ארכיונים עבור קטגוריה: עלייה

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

אני אוהב כתוביות.

אולי זה קשור לכך שאני אוהב אותיות באופן כללי, אבל כנראה זה קצת יותר מזה.

מאז שלמדתי לקרוא (רוסית) אהבתי אותן. בטלוויזיה הרוסית הכול היה או ברוסית או מדובב לרוסית, אבל מדי פעם היו מציגים סרט עם כתוביות לחירשים ברוסית. להרבה אנשים זה הוריד את החשק, אבל אני אהבתי לקרוא את זה. בארץ לפעמים כותבים בסוף משהו כמו "הפקת כתוביות: אולפני אל־רום", אבל לא רושמים את שם העורך. בברית המועצות תמיד רשמו את שם העורך, אם כי זה תמיד היה אותו שם: С. Ээро – "ס׳ אֶאֶרוֹ". די ברור שזה שם אסטוני, אבל מלבד זאת איש לא ידע עליו דבר. ניסיתי לחפש באינטרנט ומצאתי רק שמדובר באישה. תשאלו את ידידיכם שגדלו בברית המועצות אם הם זוכרים את "ס׳ אֶאֶרוֹ".

כשעלינו, ההורים שלי קנו די במקרה טלוויזיה שידעה לקלוט טלטקסט. מי ששכח או מעולם לא הבין, טלטקסט זה לא המעברים של כמה דקות שהיו מוצגים בטלוויזיה החינוכית כמה פעמים ביום, אלא מצב אחר של טלוויזיה – לוחצים על שלט, והמסך מתכסה באותיות וציורים על רקע שחור. בכל זמן נתון יש כמה מאות עמודים; לוחצים על מספר העמוד ומקבלים את מידע הדרוש – חדשות, לוחות שידורים, חידות, מידע לתיירים ועוד. טלטקסט בעברית היה בערוץ אחד; בערוצים לועזיים היה טלטקסט בלועזית, שלא עבד טוב, כי בטלוויזיה שנמכרה בישראל הוצגו רק אותיות גדולות באנגלית ובמקום הקטנות הוצגו אותיות עבריות. מה אתם יודעים – למדתי את האותיות האלה וקראתי טלטקסט מ־MTV; למשל "‭Uמנלץחחוה‬" זה "Unplugged". ידעתי מראש אילו קליפים ישודרו, קראתי חדשות על אלבומים חדשים שלא סוקרו בתכניות אחרות ואפילו התעדכנתי שם במצעדי להיטים מכל רחבי אירופה, כולל ישראל. לפני שהיה לי האינטרנט, זה מה שהיה לי.

עוד דבר שטלטקסט אִפשר הוא כתוביות: בתכניות אחדות אפשר היה להפעיל דף מסוים בטלטקסט, ואז רוב המסך היה מוצג ורק למטה היו כתוביות בעברית על רקע שחור. בכל הזדמנות שהייתה לי, הייתי מפעיל את זה – זה היה מיועד לחירשים, אבל עזר לי מאוד ללמוד לקרוא בעברית. ולא רק ללמוד לקרוא באופן כללי, אלא גם ללמוד שפה רשמית פחות: למשל, בפרק אחד של "זהו זה" חזרה על עצמה מספר פעמים המילה "ניג׳ס". עורך הכתוביות כנראה חשב שחירשים לא יודעים סלנג והוסיף בסוגריים: "נודניק". חירשים שכן יודעים מה זה ניג׳ס אולי ייעלבו, אבל לי זה עזר.

פעם אחת ראיתי ככה עם כתוביות פרק של שאלתיאל קוואק, וישבה לידי הילדה של השכנים, דוברי רוסית גם הם. אימא שלה נכנסה, הסתכלה על הטלוויזיה ושאלה מה זה הדבר הזה שמפריע. "זה כתוביות," אמרתי לה, "לחירשים, אבל זה גם עוזר לי ללמוד עברית." לא היא ולא בתה לא ממש למדו עברית – כל המשפחה הזאת זלזלה בעברית ובישראל וקצת פספסה את כל הקטע הזה שפה זה לא אודסה ושמי שבא לכאן, צריך קצת להתאמץ כדי להשתלב. אחרי איזה שלוש שנים הם עזבו לארצות הברית, אבל גם שם לא הסתדרו.

