ברשומה הזאת יש בתולה.
טל לאור פרסמה ב־nrg רשומה יפה על עגנון: „שירה כבר בת 40.. ארבעים שנה ליצירתו המופלאה של עגנון” (אני אסלח לה על השימוש בשתי נקודות). בין היתר היא עוסקת בהטעמה: האם לאישה מכותרת הספר יש לקרוא שירה במלעיל או במלרע? אם לא ברור לכם מה זה מלעיל ומלרע, אז „שירה” במובן „זמרה” זה מלרע ואילו ההגייה הנפוצה של השם הפרטי „שירה” זה מלעיל. מכיוון שהכותבת לא מצאה דרך אחרת לרשום את זה, היא כתבה: „שירה או שי-רה… האישה של עגנון נכתבה במלרע. שי-רה שמה ולא שירה.”
אי־אפשר להבין לְמָה התכוונה טל לאור בלא הסבר נוסף, אבל זאת לא ממש אשמתה: בעברית אין דרך מקובלת ואחידה לסמן הטעמה בכתב.
דיברתי על מהות מושג ההטעמה ברשומה הקודמת בסדרה. הבנתם בה משהו?
מובן מאליו שאנשים משתמשים נכון בהטעמה כשהם מדברים בשפה שהם יודעים טוב, גם אם אינם מבינים מה זה הטעמה. אנשים גם מסוגלים לקרוא בלי הרבה בעיות טקסט בשפה שהם יודעים לקרוא אף אם ההטעמה אינה מסומנת בכתב. הבעיה מתחילה כשאנשים לומדים שפה זרה, במיוחד כזאת שההטעמה בה אינה קבועה. מה זה הטעמה קבועה? בצ׳כית, למשל, תמיד מוטעמת ההברה הראשונה; בפולנית – ההברה הלפני־אחרונה; בצרפתית – ההברה האחרונה. בעברית, ברוסית, באיטלקית ובשפות רבות אחרות מוטעמת הברה שונה במילים שונות ולכן במילונים ובספרים לאנשים שלומדים את השפות האלו מתעורר צורך לכתוב את ההטעמה, כדי שהקוראים יֵדעו לבטא את המילה נכון. צורך כזה קיים גם כשנכתבת מילה נדירה או מילה שיש לה משמעויות שונות בהטעמות שונות (ר׳ דוגמה בהמשך).
אז איך מסמנים הטעמה בכתב עברי? בתנ״ך יש „טעמי מקרא” – בכל מילה בתנ״ך יש, בנוסף לניקוד, סימן נוסף שאומר איפה המילה מוטעמת. יש סימני טעמים רבים, כי בנוסף להטעמה הם מסמנים גם מנגינה לקריאה בבית כנסת וגם מאפיינים תחביריים של המילים. בעברית שלנו אין צורך במנגינה, ואת התחביר אנחנו מסמנים בפסיקים ונקודות. אז כדי לסמן הטעמה אפשר להסתפק בסימן אחד פשוט.
אבל מהו הסימן? על זה אין הסכמה. נעשה תחילה צעד וחצי הצדה: איך מסמנים הטעמה ביידיש, שפה שונה מאוד, שנכתבת באותן אותיות? בספר הלימוד המפורסם „יידיש לאוניברסיטה” של אוריאל ויינרייך ההטעמה מסומנת במילים יידיות בכתב עברי באמצעות גרש אחרי ההברה המוטעמת – פארשטיי׳ן. במילון היידי–אנגלי שלו זה נעשה באמצעות קו אנכי – פארשטייˈן. במילון רוסי–יידי שיצא לאור בברית המועצות בשנות השמונים עשו משהו מעניין עוד יותר:
המילים מיידעלע ובסולע (בתולה) במילון רוסי–יידי. לחצו להגדלה.
