ארכיונים עבור פוסטים עם התג: היפה והחנון

שחר שמש כתב יפה וברור על ההתקדמות בשינוי תקן המקלדת, כדי שאפשר יהיה להקליד בה ניקוד בקלות. אני מקווה לפרט על כאן זה עוד קצת בשבוע הבא. תראו מה זה, כבר המון זמן אני מבטיח לאנשים "תראו־תראו, עוד כמה חודשים המקלדות שלכם ישתנו ויהיה לכם קל להקליד ניקוד ומקף." כמה טוב לראות את הדברים מתחילים ממש לקרות.


גם על היפה והחנון אין לי זמן לכתוב, אבל זה לא נורא כי זה די משעמם בזמן האחרון, מבחינה לשונית ומבחינות אחרות. אבל אולי זה יעניין מישהו: גיליתי דרך לראות את הכול בלי פרסומות – לטעון את כל התכנית מראש, לנתק את המחשב מהרשת, ואז לראות מהתחלה עד הסוף. טעינת הפרסומות נכשלת והתכנית עובדת רצוף. ששש, אל תספרו לאיש.

הפרק האחרון של "היפה והחנון" היה ממש מעפן. אז לשמחתי, ואני מקווה שגם לשמחתכם, לא אכתוב עליו הרבה. רק אציין שיש לי עכשיו סיבה חזקה מאוד לחשוב שאלכס שתול, כי הוא אמר על האוטובוס שהסיע את המשתתפים לחוף הים: "איך אפשר להתלהב מאוטובוס? זה בסך הכול כלי רכב". חנון רוסי שלא מתלהב מאוטובוס? אין דבר כזה.


בסקירה הקצרצרה של אחד הפרקים הראשונים של "היפה והחנון" כתבתי על ליטל, שאמרה את המילה "מנודית", התקנית לדעת האקדמיה ללשון. ידידי אביעד, עורך מקצועי, התקשה להבין למה אני חושב ש"מנודית" זה טוב. אני לא חושב שזה טוב. אני פשוט לא חושב שזה רע. לא מבחינת הטעם האישי ולא מבחינת מבנה הלשון. אביעד חושב שזה כן רע. בסדר לחשוב ככה, רק צריך לזכור שזה לא רע באופן מוחלט.

אפשר למדוד את הטעם של אנשים בלשון. או לפחות להעריך. נגיד, לקחת מדגם של כמה מאות דוברי עברית מכל מיני גילים, מכל מיני מקומות, מכל מיני עדות ומכל מיני מקצועות, להשמיע להם טקסטים ולשאול מה נשמע להם נכון, יפה וברור ומה נשמע להם צורם או בלתי־ברור. כנראה חלק מהם יגידו ש"מנודית" זה רע, ואחרים לא יחשבו שיש בזה בעיה. אינני יודע כמה. אם, נגיד, 90% לא יחשבו שיש בזה בעיה, כנראה האקדמיה צודקת והמילה הזאת היא חלק מהשפה – גם אם היא הגיעה לזה בדרך אחרת של ניתוח מדעי של ספרים עבריים עתיקים. אפשר גם להגיע למסקנה מעניינת – שהמילה הזאת תישמע שגויה לחלק מסוים ומוגדר של אנשים, שמרוויחים מעל או מתחת למשכורת מסוימת, שלמדו בבתי ספר מסוימים או שגרו באזורים מסוימים.

אם, נגיד, הם כולם עשירים או אקדמאים, אפשר כנראה לומר שמדובר במאפיין של "לשון גבוהה". לא במובן של איכות ספרותית, אלא במובן של לשון של אנשים מעוררי קנאה, שאנשים אחרים אולי רוצים לדבר כמוהם. זה לא אומר שיש משהו רע בצורת המילה – הצורה לעולם שרירותית. זה רק אומר שמכל מיני סיבות כך האנשים האלה התחילו לדבר בצורה מסוימת. במקרה המיוחד מעט של עברית אפשר גם להוסיף שמכל מיני סיבות הם בחרו באחת הדרכים הנהוגות בתנ״ך. זה מה יש – העברית שלנו היא תערובת של דברים שהיו בתנ״ך, דברים שהיו אחרי התנ״ך ודברים שחודשו בימינו. קבוצה אחת של אנשים מעדיפה "מנודה", אחרת "מנודית". עוד אנשים אומרים פעם ככה פעם ככה.

