ארכיונים עבור קטגוריה: פוליטיקה

ברשומה הזאת יש זמרות בלבוש חושפני.


המתחרים מ„דגש קל” כתבו יפה על הפרסומת הרב־לשונית המקסימה של קוקה־קולה. אין לי מה להוסיף על הפרסומת עצמה, אבל כן יש לי סיפור חמדמד על השיר „אמריקה היפה”, שמככב בה.

בברית המועצות לא הקרינו הרבה סרטים זרים. זה היה טוב ורע. רע, כי ברית המועצות בקושי הייתה חשופה לדברים שקורים בעולם. טוב, כי זה עודד יצירה מקומית – הקולנוע הסובייטי הנפיק לא מעט יצירות מצוינות, וגם כי הסרטים שכן הביאו לשם לא היו בהכרח אמריקאיים. כלומר, היו גם סרטים אמריקאיים, אבל בעוד שבישראל למשל כמעט כל הסרטים בקולנוע באים מהוליווד, ורק מיעוט מארצות אחרות, ברית המועצות הייתה חשופה יחסית יותר לסרטים מצרפת, איטליה, יפן, פולין, הודו וגרמניה. גיוון זה טוב.

והיה לקולנוע סובייטי עוד מאפיין משעשע: הפיקו שם הרבה מאוד סרטים שמבוססים על יצירות ספרות לועזיות ושמתרחשים מחוץ לרוסיה. דוגמאות מפורסמות לזה הם סרטים שמבוססים על ספרי הרפתקאות מפורסמים כמו „גוליבר”, „קפטן נמו”, „אי המטמון”, סדרת סרטים משובחת על שרלוק הולמס, עיבודים לספרים של אגאתה כריסטי, הקטור מלו, ברנדון תומאס, ריי ברדבורי, ג'ק לונדון, ורבים, רבים אחרים. אפילו כמה מערבונים. הכול, כמובן, נעשה עם שחקנים סובייטיים וצולם בברית המועצות. אם היה צורך לצלם רחוב אירופי טיפוסי, היו עושים את זה בדרך כלל בריגה או בווילנה, מדבר אפשר למצוא בטורקמניסטן, ערבות בשביל מערבונים – באוקראינה, וכו'.

כמובן, בגלל האווירה האידאולוגית הרבה מהספרים שנבחרו לעיבוד קולנועי היו בעלי רקע סוציאליסטי. זה מסביר, למשל, למה סופר ההרפתקאות ג'ק לונדון הוא אחד הסופרים האמריקאיים המפורסמים ברוסיה, בעוד שבאמריקה הוא לא כוכב מי־יודע־מה ענק: לנין היה מעריץ גדול שלו בזכות דעותיו הסוציאליסטיות הגלויות, וספריו המשיכו לצאת לאור ולהיות מעובדים לסרטים עשורים רבים אחרי מות שניהם.

אחד מהספרים שזכו לעיבוד כזה הוא „איש עשיר, איש עני” של אירווין שו. בארצות הברית הופקה מיני־סדרה מצליחה על־פי הספר הזה בשנות השבעים, אז בברית המועצות החליטו גם לעשות אחת כזאת, אבל עם הבלטה של ביקורת חברתית על המשטר הקפיטליסטי. לא שלא היו לסדרה הזאת גם איכויות אמנותיות, אבל הקו האידאולוגי היה מובהק מאוד.

שיר הנושא של הסדרה הזאת היה, ניחשתם נכון, „אמריקה היפה”. ולא סתם „אמריקה היפה”, אלא „אמריקה היפה” בביצוע מלך מלכי המלכים של אמריקה היפה: אלוויס פרסלי. אלוויס, שצעירים סובייטיים הכירו דרך שמועות, תקליטים מוברחים וצילומי רנטגן. שימו לב:

צילומי הארכיונים מציגים את הדברים הפחות יפים באמריקה: פיזור הפגנות של פועלים ובידור ירוד, כמו זמרות בלבוש חושפני ומרוצי יענים. אחרי שאלוויס מסיים לשיר קריין מתרגם את השיר לרוסית:

נהדרת, חסרת גבולות,

טובלת באור ענבר,

הבזק סגול של ההרים שלך,

הגדולה שלך,

אמריקה, אמריקה.

