ארכיונים עבור קטגוריה: ערבים

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

אולי כבר ראיתם את חומוס פיירפוקס, אבל ברשומה הזאת יש תוספות על דברים, שהתרחשו בזמן שהייתי בנסיעת עבודה להודו:

a plate of home-made hummus, with seasoning in the shape of Mozilla Firefox logo / צלחת חומוס עם תיבול בצורת הסמל של מוזילה פיירפוקס

موزيلا فايرفوكس حمّص / Mozilla Firefox hummus / מוזילה פיירפוקס חומוס

אני עשיתי את החומוס הזה ואשתי שתחיה תיבלה אותו בפפריקה, כוסברה וכורכום בצורת הסמל של פיירפוקס. המתכון המלא יפורסם בקרוב.

החומוס הופיע אצל עידו קינן ובחשבון הפייסבוק הרשמי של פיירפוקס. בזה האחרון מעל חמשת אלפים אנשים אהבו אותו, מעל שלוש מאות וחמישים שיתפו אותו ומעל ארבע מאות הגיבו.

היו שם בין היתר גם תגובות מטומטמות ומגעילות משונאי ישראל, כגון „הוא לא מישראל, הוא מפלסטין”, „עכשיו שראיתי שישראל קשורה לפיירפוקס, אני לא רוצה להשתמש בה יותר” ו„אם שוב אראה שאתם דוחפים את ישראל לקיר שלי, אפסיק לעקוב אחריכם”. זה עצוב מאוד, היות שאחד המפתחים הראשיים של תמיכת פיירפוקס בשפה הערבית הוא ישראלי.

אבל הפיצוי על התגובות המטומטמות האלה הגיע מהר מאוד: חומוס פיירפוקס מצא את דרכו לבלוג על מחשבים בערבית. הערבית שלי חלשה וממש אין לי זמן לתרגם את מה שכתוב שם בצורה מסודרת, אבל כנראה מדובר פשוט באוסף של כמה תמונות מצחיקות בנושא מחשבים ואינטרנט. זה בלוג לא חשוב, ומחבר הרשומה הקטין את איכות התמונה, הוסיף לה את הסמל המכוער של האתר שלו ואת הכיתוב המוזר „Mr. Firefox” וגם לא נתן לי קרדיט כפי דורש רישיון CC-BY-SA, אבל כל זה לא ממש מפריע לי, כי זה אומר שהתמונה מתחילה להסתובב ברשת, למשל בפורום כלשהו בערבית, והופכת לחלק מתרבות האינטרנט. חלק קטן כנראה, אבל גם זה משהו.

כמובן, נעים לי שזה קורה דווקא בערבית ומחמיא לי מאוד שערבים בכלל הבינו שזה חומוס. בקיצור, זו תרומתנו הצנועה לשלום עולמי.

בלוג נוסף שפרסם את התמונה הוא חומוס 101 של שוקי גלילי. זה לכתחילה מחמיא לי להיכנס לבלוג הזה, אבל שוקי הגדיל והוסיף הסבר מפורט למה פיירפוקס הוא סמל של צדק חברתי בדומה לחומוס. קצת קשה לי להסכים עם כל מילה שם, אבל הטענה הכללית נכונה: פיירפוקס הוא דפדפן שמיוצר על־ידי מוסד ללא כוונת רווח שמטרתו ליצור אינטרנט חופשי ופתוח לכולם – לא למען קידום המטרות המסחריות של חברה זו או אחרת, אלא לבני כל המעמדות, לדוברי כל השפות, לתושבי כל הארצות ולמשתמשי כל המכשירים.

אם נמשיך את האסוציאציה של חומוס עם אינטרנט, אפשר לומר שמיקרוסופט אינטרנט אקספלורר זה חומוס מוכן שקונים בסופר, גוגל כרום זה חומוס להכנה מהירה שהתחילו למכור בסופרים לאחרונה, ופיירפוקס זה חומוס שמכינים בבית, אבל אני נסחף פה למחשבה שלא באמת פיתחתי כראוי.

אני לא טקסט פוליטי.


בוויקיפדיה האנגלית יש ערך על הצעות ל"פתרון מדינה אחת" לסכסוך הישראלי–ערבי: One-state solution. למשך כמה חודשים בתחילת הערך היה רשום שיש מי שמכנה את הפתרון הזה "פלישרא" (Palisra) או "ישראטין" (Isratin). "ישראטין" הוא רעיון די מפורסם של מועמר קדאפי, אבל מה זה "פלישרא"?