הבעיה בהיגיון מתחילה כאשר מצורת דיבור של אנשים מסיקים עליהם כל מיני דברים. אם אחרי שהניסוי הנ״ל נערך מישהו אומר "מנודית", אז אפשר אולי לומר שיש סבירות גבוהה שאותו אדם גר באזור מסוים, למד בבית ספר מסוים, או שייך לקבוצת אוכלוסיה מסוימת. אבל להגיד שהוא טיפש? ממש לא.

חופית אומרת: אין לי שום זכות להבטות (להתבטא)

אין לי שום זכות להבטות (להתבטא). הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

אין טעות גדולה בלומר "להתבטות" במקום "להתבטא". זה נקרא "חילופי גזרות" – ברגיל פעלים עם אל״ף בסוף נשארים עם אל״ף, אבל לפעמים יכולים להסתיים בתי״ו – ולהפך. בתנ״ך יש "למלאות" במקום "למלא" ו"להתנבות" במקום "להתנבא". בהגדה של פסח יש דוגמה הפוכה, שתישמע לישראלים של היום מוזרה עוד יותר: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לְהַדֵּר, לְעַלַּה וּלְקַלֵּס". היום נשמע טבעי יותר לומר "לְעַלּוֹת"; זה ממילא פועל לא נפוץ היום, אבל דמיינו לעצמכם "לְבַלֵּה" במקום "לְבַלּוֹת". לרבים זה נשמע מוזר, אבל שמעתי ישראלים לא טיפשים מדברים ככה. גם זה צפוי מצד הדקדוק במתאר ואינו שגוי מצד הדקדוק הפוסקני. ההתעקשות על כך שמי שאומר "לְבַלֵּה" ו"לְהִתְבַּטּוֹת" הוא טיפש שאינו מדבר "נכון" היא צרות אופקים.


אז מה זה בעצם "טעות" והאם בכלל יש דבר כזה? על כך באחת הרשומות הבאות.

בני היפה והחנון התבקשו להצטלם בלבוש מינימלי כדי להתמודד עם דימוי הגוף.

אלצ׳קו. אלכס עומד עם הגב למצלמה ומתכונן לצילום

אלצ׳קו. הזכויות שמורות לערוץ 10, בִּיטְץ׳

ליטל אמרה על בן זוגה אלכס: "אָלֶצְ׳קוֹ, אין לו גוף יפה". כשהגעתי לארץ, הצגתי את עצמי במשך כשבע שנים בשם אלכס ואנשים רבים קראו לי כתוצאה מזה "אלצ׳קו". מכיוון שכבר אז התכוונתי להיות בלשן, תהיתי: "למה קוראים לי 'אלצ׳קו'? ברוסית לא קוראים לי ככה בכלל. ואיך דוברי עברית מגיעים לשם החיבה 'אלצ׳קו' אם צ׳ זה לא צליל טבעי בעברית?"

את התשובה לשאלות הבנתי כעבור מספר שנים – זה היה הכינוי של אלכס מהסרט אלכס חולה אהבה. עדיין לא ראיתי את הסרט, אגב. רק שתדעו, ברוסיה לא קוראים ככה לאף אחד.

ליטל אומרת: לא הייתי קוראה (קוראת) לה "דוגמנית"

ליטל אומרת: לא הייתי קוראה (קוראת) לה "דוגמנית". הזכויות שמורות לערוץ 10, יוֹ

ליטל כן קוראת לאלכס אלצ׳קו, ולדוגמנית שמצטלמת אִתו היא לא קוראה דוגמנית. עורך הכתוביות מתקן: "קוראת". האקדמיה ללשון מכשירה את הצורה "קוראה", ואף שלטעמי עדיף לומר "קוֹרֵאת", לא כדאי להידבק לליטל דווקא בעניין הזה. בייחוד לאור זאת:

רם אומר: צריך לקרות נס

רם אומר: צריך לקרות נס. הזכויות שמורות לערוץ 10, הא?

מה שאתם לא רואים הוא שרם לא אמר "לִקְרוֹת", אלא "לִקְרוֹ". אולי אפילו כדאי שאכתוב "לִקְרֹה". את זה, למיטב הבנתי, האקדמיה לא הכשירה. אבל רם הוא חנון ישראלי רגיל – הוא לא בחורה "טיפשה" ולא עולה חדש, אז והוא אמור להיות חכם ולדבר נכון. הוא לא מדבר נכון, אבל עורך הכתוביות עובד לפי תסריט, לא לפי עובדות.

