ארכיונים עבור קטגוריה: ציונות

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

יחסית לבלוגרים ישראלים אחרים ויחסית לבלשנים ישראלים אחרים אני עוף מוזר וחוצפן, כי אני חושב שהתנחלויות זה דבר לא כל־כך רע ואפילו מעז לכתוב על זה מדי פעם. הדבר הבולט ביותר שגורם לי לפקפק בצדקתי הוא ישראל כץ.

מכל הדברים ששמעתי שישראל כץ עשה, הדבר המועיל היחיד הוא השקעה בהרחבת ההתנחלויות בתקופת היותו שר חקלאות. כמובן, רק אנשים שלכתחילה חושבים שהתנחלויות זה דבר לא רע יכולים לחשוב שהרחבתן זה דבר מועיל. מכיוון שכל שאר הדברים שישראל כץ עשה אינם מועילים, כגון האמירה שאווזים אינם בעלי חיים והאמירה שלא צריך להפעיל תחבורה ציבורית בשבת בגלל האיום האיראני, אני מפקפק בכך שפעילותו בנושא התנחלויות הייתה מועילה.

השר כץ כנראה לא עסוק מספיק בבעיות שמעכבות את פתיחת הרכבת הקלה ובליקויי הבטיחות ברכבת הכבדה, והחליט להיזכר בהצעה הטיפשית שהעלה כשקיבל את תפקיד שר התחבורה: להאחיד את האיות של שמות היישובים על התמרורים בכל השפות. קיוויתי שהוא שכח אותה, אבל לא, מסתבר שהוא זוכר.

הוא מסביר שלא טוב לכתוב בערבית "אלקודס", כי ירושלים היא ירושלים. "צריך להחליט אם זה ים הגליל, או ים כנרת. האם זה ים המלח או ים המוות, כמו באנגלית?.. אני חייב להכריע בנושא השילוט, וזה צריך להיות על בסיס ציוני" – כך הוא אומר. אז אני צריך להסביר משהו: תמרור לא צריך להיות ציוני. תמרור צריך לעזור לאנשים להגיע ממקום למקום. אם תייר מחו״ל רוצה להגיע לים המלח, הוא יחפש תמרור שמכוון אותו ל־Dead Sea. ואם הוא לא ימצא אותו, הוא יתקשה להגיע ליעדו. אדרבה, זו תהיה פגיעה קשה יותר בציונות. ואם לנהג ערבי עוזר שכתוב אל־קודס, אז זה מה שצריך להיות כתוב על התמרור. וזהו. בשביל זה התמרור קיים, לא בשביל ציונות.

יום אחד אולי יהיה פה שר תחבורה שאכפת לו מתחבורה.

– "שלח לי אימייל ריק ותכתוב בו שני דברים." (מנכ״ל ועידת ויקימניה נותן לי הוראות ברגע של עייפות.)


בימים אלה אני עסוק מעל הראש בארגון ועידת ויקימניה, מה שמסביר את העדכונים הנדירים כאן. ועידת ויקימניה היא הכנס השנתי העולמי בנושא ויקיפדיה והמיזמים הקשורים אליה.

בשבוע שעבר הייתי בוועידת הנשיא של שמעון פרס, שהתנהלה תחת הכותרת "המחר – Tomorrow". הרעיון המוצהר של ועידת הנשיא הוא לתכנן את עתיד העם היהודי, את עתיד מדינת ישראל ואת עתיד העולם. התגלגלתי לשם בתור ויקיפד – התבקשתי לעזור קצת למייסד ויקיפדיה ג׳ימי ויילס, שביקר בה. באותה הזדמנות התחככתי קצת בפרס, וגם שמעתי את הנאומים של שאקירה, של עמוס עוז, של טוני בלייר ושל כל מיני אנשי עסקים. טוני בלייר ואנשי העסקים לא ממש דיברו על המחר. נגיד, היה שם מישהו מפייסבוק, שאמר שבפייסבוק אפשר להעלות תמונות ולסמן אילו מבין החברים שלי מופיעים בהן. ואללה. וטוני בלייר דיבר על זה שהוא פלש לבוסניה ולאפגניסטן, כי הוא חשב ששם הוא יכול לנצח, אבל לא פלש לזימבבווה, כי הוא חשב ששם הוא לא יכול לנצח. ואללה־ואללה. זה לא מחר, זה שלשום.

