ארכיונים עבור קטגוריה: תחבורה

ברשומה הזאת אין התחכמויות טכניות או לשוניות, אלא רק סיפור קטנטן על צרכנות. בקצרה, נהג מונית של גט גבה ממני יותר מדי וקיבלתי זיכוי.

חברת גט (Gett), שהייתה ידועה בעבר בשם גטקסי (GetTaxi), הוסיפה שירות איסוף משדה התעופה. בשירות הזה מכניסים את יום הנחיתה ואת מספר הטיסה, והנהג אמור להגיע בשעה שהטיסה באמת נוחתת, עם התחשבות באיחור אפשרי.

ניסיתי את זה בפעם האחרונה שטסתי, וקרה דבר שבדרך־כלל לא קורה לי עם הזמנות מוניות באפליקציות למיניהן. הנהג נראה לי ממהר בצורה מוזרה ולא כל־כך מאורגן. הוא הרים לי כמה טלפונים בזמן שחיכיתי למזוודה – והלוא זה סביר לגמרי שמי שחזר מחו״ל יחכה כמה דקות למזוודה, ואומנם הטיסה שלי איחרה קצת, אבל ההמתנה למזוודות לא הייתה ארוכה בצורה יוצאת מן הכלל. אחר־כך הוא קצת התקשה למצוא אותי ביציאה מהשער.

עליתי למונית, ומיד אחרי היציאה משדה התעופה הוא ביקש שאני אחשב כמה אני צריך לשלם: „268 שקלים על הנסיעה, 30 שקלים על המתנה ועוד‏ 10 שקלים על מזוודות”. זה נשמע לי מסריח, אבל מכיוון שלהתווכח עם נהגי מוניות זה דבר מסוכן מאוד, פשוט עשיתי את זה. הוא הקליד במחשב שלי 308 שקלים וסיים את הנסיעה – כשלוש דקות אחרי שהיא התחילה.

כשהגעתי הביתה, שלחתי לגט תלונה על גביית־יתר דרך האתר שלהם. חזרו אליי בדואר אלקטרוני. תיארתי את הסיפור בקצרה וביקשתי שיחזרו בטלפון. אחרי פחות משבוע הם התקשרו אליי בטלפון כדי לברר עוד פרטים וסיפרתי להם את כל הנ״ל. זיכו אותי על היתר, למעט 4.40 ₪ על מזוודה: על המתנה לא אמורים לשלם אחרי טיסה, ומזוודה לא עולה 10 שקלים.

אז החברה יצאה בסדר, ואני יכול לקוות שהנהג יחשוב פעמיים לפני שינסה להפעיל שוב את שיטת מצליח.

אל תוותרו, תתלוננו.

אבטחה בשדות תעופה משעממת אותי.

– „פאספורט?”

– „אפשר בעברית.”

– „ואללה. יש לך לוּק אירופי.”

– „הא?”

– „זו מחמאה, אחי!”

– „מחמאה?!”

– „לוּק אירופי זו מחמאה. מה, לא?”

– „לא, זו גזענות.”

– „מה זאת אומרת? מה פתאום?”

– „להגיד שלוק כלשהו, לא משנה מאיזו ארץ, הוא מחמאה, זאת לא באמת מחמאה, זאת גזענות.”

הוא חשב קצת.

– „אחי, זה בצחוק.”

– „אותי זה לא מצחיק.”

אבטחה בשדות תעופה משעממת אותי.

– „מה עשית בקזחסטן?”

זה לא היה הדבר הראשון שהמאבטח של נתב״ג שאל אותי כשיצאתי מהשרוול.

לפני זה הוא ביקש דרכון. לקח לי איזה שתי דקות למצוא אותו, כי ארזתי אותו עמוק – אחרי טיסה אני כבר לא זקוק לו, כי אני משתמש בכרטיס הביומטרי. הוא דפדף בדרכון ושאל:

– „מה עשית בקזחסטן?”

– „מה זאת אומרת? למה אתה שואל?"

– „כי אני צריך לדעת מה עשית בקזחסטן.”

– „כן, אבל למה?”

זה ממש לא סוד מה עשיתי בקזחסטן. אם מגגלים amir aharoni kazakhstan, מוצאים שהייתי שם בתור מרצה אורח בכנס של ויקיפדים שמדברים בשפות טורקיות. אז זה לא סוד, אבל לא נראה לי שזה עניינו של מאבטח לשאול את זה.

ויזה לקזחסטן. מדבקה בתוך דרכון. בקזחית ובאנגלית.

ויזה לקזחסטן. שאריות הביורוקרטיה הסובייטית: נותנים ויזה רק לכמה ימים של זמן הביקור, למרות שאין לזה שום סיבה טובה.

– „קשה לך לענות?”

– „כן, אני מנסה להבין למה אתה שואל.”