זה לא היה משוש חייה לראות ת׳בן זוג שלה עירום

זה לא היה משוש חייה לראות ת׳בן זוג שלה עירום. הזכויות שמורות לערץ 10, אהה־אהה

ועוד משהו של ליטל: היא אמרה מָשׁוֹשׁ, לא מָשׂוֹשׂ (זה בכלל אמור להיות מְשׂוֹשׂ, אבל לא נתקטנן). אולי היא אפילו אמרה את זה כך בכוונה בתור בדיחה, אבל איך שלא מסובבים את זה, זאת שגיאה. ואת זה עורך הכתוביות דווקא יכול היה לציין, ולו רק למען כבדי השמיעה אם לא למען התסריט, אבל לא היה לו איך, כי אי־אפשר לנקד כתוביות.

בטי רוקאווי

בטי רוקאווי. הזכויות שמורות לערוץ 10, קאפיש?

בטי רוקאווי הייתה השופטת בתחרות צילומי החנונים. ראיתי את בטי רוקאווי באיזה שלט חוצות לפני הרבה שנים – פרסומת לחברה שמכרה רהיטים או מצעים. השם שלה היה כתוב שם וקראתי: רוֹקָאוִי. על משקל גרבאווי, עשראווי, חינאווי. מכיוון שאיני נוהג לצפות בתכניות שעוסקות באפנה, מעולם לא שמעתי את שמה מבוטא בקול רם ונפלתי מהכיסא כששמעתי שזה Rockaway. היא עצמה מהודו, אבל לבעלה יש שם אנגלי. למה הוא והיא לא רושמים את שמם בשתי יו״דים בסוף? חידה.

אילע ליכא (להתראות)

אילע ליכא (להתראות). קול הזחויוט שמורוט לארוץ 10, ססססאם־אמכ

אחרי שהחנונים הצטלמו, היפות נשלחו למבחן בידע על הסכסוך הישראלי–ערבי, שהן, כביכול, טיפשות מכדי להתמצא בו. אממה, עורכי התכנית אינם יודעים הרבה ערבית בעצמם: התעתיק הנכון הוא לא "אילע ליכא", אלא "אילא ליקאא". إلى اللقاء. מעבר לכך שעורך הכתוביות הפגין כאן בורות מבישה, יש פה גם הדגמה לכך שהאות ע׳ כנראה מזוהה עם השפה הערבית בכל מיני דרכים, גם כשהיא מיותרת.

סיון אומרת: ברומו? מה זה "ברומו"?

סיון אומרת: ברומו? מה זה "ברומו"? הזכויות שמורות לערוץ 10, חחחחחחחחחח

זה אכן קצת מוזר שסיון מתקשה עם המילה הנפוצה למדי "ברומו", אבל זו הזדמנות להיזכר בכך ש"רומו" היא הצורה הנטויה של המילה "רוּם" – גובה.

כריסטין אומרת: הוא היה המנהיג של אש״ף–פת״ח

כריסטין אומרת: הוא היה המנהיג של אש״ף–פת״ח. הזכויות שמורות לערוץ 10, דא

את השיא הלשוני של הפרק סיפקה, כמובן, כריסטין, שביטאה את השם "אש״ף–פת״ח" במלרע. כמו חטף־פתח, כפי ששם לב גם קובי אריאלי:

קובי אריאלי אומר: חטף־פתח. אש״ף–פת״ח?

קובי אריאלי אומר: חטף־פתח. אש״ף–פת״ח? הזכויות שמורות לערוץ 10 אחותך

אני מה־זה מקווה שזה לא מבוים. אם זה לא מבוים, אז היא כנראה זוכרת שיש דבר כזה "חטף־פתח" מזה שהיא למדה עברית באולפן. היא הרי לא למדה ניקוד בבית ספר – אף אחד לא לומד ניקוד בבית ספר.

נשמע לי כמו משהו מ"בלי סודות"

נשמע לי כמו משהו מ"בלי סודות". הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

… אז זהו, שלא: תקנו אותי אם אני טועה, אבל ב"בלי סודות" לא לומדים את השמות של סימני הניקוד. בקושי לומדים איך לבטא אותם.