אני אוהב כתוביות תמיד. כמה שיותר. לא משנה אם זה באותה השפה של הסרט או תרגום לשפת האם שלי. אני כה אוהב כתוביות, שאני רגיל לראות סרטים בעצמת קול נמוכה או בכלל בלי קול ובדרך כלל לא מפריע לי אם מישהו מדבר ליד; ואנשים במשפחה שלי כה רגילים לכך ששום דבר לא מפריע לי לראות טלוויזיה, שהם מדברים לידי גם כשאני רואה משהו שמעניין אותי. ואני שם לב לזה רק כשאין כתוביות.

וזה טוב שבשנים האחרונות יש יותר ויותר כתוביות. יש אנשים שמתלוננים על חוקים שמחייבים חברות שידור להוסיף כתוביות לחירשים; האנשים האלה מפגרים.

לפני שבע שנים סיפרתי לידיד שהתחלתי ללמוד איטלקית. הוא חשב רגע ואמר:

– "אבל זה פשוט… הם כותבים באותיות אנגליות, נכון?"

– "זה משעשע שאתה שואל אותי, כי האיטלקים המציאו את האותיות האלו."


האיטלקים לא בדיוק המציאו את האותיות הלטיניות, המשמשות היום לכתיבת איטלקית, אנגלית, פולנית ועוד מאות שפות. האותיות התגלגלו לרומא מארץ־ישראל דרך יוון ועוד כמה מקומות וברומא קיבלו את הצורה שבה התפשטו לפינות רבות בעולם. הן כנראה גם לא הומצאו בארץ־ישראל, אלא באשור או במצרים… אבל זו סתם הקדמה, אפשר לקרוא על זה בוויקיפדיה.

לכל אות יש שם. בעברית, נגיד – אל״ף, בי״ת, גימ״ל. רבים נוהגים לרשום את שמות האותיות בעברית עם גרשיים לפני האות האחרונה; אינני יודע מאין בדיוק הגיע המנהג הזה, אבל אימצתי אותו גם אני. גם על המקורות של שמות האותיות העבריות אפשר לקרוא בוויקיפדיה.

היוונים קראו לאותיות שהם כתבו בהן בשמות שדומים לשמות העבריים: אלפא, ביתא, גמא (גלגול של "גמלא") וכו׳. אבל הרומאים כבר התאמצו פחות ופשוט נתנו לאותיות שמות קצרים שמבוססים על הגייתן וכך עשו, פחות או יותר, כל העמים שאימצו את האותיות האלו… רק שבכל שפה לאותיות האלה הייתה הגייה שונה ושם שונה.

גם עמים שאינם משתמשים באותיות האלו צריכים לקרוא להן בשם כלשהו. ברוסיה עד לא מזמן היה נהוג לקרוא להן בשמות שהם תערובת של שמות צרפתיים וגרמניים. A הייתה אָה ולא אֵיי; J הייתה "יוט" ולא "גֵ׳יי". בימינו רוסיה בהדרגה גולשת לשמות האנגליים.

בישראל קוראים לאותיות הלטיניות בשמות האנגליים שלהם. זה עד כדי כך מושרש בישראל, שֶׁמּוֹרִים לשפות שאינן אנגלית צריכים לבחור: או לחרוק שיניים ולקרוא לאותיות באנגלית ולא בשפה שלהם, או לקרוא להן בשמות הנהוגים באותה השפה ולהיתקל בפרצופים התמהים של התלמידים שלא מבינים שבאיטלקית C זה צִ׳י ולא סִי ובצרפתית T זה טֶה ולא טִי. החלטה טרגית ובלתי אפשרית, שדומה להחלטה אם לכתוב מחובר או באותיות דפוס.

זה גם יוצר בעיה לפרסומאים. עם המותגים IBM ו־GMC הכול פשוט, כי השמות אנגליים. אבל יש בעיה עם AEG ו־BMW הגרמניים: זה אמור להיות "אָה אֶה גֶה" ו"בֶּה אֶם וֶה" ולא "אֵיי אִי גִ׳י" ו"בִּי אֶם דַּבְּל־יוּ". את השם של המכונית הישראלים עד היום אומרים פעם ככה ופעם ככה, אבל זה לא ממש מעניין. הסיפור עם השם של יצרנית מכשירי החשמל AEG טוב בהרבה.