עמוס עוז דיבר מעט על המחר, אבל הוא דיבר קצת על היום. הוא אמר שבניית התנחלויות זה דבר לא מוסרי ומזיק לישראל. אני קצת חולק עליו בעניין הזה, אבל בכל זאת הייתי באותו החלק של הקהל שמחא לו כפיים ולא באותו החלק של חסרי הבושה שצעקו לו "בוז" בקול רם. רציתי לקבור את עצמי: הדבר הכי מגוחך הוא שהרבה מאלה שצעקו בוז גרים בארצות הברית ובצרפת ולא יודעים עברית חוץ מזה.

שאקירה כן דיברה על המחר. היא דיברה על הקרנות שהיא הקימה כדי לתמוך בבתי ספר באזורים עניים. זה קלישאי מאוד: ב"שאלתיאל קוואק" הייתה דמות שלילית של זמר מיליונר שנותן אוכל לילדים עניים כי זה מצטלם טוב. אבל לפחות נראה שהיא באמת מדברת על המחר, כי הילדים הם באמת המחר, אפילו שזו ססמה חבוטה. היא גם אמרה שלפי חישוב כלשהו כל דולר שממשלה משקיעה בחינוך טוב, חוזר בתור שבעים דולר. אין לי בעיה להאמין שזה נכון.

שמעון פרס וג׳ימי ויילס דיברו עם בלוגרים. היה משעשע לעמוד לידם ולא לעשות שום דבר חשוב. מצטער, אין לי תמונה עם פרס (שאלו אותי הרבה על זה). לא הייתה בשיחות האלה שום תגלית גדולה שאנחנו כוויקיפדים לא יודעים, אבל כשרואים את ג׳ימי ואת שמעון ככה מקרוב, מבינים מדוע יש לשניהם כזאת כריזמה ממגנטת ולמה אנשים כל־כך אוהבים להזמין אותם לוועידות.


ויקימניה לא תהיה ועידה על שלשום. אל תבינו לא נכון: אני בשום אופן לא מזלזל בפרס ובוועידה שלו – אני באמת מקבל בהבנה את הצורך שלו לעשות אירוע לכל מיני ציונים, לתבל אותו באנשי עסקים מהעולם ולתת לזה כותרת מפוצצת. במקום להתלונן על זה, אני משתתף בארגון של ועידה שבאמת תעסוק במחר: איך נפיץ ידע שימושי באופן יעיל יותר מחר; איך נפיץ אותו ליותר אנשים, כולל כאלה שלא יהיה להם אינטרנט גם מחרתיים; איך נעשה את זה ביותר שפות ולא רק באנגלית ובעוד כמה שפות של אנשים עשירים; איך נעזור לאנשים שלא מתמצאים באפשרויות המתקדמות של מנועי חיפוש למצוא את מה שהם מחפשים; איך נפתח תכנה חופשית שתעשה את כל הדברים האלה ולא נסתמך על תכנה שנשלטת על־ידי חברות עשירות שמתעניינות ברווחים יותר מאשר בצרכים של האדם ושל החברה.

על כל הדברים האלה אני מקווה לכתוב כאן ביתר פירוט בימים הקרובים. בינתיים אני כבר עכשיו מזמין אתכם להירשם לוויקימניה ואם אתם מתכנתים – אז גם לימי המפתחים שיתקיימו לפניה. זה אירוע של פעם בחיים – לא כל יום ואפילו לא כל שנה מגיעים לישראל מאות אנשים שמשפיעים על אתר האינטרנט החשוב בעולם, ושעושים בתשוקה, שאפשר יהיה לחוש היטב בוועידה הזאת ושאי־אפשר לחוש בשום ועידה אחרת. לא לפספס.

כנסו, כנסו. אם אתם כותבים בעברית במחשבים, אתם חייבים לקרוא את הרשומה הזאת. כלומר, אם הצלחתם לקרוא עד כאן, אתם כנראה חייבים לקרוא את הרשומה הזאת עד הסוף. אתם גם חייבים להעביר אותה לחברים. כי ממש, ממש חשוב שאנשים שכותבים בעברית יֵדעו את מה שכתוב פה.

