ארכיונים עבור פוסטים עם התג: חיים נחמן ביאליק

אני כנראה קצת ידוען, כי מישהי שלא הכרתי כתבה לי: "אני נורא נהנית לקרוא את הבלוג שלך ולומדת המון". שלום לך ותודה על המחמאה. אני מקווה שתלמדי מהרשומה הזאת, ושילמדו ממנה כל שאר הקוראים, כי היא חשובה מאוד. אם היא קשה להבנה ויש לכם חשק לוותר אחרי חצי פסקה, אני רוצה שתספרו לי על זה.


אני מרבה לכתוב פה בזמן האחרון על ניקוד. באופן טבעי זה גורר תגובות שכוללות את צירופי המילים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר". אנסה להסביר מה לא טוב בהם. לא סתם לא טוב, אלא רע מאוד.

רוב האנשים שמשתמשים בצירופים האלה לא באמת יודעים מה הם אומרים. למשל מישהי מתלוננת באוזניי: "אני לא מבינה למה כותבים היום 'מאוד' בווי"ו. בבית הספר לימדו אותנו לכתוב בכתיב חסר – מ"ם, אל"ף, דל"ת, ומי שהיה מוסיף וי"ו היו צוחקים עליו." מצד שני כשאמרתי לה שהאקדמיה ממליצה לכתוב "גאוגרפיה" ולא "גיאוגרפיה" היא הזדעקה: "מה פתאום?! תמיד כתבתי 'גיאוגרפיה'!" זו אישה חכמה ומשכילה יותר ממני, אבל לא היה לי קל להסביר לה ש"גיאוגרפיה" זה כתיב מלא יותר מ"גאוגרפיה".

אז לא "כתיב חסר" בוער בעצמותיה, כי אם הרגלים. וזה בסדר. הבעיה היא שנוצרו בארץ הרגלים שונים מאדם לאדם. מתקני הלשון המפורסמים, כגון אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, יוסף קלאוזנר, יצחק אבינרי, אבא בנדויד ואחרים – לכל אחד מהם היה טעם אחר בכתיב מלא ובכתיב חסר. הם כתבו על כך מאמרים וספרים ונוצר בליל של דעות. כל מורה ללשון הבין מהבליל הזה משהו אחר ויצא שלכל תלמיד יש הרגלים שונים.

ובכן, הדבר הראשון שצריך להבין הוא ש"כתיב חסר" ו"כתיב מלא" הם מונחים יחסיים ולא מוחלטים. טקסט בעברית מלא יותר מטקסט אחר בעברית, אם יש בו יותר אותיות אהו"י, אבל הוא גם יכול להיות חסר יותר מטקסט אחר שבו יש עוד יותר אותיות אהו"י. שום טקסט עברי לא כתוב בכתיב מלא באופן מוחלט או בכתיב חסר באופן מוחלט.

יש מי שיאמר שאם מסירים את הניקוד מהתנ"ך, אז הוא יהיה כתוב ב"כתיב חסר", אבל זה מטעה, כי הכתיב בתוך התנ"ך אינו עקבי. דוד המלך נקרא פעם "דוד" ופעם "דויד"; ההפך מימין הוא פעם "שמאל" ופעם "שמאול"; השם שאִתּוֹ כל־כך מזדהה עובדיה יוסף נכתב "פינחס" בספר במדבר ו"פנחס" בספר שמואל; ועוד הדוגמאות רבות.

סקירה קצרה ביותר של טקסטים עבריים מהתקופות השונות מראה שהאפנוֹת בעניין הזה השתנו עם הזמן. בכתובות האבן העתיקות, כגון כתובת השילוח יש הרבה פחות אותיות אהו"י מכמה שיש בתנ"ך. באיגרות בר־כוכבא ובמגילות ים־המלח להפך – יש יותר אותיות אהו"י אפילו מכמה שמקובל לכתוב היום. בכתבי יד מימי הביניים המצב היה די דומה למצב של ימינו. בתקופת ההשכלה הייתה נסיגה לכיוון כתיב חסר יותר – בן־יהודה כתב "מזמן" ויכול היה להתכוון ל"מזמן", "מזומן" ו"מוזמן", אבל בדור שאחריו הווי"ו חזרה.