… וזהו. בשורה הבאה יש אלוהים, והרי אין באמת אלוהים. ולא סתם שיש אלוהים, אלא שהמשוררת גם מבקשת מאלוהים לעשות לאמריקה דברים טובים, כמו להכתיר אותה בכתר של אחווה. ולאמריקה הרי לא אמורים לקרות דברים טובים. טוב שלפחות סמכו על כך שרוב הרוסים לא יודעים אנגלית והשמיעו עד הסוף את השיר.

אני זוכר שכילד קטן ראיתי את הסדרה הזאת. לא הבנתי שום דבר מהעלילה, אבל שמתי לב לשיר. וכבר כשהייתי בן חמש, הטלוויזיה הסובייטית כבר שטפה לי את המוח מספיק כדי שיהיה לי ברור שאמריקה בעצם רעה ושהשיר הזה מופיע שם כדי ללגלג עליה.

כבר הרבה זמן אני משתעשע ברעיון להקליט אלבום גרסאות כיסוי לשירי פייבמנט. היום החלטתי מה יהיה שמו. שמו יהיה „שמעון פרס שמעון פרס”.

כתבה מאתר NRG עם תמונה כפולה של שמעון פרס

אם תבקשו יפה, תקבלו את הביצוע שלי ל־Summer Babe. (זאת לא בדיחה.)

גלעד כהנא נוהג לפתוח הופעות של ג׳ירפות במונולוג על ענייני היום. הנה תקציר של המונולוג שלו מאתמול, מהזיכרון:

השבוע הארץ רעשה געשה על ההופעה של שרית חדד באירוע פתיחת קמפיין הבחירות של ישראל ביתנו והליכוד.

היא קיבלה על זה שמונים אלף שקל. שמונים אלף שקל לשני שירים, זה אומר ארבעים אלף שקל לשיר.

זה אומר עשרים אלף שקל רק לפזמון.

זה אומר שאם יש בפזמון שתי מילים, „אתה תותח”, זה עשרת אלפים שקל למילה.

ואני שואל: למה שרית ולא ג׳ירפות?!

אז אומנם אנחנו וישראל ביתנו והליכוד לא רואים עין בעין את מדיניות החוץ.

אז אומנם אנחנו וישראל ביתנו והליכוד לא רואים עין בעין את מדיניות הפנים.

למען האמת, אנחנו וישראל ביתנו והליכוד לא רואים עין בעין שום דבר.

אז אומנם ירדנו על כל אחד ואחד מחברי הכנסת של ישראל ביתנו והליכוד בהופעות שלנו.

אבל מה זה משנה, כשמקבלים על זה שמונים אלף שקל?

אתם יודעים מה אפשר לעשות בשמונים אלף שקל?

אפשר לקנות בזה לחם! זה טעים! למרוח על זה חמאה, ולאכול את זה ביחד, זה טעים! וגם בלי חמאה זה טעים!

בעיניי הופעות של אמנים ישראלים באירועים פוליטיים בעיקר גורמות לאמן מבוכה בטווח הארוך. אני לא אשכח את אתניקס מופיעים במסיבת הניצחון של אהוד ברק. אהוד פֿאקינג ברק. לא אשכח את השתתפותו של בועז שרעבי בקמפיין הכושל של הליכוד מאותה התקופה.

לא אשכח את שולי נתן ששרה בעצב משונה את „ירושלים של זהב” באירוע הניצחון של בנימין נתניהו ב־1996. ואת דנה ברגר וזהבה בן בתשדירים של מרצ באותה השנה. בזמנו זה גרם לי לחשוב שזהבה בן לא פוסטמה כמו שרבים טוענים, וקניתי את הגימיק האשכנזי־ספרדי, אבל אחרי שנים שמעתי שזה היה בלוף ושפשוט שילמו לה. תקנו אותי אם אני טועה; בן היא זמרת באמת מוכשרת, אבל הסיפור הזה קצת עצוב.

לא אשכח גם את החדשות הטריות יותר, למשל את אפרת גוש באירוע של מפלגת העבודה לפני מספר ימים. והאמת היא שאני מתרשם די לטובה מההתנהלות של שלי יחימוביץ׳ לאחרונה, אבל זה רק עניין של זמן עד שיבוא מהמחנה שלה משהו מביך שיכתים גם את גוש. והתמיכה של נמרוד לב במתנחלים גורמת לבוז מאנשי שמאל, ולפרגונים על אומץ פוליטי מהימין, ושום דבר מזה לא ממש תורם להתפתחותו כאמן. (וישנו גם המקרה המוזר, והמוכר פחות לדוברי עברית – אלכסנדר רוזנבאום שתמך בליברמן ב־2006. אבל דיברתי על אמנים ישראלים.)