יום אחד זה ישתנה.

אני מתרעם פה מדי כמה רשומות על "במידה ו־" כנגד "אִם". ההתרעמות הזאת אינה בלשנית, אלא חברתית. חברתית לא מבחינת "מדעי החברה", אלא מבחינת זה שאנשים אוהבים לדון בכל מיני צורות על לשון, וגם אני. אבל מבחינת בלשנית זה ראוי למחקר – מתי אומרים "במידה ו־" ומתי אומרים "אִם"?

לי יש טענה שלעתים קרובות אומרים את זה כדי לזיין את השכל. אין לי הוכחה לטענה הזאת, אבל אפשר למצוא הוכחה כזאת. נגיד, להקליט בחשאי המון שיחות אמתיות, ולמצוא איפה נאמר "במידה ו־" ואיפה "אִם". (זה, בקווים כלליים מאוד, מה שעושים בלשנים; לא כולם, אבל חלק גדול מאלה שלא עוסקים בלזיין את השכל. גם זאת טענה שאפשר לבדוק, אבל אז אולי אצטרך לחפש מקצוע אחר ואולי גם לחשוש לשלומי.) יכול להיות שהמחקר הזה יגיע למסקנות אחרות לגמרי, אבל מה לעשות – זה מדע.

ספרי תיקון לשון פשוט פוסלים את "במידה ו־" – מבחינתם מדובר ב"טעות"; אבל ספרי תיקון אינם ספרי דקדוק אמתיים שמתארים את השפה כמו שהיא. מה אומרים ספרי דקדוק אמתיים? מילונים של עברית שמעזים להזכיר את הקיום של "במידה ו־" בתור ביטוי שפותח פסוקית תנאי, מציינים שהוא אינו תקני (למשל, מילון רב מילים). זאת פשרה סבירה ולו רק כי כנראה אין מידע מדעי מפורט יותר על השימוש ב"במידה ו־". זה הכי הרבה שמצאתי בעברית – אין ספר דקדוק של עברית בעברית.

מה אומרים ספרי דקדוק באנגלית? בספר A Textbook of Israeli Hebrew של חיים רוזן לא מצאתי את זה. רוזן היה אחד הבלשנים הישראליים החשובים, הטובים והנועזים של העשורים האחרונים, אבל על זה הוא כנראה ויתר (אם זה כן מופיע בספר הזה ואני לא חיפשתי טוב, ספרו לי בבקשה). גם בספר Modern Hebrew Essential Grammar של ליואיס גלינרט לא מצאתי אזכור לזה, אבל ספרו המפורט יותר The Grammar of Modern Hebrew אומר ש"אִם" ו"במידה ו־" הם מילים נרדפות. לא מספיק.

מפתיע ביותר הספר של עדנה קופין ושמואל בולוצקי A Reference Grammar of Modern Hebrew – הם פשוט אומרים בלי להתחכם ש"במידה ו־" (וגם "במידה ש־") זה משלב גבוה יותר. זה ההפך הגמור ממה שאומרים מתקני לשון, אבל זה מה יש: הבלשנות המתארת אכזרית ואינה אמורה להתחשב יותר מדי במתקני לשון. מדי פעם אני שואל אנשים המומים מה ההבדל בין "במידה ו־" לבין "אִם" והם אומרים ש"במידה ו־" זה "סגנון גבוה יותר". אז מה שאומרים קופין ובולוצקי אינו מופרך והרבה אנשים בציבור מסכימים אתם… אממה, גם הפתרון שלהם אינו מספיק. אפשר לתאר את הבידול הזה של מילות התנאי השונות בצורה מפורטת יותר.