זאת הרשומה הראשונה בסדרת הרשומות לסיכום פגישת הוועדה הלשונית של ויקימדיה בברלין. זאת גם הרשומה הראשונה בסדרת רשומות על בעיות של כתיבה מימין לשמאל.


כפי שכבר כתבתי, אחד מחברי הוועדה הלשונית של ויקימדיה הוא מייקל אוורסון, אחד האנשים החשובים ביותר בוועדת יוניקוד – הוועדה שממספרת את כל האותיות בכל שיטות הכתב בעולם כדי שמחשבים יבינו אותן. מלבד המספור של האותיות, ועדת יוניקוד עוסקת גם בהגדרת של טכנולוגיות לכתיבת דברים מורכבים יותר מרצף אותיות לטיניות. למשל, לכתוב Michael זה פשוט, אבל לכתוב Michaël – הגרסה הצרפתית של אותו השם – קצת יותר מסובך, כי מעל ה־e יש שתי נקודות שצריך להסביר למחשב איך למקם אותן. שפות אחרות מציבות אתגרים אחרים: בערבית האותיות מתחברות, בשפות הודיות סימני הניקוד מופיעים פעם משמאל לאות ופעם מימין. ועברית, כידוע, נכתבת מימין לשמאל (יחד עם עוד כמה שפות).

החלק של יוניקוד שעוסק בכתיבה מימין לשמאל נקרא אלגוריתם דו־כיווניות של יוניקוד. אם תחשבו על זה קצת, עצם הכתיבה מימין לשמאל אינה בעייתית, אבל העירוב של כתיבה מימין לשמאל וכתיבה משמאל לימין באותה פסקה כבר הופכת את העניין לבעייתי יותר. הרבה אנשים מתלוננים שהסמן "קופץ" להם כשהם כותבים בווֹרד, כי הסמן המסכן פועל (בערך) לפי האלגוריתם שאומר לו לזוז עם האותיות שהולכות בשני הכיוונים.1 התלונות על הסמן הקופץ מוצדקות, אבל קשה למצוא שיטה טובה יותר, ולכן ישראלים – וגם ערבים, פרסים ובני עמים אחרים שכותבים מימין לשמאל – מתרגלים לשטויות האלה.

למעשה, אנחנו צריכים להתמודד עם זה כל יום, כמה פעמים ביום. חלק מאתנו מתייאשים ועוברים לכתוב הכול באנגלית. זה פתרון גרוע, גם באופן עקרוני, כי הלו! – מה עם קצת ציונות?! –, וגם כי לא כל מי שדובר עברית יודע לקרוא ולכתוב באנגלית. רוב האנשים האחרים סובלים בשקט. מעטים שבמעטים מנסים למצוא פתרונות טכניים שיקלו על כתיבה מימין לשמאל. למשל, דוב גרובגלד, איש חכם וצנוע ממכון ויצמן, תִכנת לפני כ־12 שנים יישום חופשי של האלגוריתם הדו־כיווני, שגלגוליו השונים פועלים היום בתכנות חופשיות (עזרו לו מתכנתים מאיראן, אז שלא יגידו שיש בין העמים שלנו מלחמה). אנשים אחרים, בין היתר אני, מדווחים באגים בתמיכה של אתרי אינטרנט בכתיבה ובתצוגה מימין לשמאל.

מייקל אוורסון. ברקע – מסגד שייח׳ לוטף אללה, אספהן. צילום: אלנז סרבר. רישיון: GFDL/CC-BY-SA

מייקל אוורסון. ברקע – מסגד שייח׳ לוטף אללה, אספהן. צילום: אלנז סרבר. רישיון: GFDL/CC-BY-SA