עכשיו, מה צריך לכתוב היום? תלוי, כמובן, איך מגדירים "צריך". אם נשתמש בהגדרה הצרה והפוסקנית של האקדמיה, אז יש שתי צורות כתיב מוגדרות – "כתיב מנוקד" ו"כתיב חסר ניקוד". שוב: האקדמיה לא מגדירה את המונחים "כתיב חסר" ו"כתיב מלא", כי אלה מונחים יחסיים.

"הכתיב המנוקד", המכונה גם "הכתיב הדקדוקי", הוא הכתיב העיקרי שבו מתעסקת האקדמיה בהחלטות שלה בנושא נטיית הפועל והשם, משום שזה הכתיב שמייצג מידע לשוני מלא ומדויק יותר. ההחלטות שלה חכמות, אבל הן בקושי מחלחלות לציבור, כי הציבור כמעט שלא משתמש בניקוד. זו בעיה חמורה, אבל אדבר עליה בהזדמנות אחרת.

"הכתיב חסר הניקוד" הוא מערכת של חוקים שהגדירה האקדמיה, שלפיהם יש דרך אחת ויחידה לכתוב כל מילה בטקסט לא מנוקד. בפעם השלישית: "הכתיב חסר הניקוד" של האקדמיה אינו מלא ואינו חסר. כתיב המילה "זיכרונות" לפי החוקים האלה מלא יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "זכרונות"; כתיב המילה "תכניות" לפיהם חסר יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "תוכניות".

הכתיב חסר הניקוד מבוסס על הכתיב המנוקד. כלומר, כדי להבין באופן מלא את הכללים האלה ולהשתמש בהם ביום־יום צריך להבין את כללי הניקוד. גם זו בעיה חמורה, וגם עליה אדבר בהזדמנות אחרת.

לסיום הרשומה הזאת אני רוצה לדבר על בעיה נקודתית נוספת במינוח. הסברתי כאן מדוע המונחים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר" בעייתיים ולמה רצוי להימנע מהם – כי הם יחסיים ולא מוגדרים. המונח "כתיב חסר ניקוד" כן מוגדר, אבל גם הוא בעייתי בגלל הצורה שלו: הוא ארוך מדי ומה שעוד יותר גרוע, הוא כולל את המילה "חסר" וזה יכול לגרום לבלבול נוסף עם המונח "כתיב חסר" – והרי הוא דווקא מלא (יחסית, כמובן). לכן הייתי מעדיף ששמו הרשמי היה "כתיב לא מנוקד" – קצר יותר ומבלבל פחות.


ועוד הערה טכנית קטנטנה בסוף: בודק האיות העברי שצובע לכם מילים באדום במיקרוסופט וורד לא מקפיד על כללי כתיב חסר ניקוד תקניים. אף־על־פי שהוא קורא לעצמו "תקני", יש בו לא מעט חריגות משונות מהחוקים שהגדירה האקדמיה. לעומתו, בודק האיות hspell שיש במוזילה פיירפוקס, בג'ימייל, בגוגל כרום ובאופן אופיס, כן מקפיד עליהם. זה כנראה אומר משהו על הנטייה הבריאה של אנשי תכנה חופשית לא להמציא מחדש את הגלגל כשכבר קיים גלגל מספיק טוב.

ברגעים כאלה אני קצת קצת מצטער שאני צמחוני: האקדמיה ללשון התירה את הצורה הרווחת שִׁפּוּד. מיליוני האנשים שרגילים לומר "שַׁפּוּד" יכולים להיות רגועים – צורה זו "לא תיחשב שיבוש".

וגם – אחרי דיונים ארוכים הוחלט שצורת הרבים של המילה שְׁטוּת היא לא עוד שְׁטֻיּוֹת כי אם שְׁטוּיוֹת. איזה באסה: מה אעשה עכשיו עם כל כתבי ביאליק, זך ועמיחי שקניתי ולא הספקתי לקרוא עד הסוף? הם לא מודפסים נכון.