ארכיונים עבור קטגוריה: תחבורה ציבורית

ברשומה הזאת אין התחכמויות טכניות או לשוניות, אלא רק סיפור קטנטן על צרכנות. בקצרה, נהג מונית של גט גבה ממני יותר מדי וקיבלתי זיכוי.

חברת גט (Gett), שהייתה ידועה בעבר בשם גטקסי (GetTaxi), הוסיפה שירות איסוף משדה התעופה. בשירות הזה מכניסים את יום הנחיתה ואת מספר הטיסה, והנהג אמור להגיע בשעה שהטיסה באמת נוחתת, עם התחשבות באיחור אפשרי.

ניסיתי את זה בפעם האחרונה שטסתי, וקרה דבר שבדרך־כלל לא קורה לי עם הזמנות מוניות באפליקציות למיניהן. הנהג נראה לי ממהר בצורה מוזרה ולא כל־כך מאורגן. הוא הרים לי כמה טלפונים בזמן שחיכיתי למזוודה – והלוא זה סביר לגמרי שמי שחזר מחו״ל יחכה כמה דקות למזוודה, ואומנם הטיסה שלי איחרה קצת, אבל ההמתנה למזוודות לא הייתה ארוכה בצורה יוצאת מן הכלל. אחר־כך הוא קצת התקשה למצוא אותי ביציאה מהשער.

עליתי למונית, ומיד אחרי היציאה משדה התעופה הוא ביקש שאני אחשב כמה אני צריך לשלם: „268 שקלים על הנסיעה, 30 שקלים על המתנה ועוד‏ 10 שקלים על מזוודות”. זה נשמע לי מסריח, אבל מכיוון שלהתווכח עם נהגי מוניות זה דבר מסוכן מאוד, פשוט עשיתי את זה. הוא הקליד במחשב שלי 308 שקלים וסיים את הנסיעה – כשלוש דקות אחרי שהיא התחילה.

כשהגעתי הביתה, שלחתי לגט תלונה על גביית־יתר דרך האתר שלהם. חזרו אליי בדואר אלקטרוני. תיארתי את הסיפור בקצרה וביקשתי שיחזרו בטלפון. אחרי פחות משבוע הם התקשרו אליי בטלפון כדי לברר עוד פרטים וסיפרתי להם את כל הנ״ל. זיכו אותי על היתר, למעט 4.40 ₪ על מזוודה: על המתנה לא אמורים לשלם אחרי טיסה, ומזוודה לא עולה 10 שקלים.

אז החברה יצאה בסדר, ואני יכול לקוות שהנהג יחשוב פעמיים לפני שינסה להפעיל שוב את שיטת מצליח.

אל תוותרו, תתלוננו.

התשדיר התורן בסדרה הוותיקה „קול ישראל – הפרסום ברדיו עובד” משתמש בססמה הבאה: „ויראלי? לא נראה לי”.

קריינות בקול ישראל חייבת להיות לפי הגייה תקנית, אז הקריין אומר: „וירָאלי? לא נראֶה לי”. כמובן, זה דופק לגמרי את כוונת הקופירייטר, שכנראה רצה חרוז: „וירָאלי? לא נראָה לי”. למעשה, הקופירייטר כנראה גם רצה שהאל״ף בשתי המילים לא באמת תישמע, כלומר משהו כמו „וירָאלי? לא נירָה לי”. כי בינינו, מי צריך את הסותם הסדקי המציק הזה. (סתם.)

כמובן, ההחלטה הנכונה הייתה אמורה להיות פשוט לפסול את כל הססמה ולחפש משהו אחר, אבל מישהו בתהליך ההכנה לשידור לא עשה את מה שהיה צריך לעשות והתשדיר יצא לאוויר.

זה דומה מאוד לססמה „בשבילי בכל אופן רק נורופן”, שכתבתי עליה פעם.

עוד דוגמה היא הכיתוב בשלטים שהוצבו לכבוד בניית הרכבת הקלה בגוש־דן: „קשֶה עכשיו – קלָה אחר כך”. אני בכנות מקווה שמי שחשב שניקוד יציל את הססמה העלובה הזאת כבר מצא עבודה בתחום אחר.

קשה עכשיו – קלה אחר כך. סגול באות ש, קמץ באות ל.

אבוי.

פרסומאי, זכור: לא מצליח למצוא חרוז אמתי? מצא ססמה בלי חרוז. היא תהיה טובה לאין־ערוך מססמה עם חרוז צולע.

לא נראה לי שנחוץ שאסביר למישהו למה ההגייה התקנית היא „נראֶה לי” ולא „נראָה לי”, אבל כן אציין שעבורי החריגה הזאת מהתקן היא לא סתם סיבה לתקן למישהו את הדקדוק (תתפלאו, אבל אני לא באמת עושה את זה הרבה), אלא ממש חוסר־בהירות: האם פעם לא נראה לו ועכשיו כן נראה לו? (באמת.)

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

אני עומד בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בפתח־תקווה. אבל זה קרה כמה שעות אחרי שעמדתי בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בקרון של רכבת תחתית. בפתח־תקווה אין רכבת תחתית.