זה לא שזה רע בעיקרון. זה יכול להיות נהדר. ברוס ספרינגסטין נראה מדהים בהופעות שתומכות באובמה. ברוסיה יש חלוקה די ברורה – אמני הפופ המעפנים יותר תומכים בפוטין והאיכותיים יותר תומכים באופוזיציה הדמוקרטית. אבל בארץ זה בעיקר מוזר ומביך, וגורם לתהיות – האם האמן תומך באותו הפוליטיקאי או סתם עובד בשביל הכסף?

ונראה לי שאני גם יודע למה: כי כמעט לא שומעים פוליטיקה בשירים עצמם. כשאין פוליטיקה במילים שאתה שר, כנראה באת לעשות קופה. שמעתם שיר משכנע על פוליטיקה? קצת מאיר אריאל, קצת אביב גפן – ולא הרבה יותר. וזה חסר. שיר אחד של עלמה זהר מעורר יותר מחשבה על המהגרים מאפריקה ממאה פוליטיקאים ועובדים סוציאליים. שיר אחד של אהוד בנאי מעורר יותר מחשבה מבצלם ושוברים שתיקה ביחד. כשזה קורה, גם הופעה בקמפיין בחירות של פוליטיקאי של אותו אמן לא תהיה מוזרה ומביכה – אם עדיין תהיה נחוצה.

מי ירים את הכפפה? נראה שאף אחד. יזהר אשדות מקבל כאפה מהתקשורת כשמנסה להוציא שיר שמבקר את הצבא. מי רוצה לקבל כאפה? ישראלים לא אוהבים שמעירים להם את המחשבה. הרבה יותר כיף להתחפר בימניות או בשמאלניות.

זה נראה כמו רשומה על פוליטיקה, אבל זאת רשומה על לשון.

אקדמיים

בטקסט הכתבה כתוב „אקדמאים” ובתמונה – „אקדמיים”. זאת טעות מעניינת, כי ההגייה התקנית דומה מאוד: [akadeˈma.im] לעומת [akadeˈmajim]. מי שלא הבין, נקודה זה אלף ו־j זה יו״ד. רוב האנשים ממילא לא מבחינים בזה בהגייה, אבל כן אמור להיות בידול בכתיב: ־אים היא סיומת של שם התואר ברבים ואילו ־יים היו סיומת של זוגי (גרביים, עיניים). לא חשבתי שזה דומה עד כדי אפשרות של בלבול בכתב, אבל מסתבר שכן.

אין ממש דבר כזה „אקדמיים” כצורת זוגי של „אקדם”. המילה „אקדמיים” היא בעצם צורת רבים של „אקדמי” – „אקדמִיִּים”.

וזה המקום להזכיר את אחת מהשגיאות הנפוצות והמציקות ביותר בעברית הכתובה: כתיבה ביו״ד אחת ברבים של שמות תואר שמסתיימים ביו״ד אחת ביחיד. הרבים של „שיקול פוליטי” הוא „שיקולים פוליטיים” ולא „שיקולים פוליטים”, כפי שכותבים אנשים רבים. חריגה משמעותית מהכלל הזה היא התייחסות לאנשים: אפשר לכתוב הן „ישראלים” והן „ישראליים”. בדקדוקים תקניים אין הגדרות ממש מדויקות של ההבדל בין שתי המילים, אבל הראשונה היא יותר שם עצם והשנייה היא יותר שם תואר. דוברי עברית עם השכלה בסיסית יֵדעו בלי קושי מתי לכתוב מה, אבל במשך זמן רב רציתי לראות על זה כלל כתוב לטובת אנשים שאוהבים שפה תקנית, ועכשיו יש על זה תשובה טובה באתר האקדמיה ללשון: חרדים/חרדיים.

אני מצטער שכל הרשומות האחרונות בנושא פוליטיקה. ככה זה – בחירות זה המונדיאל שלי.

הנה נקודת מבט קצת שונה על המתרחש בפוליטיקה הישראלית.