זה פשוט אתר אינטרנט. ממש לא נראה לי שיש מי שמכנה את רעיון המדינה הדו־לאומית בשם כזה מלבד בעל אותו האתר ואולי מספר אנשים שמכירים אותו, ולכן מחקתי את "פלישרא" מהערך. (ואת "ישראטין" הורדתי לאמצע הערך, כי הוא יחסית ידוע, אבל לא חשוב מספיק בשביל להיות במשפט הראשון.)

למה אני מספר לכם על זה? כי אני מאמין גדול בכך שכל דבר ראוי להיות כתוב, גם אם לא כל דבר ראוי להיות כתוב בוויקיפדיה. אתר "פלישרא" אינו ראוי לאזכור בוויקיפדיה, אבל איש לא אמר שהוא אינו ראוי לאזכור בבלוג שלי; אז אני, שמחקתי אותו מוויקיפדיה, כותב עליו כאן.

האתר קורא לעצמו "חקר אמנותי של עולם שבו לאומנות ישראלית ופלסטינית מעולם לא התקיימה". למחוק את ההיסטוריה זה דבר קצת בלתי אפשרי, ואני אפילו לא חושב שצריך להשמיד את הלאומנות הישראלית וגם לא את הפלסטינית – צריך להשמיד רק את הצדדים האלימים של הלאומנויות האלו. אני גם לא כל־כך אוהב את השם "פלישרא". אבל ההגדרה לא כל־כך חשובה, חשובה התוצאה, והיא חמודה למדי: בעל האתר מציע ליצור מטבע חדש בשם "זהבה" וגם ליצור שפה חדשה בשם "שמית" – תערובת "דמוית אספרנטו" של עברית חדשה וערבית ארץ־ישראלית, למשל להחליף את "בוקר טוב", "בעל" ו"אישה" העבריים ב"יום נעים", "זוג" ו"זוגה", המשותפים יחסית יותר לשתי השפות. באתר יש גם מילון די ארוך לשפה הזאת, באותיות עבריות וערביות.

שטר "חמש זהבות" של "בנק פלישרא". ציור של חמסה בצד אחד ומסגד כיפת הסלע הצד השני.

חמש זהבות פלישראיות. רעיון ממש חמוד, אם כי אני מקווה מאוד שלעולם, לעולם לא אצטרך לשלם בשטרות כסף עם כיתוב בגופן Tahoma.

הביצוע פשטני ותמים, והעתיד כנראה לא באמת ייראה ככה, אבל לא פשע לחלום וחשוב מאוד להכיר בכך שיש בארץ הזאת שתי קבוצות גדולות של אנשים, שהרבה יותר מכמה שהם אוהבים לטבוח אחד בשני, פשוט אוהבים משום־מה לגור כאן.

אני מקווה שעכשיו בעל האתר ו־ – בהחנה שלא מדובר באותו אדם – מי שהוסיף את הקישור ל"פלישרא" לוויקיפדיה יסלחו לי על כך שמחקתי משם את הקישור. אני מנחש שהם יודעים עברית.

קיבלתי ספאם בערבית. הוא פרסם אתר לוח מודעות בשם "ביזאת" (بيزات). למיטב הבנתי מפעילה אותו חברה סעודית. אפשר למצוא את האתר בכתובת bezaat נקודה קום.

בראש האתר מצד שמאל יש דגלים של מדינות ערביות. בשביל פלסטין צריך לגלגל שמאלה עם החץ. כשלוחצים על דגל של מדינה, מקבלים רשימת ערים באותה מדינה. לחצתי על דגל פלסטין וקיבלתי: רמאללה, אלקודס, עזה, בית לחם, יריחו, השטחים הכבושים (المناطق المحتلة), חברון, שכם, המחוז הצפוני, טולכרם, קלקיליה.

אם כל הערים הגדולות ברצועה ובגדה כבר מופיעות ברשימה, מה זה השטחים הכבושים? לחצתי והגעתי למודעות על מכירה של נדל״ן, רכבים ומכשירי חשמל. לחצתי על כמה מודעות. באילו מקומות מדובר? חיפה, נצרת, נצרת עילית, מג׳ד אלכרום, שפרעם, טמרה, כפר כנא וכו׳.


לדבר הבא שאכתוב אתם כנראה לא תאמינו, כי אתם כנראה חושבים שאני פשיסט–ימני–לאומני ושאני רוצה לשכנע אתכם בכך שאין פרטנר, שהערבים מתייחסים לשטח A כאל השלב הראשון והמוצלח ב"תכנית השלבים" ואל מדינת ישראל הריבונית בתוך הקו הירוק כאל השלב הבא באותה התכנית ובקיצור, שהם רוצים לזרוק אותנו לים. אז לא. אני מתעניין בזה מן הצד הלשוני הטהור – איך הם רגילים לקרוא למקומות. באמת.

