ארכיונים עבור פוסטים עם התג: ג'ימייל

אני כנראה קצת ידוען, כי מישהי שלא הכרתי כתבה לי: "אני נורא נהנית לקרוא את הבלוג שלך ולומדת המון". שלום לך ותודה על המחמאה. אני מקווה שתלמדי מהרשומה הזאת, ושילמדו ממנה כל שאר הקוראים, כי היא חשובה מאוד. אם היא קשה להבנה ויש לכם חשק לוותר אחרי חצי פסקה, אני רוצה שתספרו לי על זה.


אני מרבה לכתוב פה בזמן האחרון על ניקוד. באופן טבעי זה גורר תגובות שכוללות את צירופי המילים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר". אנסה להסביר מה לא טוב בהם. לא סתם לא טוב, אלא רע מאוד.

רוב האנשים שמשתמשים בצירופים האלה לא באמת יודעים מה הם אומרים. למשל מישהי מתלוננת באוזניי: "אני לא מבינה למה כותבים היום 'מאוד' בווי"ו. בבית הספר לימדו אותנו לכתוב בכתיב חסר – מ"ם, אל"ף, דל"ת, ומי שהיה מוסיף וי"ו היו צוחקים עליו." מצד שני כשאמרתי לה שהאקדמיה ממליצה לכתוב "גאוגרפיה" ולא "גיאוגרפיה" היא הזדעקה: "מה פתאום?! תמיד כתבתי 'גיאוגרפיה'!" זו אישה חכמה ומשכילה יותר ממני, אבל לא היה לי קל להסביר לה ש"גיאוגרפיה" זה כתיב מלא יותר מ"גאוגרפיה".

אז לא "כתיב חסר" בוער בעצמותיה, כי אם הרגלים. וזה בסדר. הבעיה היא שנוצרו בארץ הרגלים שונים מאדם לאדם. מתקני הלשון המפורסמים, כגון אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, יוסף קלאוזנר, יצחק אבינרי, אבא בנדויד ואחרים – לכל אחד מהם היה טעם אחר בכתיב מלא ובכתיב חסר. הם כתבו על כך מאמרים וספרים ונוצר בליל של דעות. כל מורה ללשון הבין מהבליל הזה משהו אחר ויצא שלכל תלמיד יש הרגלים שונים.

ובכן, הדבר הראשון שצריך להבין הוא ש"כתיב חסר" ו"כתיב מלא" הם מונחים יחסיים ולא מוחלטים. טקסט בעברית מלא יותר מטקסט אחר בעברית, אם יש בו יותר אותיות אהו"י, אבל הוא גם יכול להיות חסר יותר מטקסט אחר שבו יש עוד יותר אותיות אהו"י. שום טקסט עברי לא כתוב בכתיב מלא באופן מוחלט או בכתיב חסר באופן מוחלט.

יש מי שיאמר שאם מסירים את הניקוד מהתנ"ך, אז הוא יהיה כתוב ב"כתיב חסר", אבל זה מטעה, כי הכתיב בתוך התנ"ך אינו עקבי. דוד המלך נקרא פעם "דוד" ופעם "דויד"; ההפך מימין הוא פעם "שמאל" ופעם "שמאול"; השם שאִתּוֹ כל־כך מזדהה עובדיה יוסף נכתב "פינחס" בספר במדבר ו"פנחס" בספר שמואל; ועוד הדוגמאות רבות.

סקירה קצרה ביותר של טקסטים עבריים מהתקופות השונות מראה שהאפנוֹת בעניין הזה השתנו עם הזמן. בכתובות האבן העתיקות, כגון כתובת השילוח יש הרבה פחות אותיות אהו"י מכמה שיש בתנ"ך. באיגרות בר־כוכבא ובמגילות ים־המלח להפך – יש יותר אותיות אהו"י אפילו מכמה שמקובל לכתוב היום. בכתבי יד מימי הביניים המצב היה די דומה למצב של ימינו. בתקופת ההשכלה הייתה נסיגה לכיוון כתיב חסר יותר – בן־יהודה כתב "מזמן" ויכול היה להתכוון ל"מזמן", "מזומן" ו"מוזמן", אבל בדור שאחריו הווי"ו חזרה.

עכשיו, מה צריך לכתוב היום? תלוי, כמובן, איך מגדירים "צריך". אם נשתמש בהגדרה הצרה והפוסקנית של האקדמיה, אז יש שתי צורות כתיב מוגדרות – "כתיב מנוקד" ו"כתיב חסר ניקוד". שוב: האקדמיה לא מגדירה את המונחים "כתיב חסר" ו"כתיב מלא", כי אלה מונחים יחסיים.

"הכתיב המנוקד", המכונה גם "הכתיב הדקדוקי", הוא הכתיב העיקרי שבו מתעסקת האקדמיה בהחלטות שלה בנושא נטיית הפועל והשם, משום שזה הכתיב שמייצג מידע לשוני מלא ומדויק יותר. ההחלטות שלה חכמות, אבל הן בקושי מחלחלות לציבור, כי הציבור כמעט שלא משתמש בניקוד. זו בעיה חמורה, אבל אדבר עליה בהזדמנות אחרת.

"הכתיב חסר הניקוד" הוא מערכת של חוקים שהגדירה האקדמיה, שלפיהם יש דרך אחת ויחידה לכתוב כל מילה בטקסט לא מנוקד. בפעם השלישית: "הכתיב חסר הניקוד" של האקדמיה אינו מלא ואינו חסר. כתיב המילה "זיכרונות" לפי החוקים האלה מלא יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "זכרונות"; כתיב המילה "תכניות" לפיהם חסר יותר מהכתיב שלה אצל אנשים שרגילים לכתוב "תוכניות".