עד שייערך מחקר מקיף ומעמיק יותר, נסתפק בדוגמאות מ"היפה והחנון":

נועה: אני מה־זה מצטערת, כאילו, במידה ולא נחזור

אני מה־זה מצטערת, כאילו, במידה ולא נחזור. כל הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

פיני: רוברט, במידה ותענה נכון על השאלה הבאה

רוברט, במידה ותענה נכון על השאלה הבאה, כל הזכויות שמורות לערוץ 10, בליאד

פיני אומר: במידה ואתה לא עונה. רוברט בתמונה

במידה ואתה לא עונה. כל הזכויות שמורות לערוץ 10, נחוי

אלה כל המקרים שבהן הופיע הביטוי "במידה ו־" בפרק השלישי של העונה השנייה. שלושתם הופיעו בקטעים שעוסקים באפשרות של הדחה. מתח, תחושות קשות, וכו׳. מן הסתם, אף אחד מהם לא סומן על־ידי עורך הכתוביות כטעות. ואיפה עוד אני שומע את "במידה ו־"? אצל סוכני ביטוח ואנשי שיווק. גם שם יש מתח. אפשר אולי לומר שבכל משפט תנאי יש מידה של מתח… אבל יש למישהו רעיון איך לתאר את הסוג הזה של מתח בצורה מדויקת יותר?

למען הסר ספק, אין בכל הנ״ל משום המלצה להשתמש ב"במידה ו־" בכתיבה ובדיבור שלכם.


עורך הכתוביות של "היפה והחנון", יש מצב שאתה קורא את זה או שאני סתם מפנטז? אם כן, שלח מכתב או משהו.

לרשומה הזאת הייתה הקדמה חופרת. היא הפכה לאחרית דבר חופרת והיא, בתורה, הפכה לרשומה נפרדת שתפורסם בשבוע הבא. נדמה לי שבתור רשומה נפרדת היא פחות חופרת.


המסגרת הכללית של "היפה והחנון" לא ממש מעניינת אותי. יש שם כמה דמויות שמעניין אותי לגלות עליהן יותר. נגיד, מעניין אותי לשמוע את אלכס מספר למה הוא אוהב את ניקולאי השני, קיסר רוסיה האחרון, שלרוב הדעות היה קיסר מעפן למדי, הגם שלא הגיע לו למות באופן שבו מת. מעניין אותי גם לשמוע באיזו שפה למדה סהר בבית ספר לאפנה בברצלונה – קטלאנית, ספרדית, אנגלית או בלונדינית. מעניין אותי באיזה אולפן למדו כריסטין, קרן ושאר המשתתפים העולים עברית.

אבל כל אלה פיצ׳יפקעס – מה שמעניין באמת זה הרגעים קטנים. וכפי שתכף תראו, לא רק לשוניים.

פיני טבגר אומר "שלכם", אבל בכתוביות כתוב "שלכן"

פיני טבגר אומר "שלכם", אבל בכתוביות כתוב "שלכן". הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

יש פה טעות בכתוביות. המנחה פיני טבגר פנה אל הבנות, אבל הוא לא אמר "שלכן", אלא "שלכם". כשמישהו מהמשתתפים עושה "טעות" לשונית, כותבים מה הוא אמר ובסוגריים כותבים את המילה ה"נכונה". אבל אם לשפוט לפי הכתוביות, פיני אינו טועה.

המשימה של הבנות הייתה להתכונן ל"חידון תנ״ך" והבנים היו אמורים לעזור. סהר התקשתה עם ההגדרה של עץ הדעת טוב ורע:

אלון מלמד את סהר תנ״ך: איזה עץ? אילנות?.. עץ אילן!

אלון מלמד את סהר תנ״ך: איזה עץ? אילנות?.. עץ אילן! הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

אם אי־פעם תהיתם מה ההבדל בין עץ לאילן, התשובה שאין הבדל גדול במשמעות המילונית, אבל יש הבדל בשימוש בפועל. המילה "אילן" אינה מופיעה בתנ״ך – בתנ״ך יש רק "עץ". בתלמוד יש גם וגם. "עץ" מתייחס גם לחומר לנגרים וגם לצמח השתול ואילן מתייחס רק לצמח השתול. שתי המילים הגיעו ללשון ימינו, אבל כיום "עץ" היא כנראה המילה הכללית והנפוצה וב"אילן" משתמשים רק בהקשרים מסוימים – בשפה ספרותית מוגבהת ובביטויים כגון "אילן יוחסין". "אילן" הוא גם שם פרטי נפוץ, ולא נראה לי שאפשר לומר את זה על "עץ".

