הוא שזה לא ג. בדרך כלל זה משהו כמו א או ע או ה. העיקר – לזכור שזה לא ג.

I בלי נקודה, וגם אות קטנה: ı. זה צליל שבלתי־אפשרי לכתוב בעברית. זה קצת דומה ל־e במילה האנגלית boxes. זה גם הצליל שחלק מהאנשים עושים כשהם רואים תמונה של חתול חמוד:

חתול שוכב על שמיכה

בטורקית Iııııııı. ברוסית, ыыыыыыы. ובעברית אין איך לכתוב את זה.

İ, וגם אות קטנה: i. זה יותר דומה לחיריק העברי. כאמור, הדבר העיקרי שצריך לדעת על זה הוא שמדובר באות נפרדת ולשים לב לזה כשמקלידים במקלדת טורקית.

J – תמיד ז׳ כמו בז׳בוטינסקי.

Ö – עוד צליל שאי־אפשר לכתוב בעברית. זה כמו לומר אוֹ ולמתוח את השפתיים קדימה.

Ş – תמיד ש.

Ü – הצליל האחרון שקשה לכתוב בעברית. זה כמו לומר אוּ ולמתוח את השפתיים קדימה.


אז זהו – תלמדו ותעשו פחות פאדיחות. אם אתם מכירים עיתונאים, תפנו אותם לרשומה הזאת, כדי שגם הם יעשו פחות פאדיחות. מה שעוד יותר טוב, תפנו אותם לדף כללים לתעתיק מטורקית בוויקיפדיה; הוא לא מושלם, ואי־אפשר לעולם לכתוב כללי תעתיק מושלמים, אבל עדיף לדבוק בו מלתעתק טורקית – וכל שפה אחרת – על סמך הרגלים מאנגלית.

אני עומד בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בפתח־תקווה. אבל זה קרה כמה שעות אחרי שעמדתי בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בקרון של רכבת תחתית. בפתח־תקווה אין רכבת תחתית.

בקיצור, אני עומד בקרון תחנת רכבת תחתית בברלין ויש שם איזה איש עצבני שצועק בטורקית על אישה. בתחנה, כשהדלתות פתוחות, הוא נותן לה מכה, זורק עליה כוס פלסטיק עם קפה שמלכלך לה את הבגדים ובורח החוצה. ואני שותק, כי מה יכולתי לעשות? יש לי טיסה לתפוס, ואני לא יודע לא טורקית ולא גרמנית, והאישה בעצם לא נראית מיואשת לגמרי או פגועה עד כדי הלם ושבר. ומצד שני, יש איזו תחושת החמצה.

יום לפני־כן ראיתי שוטרים גרמנים מדברים בקשיחות־מה אל איש על רציף שכנראה עשה משהו שלא היה אמור לעשות. נסע בלי כרטיס אולי. הייתי יכול לספר איך זה גרם לי לדמיין שוטרים גרמנים שבעים שנה לפני־כן, אבל יותר מעניין אותי לספר שברכבת תחתית בברלין אפשר להיכנס לתחנת רכבת תחתית וגם לעלות על הרכבת בלי כרטיס, וזה נותן תחושה נהדרת של חופש ויעילות. כמובן, אם נתפסים, משלמים קנס. גם בפראג זה ככה. כה טוב.

ויום אחרי־כן אני עומד בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה בערך שעה וחצי אחרי שנחתּי ומדבר בטלפון עם אשתי על כך שאני ממש מופתע מזה שלא מספיק שיש בפתח־תקווה שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע, אלא שהמידע שמוצג בו אפילו נראה נכון, ואז אני שומע שנער שממתין באותה התחנה מאזין לשיר בטלפון שלו. אמרתי לאשתי להמתין רגע ופניתי אל העלם:

– "אתה יכול לשים אוזניות בבקשה?"

– "אין לי אוזניות!"

– "אז אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה?"

– "למה?"

– "כי זה מקום ציבורי וזה מפריע לי. תשמע מוזיקה בבית."

הוא הנמיך.

– "לא להנמיך, לכבות."

– "אתה לא תשמע!"

– "אבל הנה, אני שומע!"

– "אבל אתה לא תשמע!"

– "לא, אני שומע. אל תנמיך, תכבה."

הוא כיבה ואני חזרתי לדבר עם הדר. היא אמרה שהיא לא אהבה את זה, אבל יש לי קווים אדומים. אחרי נסיעה אחת באוטובוס עירוני בירושלים שבמהלכה זכיתי לשמוע שש פעמים רצוף שיר בביצוע אייל גולן, דווקא לא רע, החלטתי שלא עוד. מאז אני תמיד אומר לאנשים באוטובוסים שלא ישמעו לידי מוזיקה בטלפון.

כן, זה מסוכן. החלטתי להפגין אומץ מפגר שכזה ולא לוותר, כי אתם יודעים, אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה בטלפון. אבל ניצחתי. החלטתי שאילו שתקתי, גם אז הייתי מפסיד. הייתי מפסיד הרבה פחות נקודות, אבל מפסיד. והחלטתי לנסות לנצח.

עכשיו מסתובב בפתח־תקווה לפחות ערס אחד שיודע שיש בעולם לפחות נודניק אחד שלא אוהב ששומעים מוזיקה בטלפון בלי אוזניות. יש גם לפחות אחד כזה בבני־ברק. ולפחות אחד בירושלים, ולפחות אחד בתל־אביב. בפתח־תקווה יש גם שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע ושהמידע שמוצג בו אפילו נכון, לפחות מדי פעם. אני אופטימי.


נ״ב. בטלפון שלי רדיו אף־אם עובד רק כשמחוברות אוזניות. וזה נהדר. אבל נגן קובצי מוזיקה עובד גם ברמקול. וזה מטומטם. למען האמת, אני לא כל־כך אופטימי לגבי היכולת של עובדים של חברות תקשורת ללמוד לחשוב בהיגיון.