חזרתי הביתה מסן־פרנסיסקו. טיסה ארוכה, אתם מדמיינים, עם החלפה בניו־יורק. ההמראה התעכבה, ואחר־כך המטוס עוד הסתובב כשעה מעל אלבניה כי בנתב״ג היה עומס ולא נתנו לו אישור לנחות. וגם הייתי קצת מצונן.

עייפות, כאב ראש, וכל זה.

חזרתי הביתה מסן־פרנסיסקו.

הביתה.

– „אני צריך לדעת את זה. למה אתה עושה חכמות?”

– „כי זאת שאלה פרטית ואני לא רוצה לענות על שאלות פרטיות בלי שיש לזה סיבה טובה. זה כתוב איפושהו שאתה צריך לדעת את זה? שמותר לך לשאול את זה?”

– „כן, הנה תסתכל.”

הוא נתן לי את תעודת המאבטח שלו על כרטיס פלסטיק. בצד האחורי היה כתוב מה מותר לו לעשות. היה כתוב שם שמותר לו לבקש ממני מסמכים ושמותר לו לערוך חיפוש בחפצים שלי. זה לא נחמד, אבל כתוב זה כתוב.

אבל לא היה כתוב שם שמותר לו לחקור אותי.

– „לא כתוב פה שמותר לך לשאול אותי מה עשיתי בקזחסטן.”

הוא נראה עצבני. הוא החליף כמה מילים עם השותף שלו, אמר משהו במכשיר קשר, ונתן לי ללכת.

חזרתי הביתה. אילו הייתי אורח במדינה אחרת והיו שואלים אותי מה עשיתי בקזחסטן בביקורת גבולות, לא הייתי עושה חכמות. אבל אני חזרתי הביתה.

קזחסטן היא מדינה עם רקע מוסלמי ועם ממשלה קצת דפוקה, אבל היא דפוקה בקטע פוסט־סובייטי, לא בקטע מוסלמי. היא חילונית לגמרי וידידותית לישראל ולכל שאר העולם. גם אם המאבטח רצה „להגדיל ראש”, זה לא היה דבר מתאים לשאול.

וממילא הוא לא אמור לעשות את זה.

אל תיתנו למאבטחים לחדור לכם לפרטיות יותר מכמה שמותר להם. זה לא מגדיל את הביטחון. מאבטח שאין לו גבולות מספק את ההפך מביטחון.

(זה קרה לפני יותר משנה, אבל נזכרתי במקרה הזה בזכות רשומת פייסבוק של יובל בן־עמי, ששיתף עידו קינן. תודה ליובל ולעידו.)

התשדיר התורן בסדרה הוותיקה „קול ישראל – הפרסום ברדיו עובד” משתמש בססמה הבאה: „ויראלי? לא נראה לי”.

קריינות בקול ישראל חייבת להיות לפי הגייה תקנית, אז הקריין אומר: „וירָאלי? לא נראֶה לי”. כמובן, זה דופק לגמרי את כוונת הקופירייטר, שכנראה רצה חרוז: „וירָאלי? לא נראָה לי”. למעשה, הקופירייטר כנראה גם רצה שהאל״ף בשתי המילים לא באמת תישמע, כלומר משהו כמו „וירָאלי? לא נירָה לי”. כי בינינו, מי צריך את הסותם הסדקי המציק הזה. (סתם.)

כמובן, ההחלטה הנכונה הייתה אמורה להיות פשוט לפסול את כל הססמה ולחפש משהו אחר, אבל מישהו בתהליך ההכנה לשידור לא עשה את מה שהיה צריך לעשות והתשדיר יצא לאוויר.

זה דומה מאוד לססמה „בשבילי בכל אופן רק נורופן”, שכתבתי עליה פעם.

עוד דוגמה היא הכיתוב בשלטים שהוצבו לכבוד בניית הרכבת הקלה בגוש־דן: „קשֶה עכשיו – קלָה אחר כך”. אני בכנות מקווה שמי שחשב שניקוד יציל את הססמה העלובה הזאת כבר מצא עבודה בתחום אחר.

קשה עכשיו – קלה אחר כך. סגול באות ש, קמץ באות ל.

אבוי.

פרסומאי, זכור: לא מצליח למצוא חרוז אמתי? מצא ססמה בלי חרוז. היא תהיה טובה לאין־ערוך מססמה עם חרוז צולע.

לא נראה לי שנחוץ שאסביר למישהו למה ההגייה התקנית היא „נראֶה לי” ולא „נראָה לי”, אבל כן אציין שעבורי החריגה הזאת מהתקן היא לא סתם סיבה לתקן למישהו את הדקדוק (תתפלאו, אבל אני לא באמת עושה את זה הרבה), אלא ממש חוסר־בהירות: האם פעם לא נראה לו ועכשיו כן נראה לו? (באמת.)

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.