זה די פשוט בסך הכול: ההתפוררות המוחלטת של האופוזיציה הישראלית עכשיו מזכירה לי מאוד את ההתפוררות המוחלטת של האופוזיציה הרוסית. גם שם היו כמה מפלגות דמוקרטיות עם הבדלים קטנים: אחת הדגישה יותר כלכלה סוציאל־דמוקרטית, אחת הדגישה יותר תמיכה בעסקים קטנים, אחת הדגישה יותר ערכים דמוקרטיים כלליים. אבל ההבדלים הגדולים ביותר ביניהן היו ברמה האישית. כולם שם רצו להיות מספר אחד.

כל המפלגות האלה נמחקו מהפרלמנט הרוסי. פוטין, לפחות בהתחלה, לא נזקק אפילו ליותר מדי זיופים. האופוזיציה לפוטין הייתה כה מפוררת שהוא קיבל את השלטון בהליכה והמשיך להחזיק בו בלי הרבה מאמץ. יש ברוסיה אופוזיציה־כאילו: בנוסף למפלגתו של פוטין, יש בפרלמנט שלה מפלגה קומוניסטית, מפלגה פשיסטית שמשום־מה נקראת „ליברל־דמוקרטית”, ומפלגה שנקראת „חברתית־סביבתית”, אבל בפועל לא שונה בשום דבר מהמפלגה של פוטין. שלוש המפלגות האלה קוראות לעצמן „אופוזיציה”, אבל לא עושות נגדו חצי־דבר. כולן פועלות בתיאום עם לשכת הנשיא. המצב מגוחך עד כדי כך שאותה לשכת הנשיא מנסה בעצמה להקים מפלגה ליברלית „אמתית”, אבל „נכשלת” כי „אין מספיק אנשים בציבור שבאמת מעוניינים במפלגה ליברלית”. זה אולי נראה לכם מוזר שיש פה כל־כך הרבה מירכאות, אבל זה בסדר, כי זה באמת מוזר.

מבחינה מנהיגות, באופוזיציה הרוסית לא השתנה כמעט דבר בעשר השנים האחרונות – האנשים שהנהיגו את מפלגות האופוזיציה אז הם אותם האנשים גם היום, והם עדיין מסוכסכים. רק פרצוף חדש משמעותי אחד הופיע בנוף הזה – אלכסיי נבלני. כולם מדברים על כך שהוא כנראה מכוון הכי גבוה שאפשר בפוליטיקה הרוסית, אבל בינתיים הוא ידוע בעיקר בתור בלוגר שלוחם בשחיתות של פקידים, ואפילו די בהצלחה. אבל זהו. כלום חוץ מזה. אין באמת שום חלופה רצינית לפוטין.

יש אנשים שמתרפקים על תהילת עבר – על היותם מותגים שמזוהים עם אופוזיציה. בוריס נמצוב, למשל. הוא אדם ראוי למדי, והוא אומר המון דברים נכונים על דמוקרטיה, ונואם די טוב בהפגנות, אבל לא באמת מסוגל להנהיג כוח פוליטי נגד פוטין. הוא אומר שהמשטר מכשיל אותו, והוא כנראה לא משקר, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא לא ממש משמעותי בתור איש אופוזיציה. ויש עוד כמה כמוהו – כל אחד מספר אחד בקבוצה שלו, וכולם ביחד שווים לאפס.

ואם זה לא מזכיר לכם את מה שקורה אצלנו, אז יש לכם בעיה. אנחנו בארץ עוד לא הגענו למצב של רוסיה, אבל אנחנו שועטים בכיוון הזה בכל הכוח. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שביבי כנראה מבין קצת יותר טוב מפוטין מה זה דמוקרטיה, ואיזה קווים הוא לא אמור לחצות. אבל יש סיכוי גבוה מאוד שאני תמים.

אז שוב אנחנו כנראה נתקעים עם בחירות מעפנות שאין מה לבחור בהן, ושאין בהן שום תקווה לשינוי. מצד שני, עוד לא כל הרשימות הוגשו. אני אחליט על משהו, ואני גם אספר לכם על מה, אבל מה שזה לא יהיה, זה יהיה מסריח.


אתם ממש לא חייבים להסכים עם הרשומה הזאת. אתם גם יכולים לפטור אותה בתור נקודת המבט שהכי קל לי לאמץ בשל המוצא שלי. זה בסדר, וזה כנראה אפילו נכון.

אבל אתם לא ממש יכולים להגיד: נו, ובגלל זה צריך להצביע למפלגה שלי. אז זהו, שאם אתם חושבים ככה, לא הבנתם כלום.