אור ונלה, קִיו והבל

אור ונלה, קִיו והבל. הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

נלה התקשתה לקרוא את שמו של הרוצח הראשון בתנ״ך, קַיִן. יש פה קצת חור בהשכלה, אבל אילו השם היה מנוקד, היא לפחות הייתה מבטאת אותו לכתחילה נכון. יש אולי מי שיאמר שפישוט הכתיב בצורה כלשהי – על־ידי תוספת חכמה של אמות קריאה או ניקוד – לא יפתור את החורים בהשכלה, אלא רק יצניע אותם. אני חולק וטוען שבהחלט יכול להיות שאם אנשים יתעסקו פחות בלפענח מילים לא מנוקדות, יהיה להם יותר זמן ללמוד. כמובן, יכול להיות שהם לא ינצלו אותו כראוי.

חוץ מזה, אם תהיתם למה בעצם השם "קין" נכתב ביו״ד אחת ולא שתיים ("קיין"), אז הסיבה היא שהוא שייך לאותו משקל כמו המילים בית, זית, עין, קיץ וטיץ. זה לא בהכרח טוב, אבל זה ההסבר.

קרן המסכנה לא קיבלה עזרה מאלון שהעדיף לישון ולמדה לבד:

קרן: הרגשתי שאין לי על מי להיתמך, כביכול

הרגשתי שאין לי על מי להיתמך, כביכול. הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

קרן: "להיתמך" אומרים?

"להיתמך" אומרים? הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

איזו חמודה. באמת. השאלה שלה במקום: באמת לא אומרים "להיתמך". ליתר דיוק, לא אומרים "להיתמך על". אפשר כנראה לומר "להיתמך על־ידי", אם כי זה כנראה לא נפוץ. המילה "להיתמך" עצמה בסדר גמור, אבל המיקום שלה במבנה המשפט לא הסתדר לה. היא כנראה התכוונה לומר שאין לה על מי לסמוך והתבלבלה. זה בכלל לא אומר שהיא טיפשה. היא בוודאי לא טיפשה יותר מהישראלים הרבים שאומרים "להשכיר" במקום "לשכור".

ואגב, לפי הביוגרפיה של קרן באתר, היא מתבלבלת בין ימין לשמאל. וגם זה ממש, אבל ממש לא אומר שהיא טיפשה. ההדחה המוקדמת שלה היא אפליה נגד אנשים שמתבלבלים בין ימין לשמאל, שאינם מיוצגים כראוי בתקשורת.

אבל הדבר המעניין ביותר בפרשה הזאת של הלימודים לחידון התנ״ך אינו קשור ללשון, אלא לתנ״ך עצמו. ליתר דיוק, לתורת ישראל.

סיון אומרת: מה זה "חטא המנגלים"?

מה זה "חטא המנגלים"? הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

לסיון יש תמונה של הבאבא סאלי בחדר

לסיון יש תמונה של הבאבא סאלי בחדר

לסיון יש תמונה של הבאבא סאלי בחדר והיא גם למדה בבית ספר דתי. אבל זה לא עזר לה להצליח בחידון התנ״ך. וזה מסיבה פשוטה: תמונה של באבא סאלי היא עבודה זרה. באבא סאלי עצמו אולי היה גדול בתורה, אבל תלייה של תמונתו על הקיר עשויה להרחיק אנשים מהתורה.

נועה אומרת: אני מֶכִּירָה את הסיפורים האלה עוד מהיסודי, שלמדתי בבית הספר הדתי

אני מֶכִּירָה את הסיפורים האלה עוד מהיסודי, שלמדתי בבית הספר הדתי. הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

נועה טענה שהיא מכירה את סיפורי התנ״ך מהיסודי. עורך הכתוביות לא תיקן כאן שתי טעויות לשוניות שלה. האחת היא שימוש קצת עקום ב"ש־", אבל בעצם זה נפוץ בשפת דיבור כשלא מתכננים היטב מראש את כל המשפט; זה בוודאי לא מעיד על טיפשות ולמעשה טוב שהעורך כתב את המשפט שלה בדיוק כמו שהיא אמרה אותו באופן טבעי.