נחזור למייקל אוורסון. האיש מקסים והתיידדנו מהר מאוד. יש לו תואר בבלשנות ובתוך התחום הרחב של בלשנות מעניינים אותו אותם הדברים שמעניינים אותי: יותר כתב ותורת הצורות, ופחות תחביר. יש בינינו עוד הרבה דברים משותפים שעוד אספר עליהם. שוחחנו על בעיות מיוחדות לאלפביתים שונים – על בורמזית, על אזרבייג׳נית, על מליאלם, על אירית. הידיעות שלו מדהימות: הוא מכיר את השמות של כל הסימנים המיוחדים מכל שיטות הכתב (הוא מצטנע ומודה שהוא אינו מתמצא בסינית כל־כך). ודיברנו, כמובן, גם על כתיבה מימין לשמאל. הייתי בטוח שהוא קשור לניסוח האלגוריתם הזה, אבל הוא אמר לי שלא – את האלגוריתם הדו־כיווני ניסח מארק דייוויס, היו״ר של יוניקוד. מצד אחד כבוד, ומצד שני…

מייקל ביקש שאראה לו איך בעצם אנחנו כותבים מימין לשמאל. קצת הרמתי גבה, שכן לאור הידיעות העצומות שלו אפשר לחשוב שהוא מתמצא בזה היטב. כמובן, עשיתי בשמחה את מה שהוא ביקש: פתחתי לעריכה ערך בוויקיפדיה והראיתי לו איך אנחנו עורכים:

עריכת הערך "בילבי" בוויקיפדיה העברית

עריכת הערך "בילבי" בוויקיפדיה העברית

מייקל נפל מהכיסא.

הטקסט המסומן בכחול הוא רצף אחד של תווים. אבל הוא לא נראה כמו רצף בגלל אותו האלגוריתם הדו־כיווני. מייקל מעולם לא ראה את זה, אף־על־פי שהוא מקורב מאוד לאנשים שניסחו אותו. יתרה מזאת: מייקל ביקש שאשלח לו את התמונה הזאת: "אני חייב להראות את זה למארק דייוויס! הוא ניסח בשבילכם את האלגוריתם הזה! והוא לא יודע שום שפה מלבד מעט גרמנית שווייצרית מדוברת, בוודאי שלא עברית או ערבית! ואני בטוח שהוא לא ידע שזה עובד כל־כך גרוע!"

חייכתי ואמרתי לו שאנחנו עושים את זה מדי יום, פעמים רבות ביום.


לא צריך לקפוץ למסקנות חפוזות. מה שמייקל אמר לי על מארק זה כל מה שאני יודע עליו. אולי מייקל מגזים ומארק כן יודע קצת עברית ואולי הוא כן מודע לצרה הזאת שאנו חיים אִתה כל הזמן, אז אל תשלחו לו מכתבי שנאה. אני עצמי מתקשה לחשוב על אלגוריתם טוב יותר.

אבל כן כדאי לדעת ולזכור שלא כל דבר שדוחפים לכם עם המחשב מובן מאליו. יש דברים שאפשר לתקן. ולכל הפחות מותר להתלונן עליהם וללמוד לחיות אִתם עד שיתוקנו. אם אתם לא יודעים למי להתלונן, התלוננו אליי, ואם אתם לא יודעים איך לחיות אִתם, תשאלו אותי.

ברשומות הבאות אכתוב כמה דברים על ההתמודדות עם הבעיות האלה. בינתיים אשמח לשמוע כל הערה ושאלה.


1 תכנוֹת שונות מיישמות את זה בצורה שונה, למשל בפיירפוקס הסמן קופץ באופן שונה מאשר בווֹרד. אבל נעזוב את זה לרשומה אחרת.

הִיא קָטְפָה לִי נַעְנַע,
קָנִיתִי לָהּ דָּג.
הִיא בָּרְחָה לְקָנָדָה,
נָסַעְתִּי לֶפְּרָאג.
הִיא נִסְּתָה הַכֹּל,
זֶה מַזָּל גָּדוֹל. (אסף גברון, מתוך "הפה והטלפיים החלל")

בקנדה לא באמת מדברים בצרפתית. רק בקוובק. בקוובק שומעים ברחוב ובחנויות בעיקר צרפתית. כמעט כולם שם יודעים גם אנגלית – אבל רוב האנשים מדברים בה לאט ובמבטא ניכר, כלומר הם לא ממש דו־לשוניים – האנגלית עבורם היא שפה זרה.