שימו לב: מעל האות יי ב„מ́יידלע” ומעל האות ו ב„בס́ולע” יש קו אלכסוני קטן שמסמן הטעמה. זה בדיוק אותו הקו שמסמן הטעמה גם ברוסית ועורכי המילון פשוט השתמשו בו. בשיטה דומה נוהגים ביוונית, בספרדית ובשפות אחרות. מי שלא הבין, „בסולע” זה „בתולה” – ביידיש בברית המועצות כתבו גם מילים עבריות לפי כללי הכתיב של היידיש, אז תי״ו הפכה לסמ״ך וה״א הפכה לעי״ן. וההטעמה ביידיש שונה מההטעמה בעברית שלנו – בעברית המילה בתולה נהגית במלרע וביידיש במלעיל. למיטב ידיעתי צירוף של התו הזה לאותיות עבריות אינו מוגדר כראוי ביוניקוד ולאור העובדה שיש לפחות ספר אחד משמעותי שמשתמש בו הרבה אולי אנסה לבקש להוסיף לַתֶּקֶן הגדרה מדויקת כזאת.
אף־על־פי שברוסית יש דרך נוחה ומקובלת לסמן הטעמה, התו הזה אינו קיים במקלדת הרוסית התקנית והוא נגיש רק לעורכי ספרים מקצועיים. כשדובר רוסית מהשורה רוצה לסמן הטעמה בכתיבה במחשב, הוא יכול להעתיק את התו הזה ממפת התווים, אבל כצפוי רוב האנשים מתעצלים לעשות את זה וכותבים באותו המקום אות גדולה: писАть – לרשום, пИсать – להשתין (במקום писа́ть ו־пи́сать). דרך אחרת היא להשתמש בגופן בולט: писать, писать. זה מכוער, אבל זה מה שאנשים עושים בגלל מקלדות לקויות במקום להטריח את עצמם למכון התקנים הרוסי ולבקש שיפור, כפי שאני עשיתי עבור עברית.
אבל מילא לעשות את זה בבלוג – אנשים עושים את זה גם בספרים רציניים. עמנואל גלמן תרגם מרוסית לעברית מבחר משירי מיאקובסקי ורצה להדגים לקורא העברי איך להגות את המילים הרוסיות במקצב הייחודי של מיאקובסקי בלי שהקורא יצטרך ללמוד את האלפבית הקירילי. בשירה חשוב במיוחד להקפיד על הטעמה ולכן גלמן סימן את ההטעמה גם בעברית וגם ברוסית:
קטע משיר של מיאקובסקי ברוסית ועם תעתיק לאותיות עבריות. יש פה כמה שגיאות בתעתיק, אבל לא נתעכב עליהן. לחצו להגדלה.
ועכשיו סוף־סוף הגענו לעברית־עברית. בעברית, כאמור, אין דרך אחת קבועה לסמן הטעמה. בספרים אחדים משתמשים בתו המתג – קו אנכי קטן מתחת לאות: „סֵֽפֶר”. זה נעשה, למשל, במילון אבן־שושן ובמילון רב מילים. זה מעט בעייתי, משום שבמקרא לתו המתג יש תפקיד שונה באופן מהותי. במילון ספיר ובאגרון „מילה במילה” משמש סימן מוזר שנכתב מעל האות ונראה כמו אתנחתא הפוכה; אני לא מכיר את הסימן משום ספר אחר ואין לי דרך לכתוב אותו כאן, כי הוא לא נמצא ביוניקוד.
מילה במילה. שימו לב למילים כלא, בית סוהר, כלאיים, הטרוגניות, היברידציה, כלב, כלבת, בעת מים, הידרופוביה, מרושעת
ב„מילון הסלנג המקיף” של רוביק רוזנטל וב„מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה” של אבא בנדויד ההטעמה מסומנת בתו ^ מעל ההברה. שימו לב – הברה, לא אות; כלומר, במילה דוּגְרִי הוא נמצא מעל דוּ ולא מעל ד או וּ. באופן עקרוני זה אמור להיות אפשרי ביוניקוד ובגופנים; ככה מוגדר למשל, הצירוף t͡s, הצליל של האות צ, באלף־בית הפונטי הבין־לאומי. בפועל, כיום זה לא מוגדר עבור התו ^. (כתבתי פעם עוד קצת על התו ^ ברשומה „עט, חלק א׳”.)