הטעות האחרת היא שנועה אמרה מֶכִּירָה [mekira] במקום מַכִּירָה [makira]. גם זה נפוץ מאוד בדיבור; מעטים הם כנראה הישראלים שיודעים היטב מתי יש לומר ma ומתי יש לומר me לפי הדקדוק התקני. אינני בטוח שעורך הכתוביות שם לב לזה, וגם אם כן, כנראה לא הייתה לו שום דרך נוחה להציג את זה בכתוביות – מעולם לא ראיתי בכתוביות ניקוד. מצד הבלשנות המתארת התהליך של הערבוב בין ma לבין me הוא תהליך צפוי ומתבקש. מצד הבלשנות הפוסקנית, זאת אחת הבעיות בהבדל בין הלשון המדוברת לבין התקנית שקל יותר ללמוד לתקן. אם יש קצת רצון, אפשר ללמוד את השורשים הנוגעים לדבר מהר מאוד ולהתרגל לבטא את הפעלים הגזורים מהם באופן תקני.

עכשיו, כמה פנינים של ברברבאום. הטעויות שלו אופייניות לעולים חדשים – זאת לא חנוניות ולא טיפשות. אבל זו הזדמנות לחשוב עליהן:

ברברבאום: אני אלמוד (אלמד) את כל החומר

אני אלמוד (אלמד) את כל החומר. הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

מה לעשות, הפועל "ללמוד" די יוצא דופן. ברוב הפעלים בזמן העתיד יש וי״ו וכאן אין וי״ו. זה קרה לי כשלמדתי באולפן עוד במוסקווה. המורה התחילה ללמד על בניינים, אבל עוד לפני שלמדנו את זמן עתיד. בשיעור אחרי זה היא התחילה ללמד משפטים לא מעניינים משפה יום־יומית (משהו על תחנות אוטובוס) ואני רציתי לדעת מתי היא תחזור לדקדוק. אז התחכמתי – הצצתי לטבלאות של הזמנים, וניסחתי שאלה: "מתי אנחנו נלמוד בניין פיעל?"

אך, הזיכרונות.

ברברבאום: זה מַחֲלֶה ממש רציני

זה מַחֲלֶה ממש רציני. הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

כאן ברברבאום עשה טעות – אמר מַחֲלֶה במקום מַחֲלָה (אולי בכוונה). אני, אגב, במשך המון זמן קראתי את המילה "משקה" על בקבוקי מיץ פז כ"מַשְׁקָה". שוב לא היה לעורך הכתוביות מה לעשות, כי אי־אפשר לנקד בכתוביות. אבל במקרה אחר העורך כן מצא מה לעשות:

ברברבאום: "גשש חיבור" ("הגשש החיוור") ו"מה קשור?"

"גשש חיבור" ("הגשש החיוור") ו"מה קשור?". הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

ברברבאום כנראה התכונן למשימה עם חומר לימוד לא מנוקד, לא הכיר את המילה "חיוור" וחשב שיש לבטא אותה "חִיווּר". בהיעדר היכולת לנקד עורך הכתוביות מצא לזה פתרון מעניין: הוא כתב "חיבור" במקום "חיוור".

ולקינוח, עוד שתי טעויות של פיני. אחת קטנה:

פיני: סהר, תִּבְחֱרִי

סהר, תִּבְחֱרִי. הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

פיני אומר "תִּבְחֱרִי" [tivħeri] – הוא מבטא את החי״ת כאילו הייתה מנוקדת בשווא נע או בחטף־סגול. הניקוד התקני הוא חטף־פתח – תִּבְחֲרִי. ההגייה ב־e נפוצה בציבור, אבל יוצא לי לשמוע אנשים רגילים לגמרי מבטאים תִּבְחֲרִי. אבל עזבו, זה כלום לעומת האסון הבא:

המנחה של "היפה והחנון" שואל: "מה סימל בסוף המבול את הברית בין עם ישראל לאלוהים?"

מה סימל בסוף המבול את הברית בין עם ישראל לאלוהים? הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

המגיבים בקדימון לרשומה הזאת צודקים: לא היה שום עם ישראל בתקופת נוח, וההבטחה של אלוהים ניתנה לכל האנושות.

זה הזכיר לי את "המבחן למתגייר" שפורסם לפני כמה שנים באיזה מוסף סוף שבוע. כל מיני אישי ציבור ישראלים נבחנו בו כדי לבדוק אם הם היו עוברים את המבחן שבודק אם הם מתאימים להיות יהודים. נשאלה שם השאלה "מי היה היהודי הראשון". התשובה ה"נכונה" הייתה "אברהם". שולמית אלוני, שהייתה בקרב המשיבים, אמרה שהיא יודעת שמצפים שהיא תאמר "אברהם", אבל התשובה הנכונה באמת היא "יהודה".