הכתיב חסר הניקוד מבוסס על הכתיב המנוקד. כלומר, כדי להבין באופן מלא את הכללים האלה ולהשתמש בהם ביום־יום צריך להבין את כללי הניקוד. גם זו בעיה חמורה, וגם עליה אדבר בהזדמנות אחרת.

לסיום הרשומה הזאת אני רוצה לדבר על בעיה נקודתית נוספת במינוח. הסברתי כאן מדוע המונחים "כתיב מלא" ו"כתיב חסר" בעייתיים ולמה רצוי להימנע מהם – כי הם יחסיים ולא מוגדרים. המונח "כתיב חסר ניקוד" כן מוגדר, אבל גם הוא בעייתי בגלל הצורה שלו: הוא ארוך מדי ומה שעוד יותר גרוע, הוא כולל את המילה "חסר" וזה יכול לגרום לבלבול נוסף עם המונח "כתיב חסר" – והרי הוא דווקא מלא (יחסית, כמובן). לכן הייתי מעדיף ששמו הרשמי היה "כתיב לא מנוקד" – קצר יותר ומבלבל פחות.


ועוד הערה טכנית קטנטנה בסוף: בודק האיות העברי שצובע לכם מילים באדום במיקרוסופט וורד לא מקפיד על כללי כתיב חסר ניקוד תקניים. אף־על־פי שהוא קורא לעצמו "תקני", יש בו לא מעט חריגות משונות מהחוקים שהגדירה האקדמיה. לעומתו, בודק האיות hspell שיש במוזילה פיירפוקס, בג'ימייל, בגוגל כרום ובאופן אופיס, כן מקפיד עליהם. זה כנראה אומר משהו על הנטייה הבריאה של אנשי תכנה חופשית לא להמציא מחדש את הגלגל כשכבר קיים גלגל מספיק טוב.

לפני כמה ימים מישהו בוויקיפדיה האשים אותי בפסאודו-אינטלקטואליות. הוא עשה זאת בסגנון מעליב מאוד ועניתי לו בצורה הולמת, אבל זה לא אומר שאני לא חוטא בפסאודו-אינטלקטואליות מדי פעם.

אז הנה פיסת פסאודו-אינטלקטואליות. בכל מיני תוכנות ואתרים היום זה באפנה לרשום "שורת סטטוס" שבה כותבים איפה אתה נמצא או מה אתה עושה. כך זה בתכנות מסרים מיידיים ובפייסבוק וגם בג'ימייל. בג'ימייל במשך הרבה זמן הייתי כותב כל מיני התחכמויות לא כל כך קשורות ברוסית, עברית, אנגלית, ערבית, קטלאנית ושפות אחרות. רק לעתים רחוקות שאלו אותי מה זה אומר.

אבל שורת הסטטוס הנוכחית שלי, "טולסטוי צדק", גרמה להמון אנשים לשאול אותי "במה הוא צדק". אז האמת היא שאני קראתי ממש מעט דברים שטולסטוי כתב. אחרי שצלחתי כרך וחצי של "מלחמה ושלום", האחיין שלי ממוסקווה לקח לי אותו, כי שם, אתם יודעים, צריך בשיעור ספרות ממש לקרוא את כל הספר, ואין מצב להתחמק מזה. (בשיעורי ספרות בארץ לא קראתי בערך כלום והוצאתי קרוב ל-80.) אז זה התירוץ העלוב שלי לכך שלא גמרתי עדיין את היצירה הזו. וכשהוא יחזיר לי את הספר, אצטרך להתחיל מחדש, כי שכחתי כבר את כל הדמויות. זה בעניין "מלחמה ושלום"; ב"תחייה", "מלכות אלוהים בקרבכם" ו"סונטת קרויצר" בכלל לא נגעתי. ב"אנה קרנינה" אני מכיר רק את משפט הפתיחה, אתם יודעים, על המשפחות המאושרות, ושמעתי גם מה קורה שם לאנה לקראת הסוף.

אז במה הוא צדק? כאן מתחיל הקטע הפסאודו-אינטלקטואלי, כי זה מבוסס בעיקר על הידע הרדוד שלי על טולסטוי ויצירתו, אז אנא תקנו אותי אם אני טועה. הוא היה צמחוני, ואותי זה שכנע – בין כמה דברים אחרים – גם להיות צמחוני. עד כאן בסדר. חוץ מזה, למיטב ידיעתי הוא היה היחיד בין הסופרים הרוסיים הגדולים שהיה מתנגד מובהק לאנטישמיות – גוגול, צ'כוב, דוסטוייבסקי ובולגקוב היו יודופובים פעילים יותר או פחות.

וחוץ מזה קראתי שני חיבורים פילוסופיים קצרצרים שלו – האפילוג השני ל"מלחמה ושלום" ו"על הסוציאליזם". עם שניהם אני מסכים מאד, או לפחות עם הצורה שבה אני מבין אותם: מה שמכוון את ההיסטוריה זה לא מנהיגים, לא מדע, לא תורות חברתיות ומלחמתיות, אלא כל הדברים האלה ביחד והרבה יותר – האנושות כולה והעולם כולו. ובמצב דברים כזה אדם צריך להשקיע יותר בתיקון המצפון של עצמו מאשר בתיקון העולם – וכך הוא יתקן העולם.

ואולי גם את זה לא הבנתי נכון.