הרגלים כאלה יש לכולם. גם הישראלים שתומכים חזק־חזק ב"שתי מדינות לשני עמים" רגילים לומר "יהודה ושומרון", כי זה מה שהם שומעים בחדשות כל הזמן. רוב העולם קורא לזה "הגדה המערבית"; זה מונח בהחלט מוּכר בעברית, אבל השם "יהודה ושומרון" עדיין נפוץ יותר. הסיבה לכך שהוא נפוץ היא שמישהו עם מטרות פוליטיות השתדל והפך אותו לנפוץ בחדשות, אבל זה שלב שכבר נגמר; עכשיו אנחנו בשלב ההרגל. היום כשאתם רושמים את כתובתכם באתרים שדורשים את זה, אתם בוחרים אזור מתוך רשימה ובאתרים רבים כתוב "צפון, מרכז, דרום, ירושלים, יהודה ושומרון". זה פשוט השם הרגיל היום. אם אתם רוצים, אתם יכולים לקרוא לזה "נרטיב".

ואולי עבור אותם הערבים שמפרסמים באתר ביזאת את הרכב, את הדירה או את מכונת התפירה שהם מוכרים, "השטחים הכבושים" זה פשוט שֵׁם. כמובן יש לו גם משמעות פוליטית, אבל אולי זה יותר הרגל מפוליטיקה. אני באמת לא יודע, אבל זאת הצורה שבה אני מעדיף לחשוב על זה. זה לא עניין של היתממות מצדי, אלא ניסיון להראות שלפעמים יש מעבר לפוליטיקה מציאות יום־יומית.

אגב, אם אתם רוצים לקנות דירה בנצרת עילית, נסו את האתר הזה – אולי יהיה שם זול יותר.

ברשומה הזאת יש אכזבה.


אני לא מטאליסט. הקשר שלי למטאל מסתכם בחיבה לכמה שירים של מטאליקה, חיבה מסוימת ללהקות "אלטרנטיביות" בעלות נטייה למטאל כגון ת׳ראפי?, פיית׳ נו מור, קורן ורייג׳ – ואורפנד לנד. אורפנד לנד היא להקת המטאל המובהקת היחידה שאני ממש מתמצא בה, וגם היא לא סתם להקת מטאל, אלא להקת מטאל שמשלבת הרבה מוטיבים של מוזיקה יהודית וערבית, לרוב בהצלחה.

אף־על־פי שאורפנד לנד מוזכרים די הרבה בחדשות בשנים האחרונות, בעיקר בהקשר פוליטי – טוב לדעת שאוהבים אותם אנשים רבים בארצות מוסלמיות – כנראה לא הייתי הופך למעריץ שלה אילולא בחורה אחת שהכרתי בצבא שמעה אותם במערכת שלה במהלך המשמרת. הופעת האיחוד של אורפנד לנד ב־2001 הייתה היציאה הראשונה שלנו וב־2006 התחתַנּוּ.

זאת הלהקה שהייתי בהופעות שלה יותר משל כל להקה אחרת. אז מותר לי לעקוב אחר התפתחות ההופעות שלה ולהשוות. הייתי בהופעת האיחוד ב־2001; לא הכרתי אף שיר שלהם, וקיבלתי הלם מהקהל המטאליסטי, אבל נהניתי ודפקתי את הראש. הייתי בהופעה האקוסטית הראשונה שלהם, שהייתה מצוינת ושבה הם הופיעו לראשונה עם זמרת הליווי האדירה שלומית לוי, שהפכה מאז לחברה המלווה את הלהקה באופן קבוע ושעוד תהיה מלכת הזמר התימני יום אחד. הייתי בהופעות הראשונות של האלבום המציון "מבול" ושרתי את פיוט "נורא אל נורא" יחד עם מטאליסטים, שבינתיים קלטתי שרובם בעצם חנונים שמטאל הוא דרכם להרגיש טוב עם עצמם. ורקדתי והשתגעתי. (כעבור מספר שנים למדתי שהלחן לקוח משיר של המצרי כארם מחמוד "סמרה יא סמרה".)

אבל אז התחיל לקרות משהו מוזר. בהופעה האקוסטית השנייה שלהם במבצר שוני הם חזרו על הדברים הטובים מהראשונה, אבל הוסיפו דברים משונים כמו שילוב של Beloved's Cry, שיר האהבה והדיכאון המפורסם והיפהפה שלהם, עם… Shape of My Heart של סטינג. בדיחה חמודה, אבל לא קשורה. וגם עמד שם מאחורה מישהו עם מקינטוש; לא גיטריסט המטאל גרג מקינטוש, אלא מחשב מקינטוש. שני הדברים האלה היו תמוהים, אבל הדחקתי אותם.