באזורים שמדברים בהם אנגלית – אונטריו, אלברטה, קולומביה הבריטית – מדברים אנגלית. לא שאלתי את כולם, אבל האנשים שאותם שאלתי, אינם יודעים צרפתית.

בקנדה יש פארקים לאומיים. הייתי בשניים מהם – באנף וג׳ספר (כשיהיה לי כוח, אעלה תמונות שצילמתי בהם). שניהם נמצאים באלברטה, אזור דובר אנגלית. כל השלטים בהם כתובים באנגלית ובצרפתית. לא כי יש דוברי צרפתית בסביבה, אלא כי הם לאומיים – הם באחריות הממשלה הפדרלית של קנדה, שמחויבת להיות דו־לשונית. פארק פיטר לוהיד, הסמוך לפארק באנף ויפה כמעט כמוהו, אינו לאומי – הוא באחריות הפרובינציה אלברטה. אין שם אף שלט אחד בצרפתית. (כן יש שם בחורה שמנהלת אתר אוהלים שישנּו בו, שמדברת באנגלית ניו־זילנדית מגניבה, אך קשה להבנה, אבל זה סיפור נפרד לגמרי.)

כדי לחסוך מקום – ואולי סתם כי זה מגניב – נוהגים בקנדה בשלטים ובמסמכים דו־לשוניים לא לכתוב פעמיים מילה שנכתבת באותה צורה בצרפתית ובאנגלית. למשל פארק אגמי ווטרטון נקרא באנגלית Waterton Lakes ובצרפתית Lacs Waterton, אז בכרטיס הכניסה אליו כתוב Lacs Waterton Lakes. יש עוד דוגמאות רבות.

בישראל אי־אפשר לעשות את זה, כי ערבית ועברית נכתבות באלפבית שונה. ליתר דיוק, הערבית הקלאסית נכתבת באלפבית שונה; השפה שבה ערביי ישראל באמת מדברים לא נכתבת באופן תקני בשום אלפבית. ספרי לימוד של ערבית מדוברת ארץ־ישראלית כתובים בדרך כלל בתעתיק אחיד ומפתיע לטובה באותיות עבריות, ולא מעט ערבים משתמשים באותיות עבריות להתכבתות ספונטנית ברשת (באופן לא לגמרי שיטתי, אבל כנראה מספיק נוח להם), אבל אילו היינו מנהיגים כתיבה בערבית ארץ־ישראלית באותיות עבריות בשלטים, במסמכים ממשלתיים ובספרי לימוד בבתי ספר ערביים, כל העולם היה צועק עלינו שזאת ההוכחה הסופית לכך שציונות היא מזימה שנועדה להרוס את התרבות הערבית. מה שמותר לממשלות של רוסיה, סין, טורקיה, אתיופיה, אינדונזיה ועוד כמה מדינות, אסור לממשלת ישראל ולא יעזרו המאמרים שכתבו אקדמאים ערבים על כך שהתלמידים בבתי ספר ערביים די סובלים מלימוד שפה שאינם מדברים בה.

אבל אני סוטה מהנושא. איני מציע להכריח את ערביי ישראל לכתוב באותיות עבריות. אני בכלל כתבתי על קנדה.

בפארקים לאומיים בקנדה יש שלטים דו־לשוניים; באזורים דוברי אנגלית יש בעיקר שלטים באנגלית; בקוובק כמעט כל השלטים כתובים בצרפתית בלבד. יש שם חוק לעידוד השימוש בצרפתית, שאומר בין היתר שכל השלטים חייבים להיות בצרפתית, ואם כתוב על שלט משהו בשפה אחרת, האותיות צריכות להיות קטנות יותר. הסמל המפורסם ביותר של החוק הזה הוא התמרור המתומן שבקוובק כתוב עליו בצרפתית ARRÊT, בצרפת כתוב עליו באנגלית STOP ובישראל… מצוירת עליו יד.

אבל אתם יודעים מה? – אין לי בעיה שבאזורים מסוימים בישראל, או אפילו בכל ישראל, יהיה כתוב על תמרור עצור قف בערבית אם בזכות זה יתפוצצו פחות אוטובוסים.