המילה „דוגרי” מתוך מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל
בסידור „רינת ישראל”, הנפוץ בקהילות דתיות ציוניות, וגם בחלק מהקהילות הקונסרבטיביות, מלרע ומלעיל מסומנים באופן שונה – מלרע מסומן בתו שנראה כמו סימן האין־סוף, שאינו מקודד ביוניקוד ועל כן אין לי דרך לכתבו כאן ומלעיל מסומן בתו „עוֹלֶה”, למשל „צֵ֫דֶק”.
לכה דודי מתוך סידור רינת ישראל
בספר „אותו הים” של עמוס עוז יש סימן שדומה לקארון או האצ׳ק, או בשפה פשוטה יותר – V:
אולי לא חיפשתי טוב, אבל בספרים הרבים לתלמידי אולפנים שיש לי בבית לא מצאתי שום סימן להטעמה. זה די מפתיע לאור העובדה שהוא אמור להיות שימושי במיוחד לאנשים שלומדים את השפה. הספר היחיד שקשור איכשהו לקבוצה הזאת ושמצאתי בו סימן הטעמה הוא „הדקדוק העברי השלם” של שלמה פונדמינסקי (A New Hebrew Grammar – Complete Course for Teachers and Students, Shlomo Fundaminsky). זהו ספר דקדוק עם תרגילים לדוברי אנגלית. בספר הזה ההטעמה מסומנת במילים אחדות בסימן שדומה ל„עוֹלֶה”, אבל מצביע ימינה (גם הוא לא מופיע ביוניקוד ואין לי איך לכתוב אותו).
הספר של פונדמינסקי
השיטה האחרונה היא שימוש בתו „עולה” לכל סוג של הטעמה. העולה נראה כמו חץ קטן שמאלה מעל האות. הוא בעצם חלק מטעם המקרא הייחודי ששמו „עולה ויורד” ויש לו מקום משלו במספור התווים בתקן יוניקוד. שימוש כזה בעולה נעשה בספר לימוד הניקוד המפורסם „הניקוד הלכה למעשה” של ניסן נצר, בספר הדקדוק של וילהלם גזניוס, ב„מערכי לשון עבר” של יהושע שטיינברג, ב„דקדוק הלשון העברית” של צבי הר־זהב, בספרים בהוצאת האקדמיה ללשון ובמילון ההווה, שגם הוא, בעקיפין, פרי עבודתה של האקדמיה.
מעבר לספרים החכמים והאקדמיים האלה, יש עוד מקום מפתיע שבו ראיתי שימוש בעולה: הרומן (הטוב) „ילדי הסקויה” מאת הסופר הצעיר גון בן־ארי. בעמוד 128 כתוב שם כך:
אחרי שצילם את החתול הלך איתמר לוואדי השחור, ושם התיישב ליד אחד העצים – העץ שבו הוא וירדן שמרו את הכסף שלהם (הם היו בש֫ותף).
זה מקבע את העולה סופית כתו שכדאי לאמץ באופן רשמי לסימון ההטעמה בעברית – הוא ברור, חד־משמעי, קיים ביוניקוד, משמש בספרי לשון מכובדים ולפחות ברומן אחד מודרני. בטיוטה הנוכחית של התקן החדש של המקלדת העברית הוא נמצא בצירוף המקשים אלט־6; איך לזכור את זה? – במספר 6 בדרך כלל נמצא גם התו ^ שדומה לעולה בצורתו.
ובכן, מעכשיו אני יכול לכתוב: „בשבילי בכל א֫ופן, רק נ֫ורופן” ולְצַפּוֹת שתבינו לְמָה אני מתכוון. אם אתם עדיין לא מבינים, ספרו לי. כמו־כן, יש תחום שלא נגעתי בו: ספרי לימוד לשון לתלמידי בתי ספר ישראלים. אם מישהו מכיר ספר ישראלי שמשרד החינוך משתמש בו ושמסומנת בו הטעמה בצורה כלשהי, אשמח מאוד לדעת.
חיפושים כמשל 