באחת ההופעות הראשונות אחרי יציאת האלבום ORwarriOR, היו בעיות טכניות. עם מה? אחת הבעיות הטכניות הנפוצות בהופעות רוק היא שהאנשים על הבמה לא שומעים את מה שהם מנגנים, כי המוניטור – הרמקול הפונה אל הבמה – לא מכוון נכון. ואז הם פונים מהבמה אל איש הסאונד ומבקשים להגביר את המוניטור. בהופעה ההיא חברי הלהקה פנו אל איש הסאונד וביקשו לכוון את ה־PC. כלומר מחשב. מחשב שמשמיע פלייבק. פלייבק.

ואמש הייתה הופעה לרגל 20 שנה ללהקה. ושוב היו להם בעיות עם מחשב. ושלומית לוי לא שרה בסולמות הנכונים – או אולי הפלייבק עם הקול שלה. הגיטריסט מתי סבטיצקי לא הצליח לנגן את הסולו שלו בלהיט הגדול "Ocean Land". הווידאו ארט שהוקרן מאחורה היה לפרקים מעיק וסר טעם, במיוחד כאשר הסתובבה על המסך במשך שיר כמעט שלם מחסנית אקדח. הופעות האורח של גרג מקינטוש, גיטריסת פרדייז לוסט, וסטיוון וילסון, סולן פורקיופיין טרי ובלקפילד והמפיק של האלבום האחרון של אורפנד לנד, היו מהוססות ולא מלהיבות. בהופעה ההיא בשוני הסולן קובי פרחי הרשה לעצמו להחריב שיר של עצמו, אבל אמש סטיוון וילסון דילג מעליו – הוא "עשה כבוד" ללהקה וביצע את אותו השיר… עם תיקונים דקדוקיים באנגלית: הוא "תיקן" את "them I do not feel and then" ל־"I don't feel them and then"; אני לא באמת מומחה לאנגלית, אבל אני לא רואה בעיה במשפט הזה וממילא אסור לתקן שיר – שיר! – אחרי כל־כך הרבה שנים שהמעריצים רגילים לנוסח מסוים.

אבל הדבר הכי גרוע? התאורה. הלהקה, שמקשקשת כל־כך הרבה על "אוֹר" בשירים שלה – מלחמת אור נגד חושך, the terrorists of light, וכל זה – הפעילה מנורות סטרוב (או משהו דומה) מהבהבות לאורך כל ההופעה ברגעים לא מתאימים. להרבה אנשים יש עם זה בעיות בריאותיות ובפרסומים של מופעים נהוג להזהיר אנשים מפני זה; לא זכור לי שראיתי אזהרה כזאת בפרסומים של ההופעה הזאת, אבל תקנו אותי אם אני טועה. לי, למיטב ידיעתי, אין עם זה בעיה בריאותית, אבל ההבהוב הזה פשוט הפריע והציק. פשוט לא יכולתי להסתכל על הבמה. אחרי שלושה שירים ניגשתי לתאורן ושאלתי אותו אם הוא יכול להפסיק עם זה. "לא," הוא אמר, "מצלמים את זה לדי־וי־די".

הייתה לי תחושה שזה מה שהוא יגיד. הדי־וי־די חשוב יותר מהקהל. כוס אמכ. האם יכול להיות גבול לזלזול? הלא בעיות הצליל והפלייבק שהיו בהופעה לא ישפיעו על הדי־וי־די – ממילא אפשר לתקן את הכול באולפן; אפילו לא צריך להקליט שום דבר מחדש – הפלייבק כבר מוכן! אבל אנחנו, הקהל, שילמנו כסף טוב וקיבלנו בתמורה נגינה גרועה והבהובי מבזקים בעיניים במשך שעתיים וחצי כדי להיות תפאורה לדי־וי־די ותו לא. היו בקהל ילדים שנהנו ודפקו את הראש, אבל היו גם הרבה אנשים שכיסו את העיניים מההבזקים ועמדו באדישות ובאכזבה.


עכשיו יש שתי אפשרויות. או שאורפנד לנד יחזרו לעצמם החל בהופעה הבאה ויתחילו להופיע כמו להקת רוק אמתית. או שהם ימשיכו להופיע כמו בְּרָרָה ממוסחרת עד שהמעריצים יבינו שדופקים אותם ויפסיקו לבוא. לי כבר עכשיו ירד כל החשק לבדוק איך תהיה ההופעה הבאה ואשת יחסי הציבור של אורפנד לנד תצטרך לעבוד קשה כדי לשקם אותו.ס The storm still rages inside או משהו כזה.