בקיצור, אני עומד בקרון תחנת רכבת תחתית בברלין ויש שם איזה איש עצבני שצועק בטורקית על אישה. בתחנה, כשהדלתות פתוחות, הוא נותן לה מכה, זורק עליה כוס פלסטיק עם קפה שמלכלך לה את הבגדים ובורח החוצה. ואני שותק, כי מה יכולתי לעשות? יש לי טיסה לתפוס, ואני לא יודע לא טורקית ולא גרמנית, והאישה בעצם לא נראית מיואשת לגמרי או פגועה עד כדי הלם ושבר. ומצד שני, יש איזו תחושת החמצה.

יום לפני־כן ראיתי שוטרים גרמנים מדברים בקשיחות־מה אל איש על רציף שכנראה עשה משהו שלא היה אמור לעשות. נסע בלי כרטיס אולי. הייתי יכול לספר איך זה גרם לי לדמיין שוטרים גרמנים שבעים שנה לפני־כן, אבל יותר מעניין אותי לספר שברכבת תחתית בברלין אפשר להיכנס לתחנת רכבת תחתית וגם לעלות על הרכבת בלי כרטיס, וזה נותן תחושה נהדרת של חופש ויעילות. כמובן, אם נתפסים, משלמים קנס. גם בפראג זה ככה. כה טוב.

ויום אחרי־כן אני עומד בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה בערך שעה וחצי אחרי שנחתּי ומדבר בטלפון עם אשתי על כך שאני ממש מופתע מזה שלא מספיק שיש בפתח־תקווה שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע, אלא שהמידע שמוצג בו אפילו נראה נכון, ואז אני שומע שנער שממתין באותה התחנה מאזין לשיר בטלפון שלו. אמרתי לאשתי להמתין רגע ופניתי אל העלם:

– "אתה יכול לשים אוזניות בבקשה?"

– "אין לי אוזניות!"

– "אז אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה?"

– "למה?"

– "כי זה מקום ציבורי וזה מפריע לי. תשמע מוזיקה בבית."

הוא הנמיך.

– "לא להנמיך, לכבות."

– "אתה לא תשמע!"

– "אבל הנה, אני שומע!"

– "אבל אתה לא תשמע!"

– "לא, אני שומע. אל תנמיך, תכבה."

הוא כיבה ואני חזרתי לדבר עם הדר. היא אמרה שהיא לא אהבה את זה, אבל יש לי קווים אדומים. אחרי נסיעה אחת באוטובוס עירוני בירושלים שבמהלכה זכיתי לשמוע שש פעמים רצוף שיר בביצוע אייל גולן, דווקא לא רע, החלטתי שלא עוד. מאז אני תמיד אומר לאנשים באוטובוסים שלא ישמעו לידי מוזיקה בטלפון.

כן, זה מסוכן. החלטתי להפגין אומץ מפגר שכזה ולא לוותר, כי אתם יודעים, אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה בטלפון. אבל ניצחתי. החלטתי שאילו שתקתי, גם אז הייתי מפסיד. הייתי מפסיד הרבה פחות נקודות, אבל מפסיד. והחלטתי לנסות לנצח.

עכשיו מסתובב בפתח־תקווה לפחות ערס אחד שיודע שיש בעולם לפחות נודניק אחד שלא אוהב ששומעים מוזיקה בטלפון בלי אוזניות. יש גם לפחות אחד כזה בבני־ברק. ולפחות אחד בירושלים, ולפחות אחד בתל־אביב. בפתח־תקווה יש גם שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע ושהמידע שמוצג בו אפילו נכון, לפחות מדי פעם. אני אופטימי.


נ״ב. בטלפון שלי רדיו אף־אם עובד רק כשמחוברות אוזניות. וזה נהדר. אבל נגן קובצי מוזיקה עובד גם ברמקול. וזה מטומטם. למען האמת, אני לא כל־כך אופטימי לגבי היכולת של עובדים של חברות תקשורת ללמוד לחשוב בהיגיון.

לו הייתי ראש ממשלה, הייתי שולל את רישיון הנהיגה של כל הבאים:

  • שר התחבורה וכל עובדי משרד התחבורה;
  • שר התשתיות וכל עובדי המחלקות שעוסקות בתחבורה במשרד התשתיות;
  • ראשי רשויות מקומיות וכל עובדי הרשויות מקומיות;
  • כל העובדים של החברה הלאומית לדרכים, אל על, נתב״ג, רשות הנמלים ורכבת ישראל;
  • כל העובדים והמנהלים של אגד, דן, מטרופולין, נתיב אקספרס ושאר חברות האוטובוסים בישראל (למעט נהגי האוטובוסים);
  • עצמי.

יוצא דופן מכל הנ״ל – נהגי משאיות; את הנהגים שמסיעים אנשים בכל המקומות הייתי מפטר עם הסכם פיצויים הוגן ומסדר להם עבודה בתור נהגי מוניות.

למה? כדי שכולם ייסעו בתחבורה ציבורית, יֵדעו איך זה ויעשו משהו כדי שזה לא יהיה כזה עינוי; אם לא למען האזרחים שהם אמורים לשרת, אז לפחות למען עצמם. (זה מתקשר למושג "אכילת מזון כלבים", שכתבתי עליו לא מזמן.)


חג שמח.