פרסומת של חברת AEG שבו מתחת לאותיות הלטיניות מופיעים סימני ניקוד עבריים: AEG טובה בהרבה

A קמץ, E סגול, G צירי

כשפרסמו את החברה הזאת בישראל בשנות התשעים, הוסיפו לאותיות הלטיניות בסמלה סימני ניקוד עבריים: קמץ ב־A, סגול ב־E וצירי ב־G. רציתי להיזכר בזה והתאכזבתי לגלות שהיום חנויות החשמל פשוט מציגות את הסמל הרגיל בלי ניקוד.

לא התייאשתי וחיפשתי "פורום מכשירי חשמל" ונכנסתי לדף הראשון – פורום שמתנהל באתר של חנות "מעוז הקור". כתבתי שם את השאלה על הניקוד של AEG. ואיזו תשובה קיבלתי מהמנהל? – "למה זה חשוב כלכל. הדגם מופיע כך – AEG". תבינו מזה מה שאתם רוצים; אני מבין מזה שאין לי חשק לקנות מוצרי חשמל בחנות הזאת.

העליתי את השאלה גם בדלפק הייעוץ של ויקיפדיה. תוך דקות קיבלתי תשובה מידידי אביעדוס: אכן, היה סמל מנוקד של AEG ויש מאחורי זה גם סיפור קטן.


וכן, בניגוד לדעת עובד "מעוז הקור", אני חושב שזה חשוב. כשראיתי את הסמל הזה בארץ לראשונה, הייתי עולה חדש בן אחד־עשרה וידעתי מעט עברית. אבל כבר אז הפנמתי את הרעיון הגאוני של אותה הפרסומת וחשבתי שהישראלים ממש מגניבים עם הקטע הזה של השפה והניקוד והכול. נו, מסתבר שטעיתי – מדובר רק בקומץ פרסומאים מגניבים ועוד פריקים פה ושם. מצד שני, אף פעם לא כיבדתי פרסומאים כל־כך ועכשיו אולי אתחיל לכבד אותם יותר.

אתם מכירים עוד סיפורים על ניקוד מגניב בפרסומות ובשלטים? בעברית, בשילוב עם לועזית? כתבו בתגובות – הכול הולך.


מי שיתף את הרשומה של אתמול בפייסבוק? אני סקרן.

טוב, אז ככה: ספרו לי כל מה שאתם יודעים על ניקוד ומה שעוד יותר חשוב, מה אתם זוכרים על איך שלמדתם את זה.

בהמשך הרשומה אספר על עצמי; ממני תראו וכן תעשו.

האם למדתם בבית־ספר? באולפן? באוניברסיטה? בבית כנסת? בבית? במחנה מעפילים? לקראת הבר־מצווה? איך היו המורים? איך היו הספרים?

האם אתם יודעים רק לקרוא ניקוד, או גם לכתוב? האם אתם יודעים את שמות הסימנים – קמץ, צירי, שורוק וכו׳ – או רק את הצליל שלהם? ואם אתם לא יודעים ניקוד בכלל, ספרו לי גם, אפשר באלמוניות.

אם אתם יודעים רוסית, אתם מוזמנים לְזֶ׳ה־זֶ׳ה: Как вы учили огласовки?.


התחלתי ללמוד עברית בתש״נ, כשהייתי בן עשר, באולפן חצי־מחתרתי במוסקווה בשדרות לנין (באמת). השיעורים התנהלו בכיתות של בית ספר שהיה סגור ביום ראשון; אני מניח שמנהל בית הספר ידע מה קורה שם, אבל אמרו לי לא לספר על זה ליותר מדי אנשים – אף־על־פי שהפרסטרויקה הייתה בעיצומה, באופן רשמי ברית המועצות עוד לא הייתה ידידותית כל־כך לציונות. הייתה שם קבוצה לילדים ולמבוגרים ומכיוון שכבר אז אהבתי ללמוד שפות, הלכתי לשיעורים של שתיהן וכל אחת הייתה מועילה כשלעצמה. בשיעור הראשון ישבתי עם עוד שלושה ילדים ועם מורה כבן עשרים שלבושתי שכחתי את שמו. הוא התחיל מאותיות: יש עשרים ושתיים, רק עיצורים, ואת התנועות כותבים, אם בכלל, ב"נקודות". סימני ניקוד הם ארבע־עשר – כך הוא אמר וכך טבוע לי בראש מאז:

  • a – קמץ, פתח, חטף־פתח
  • e – צירי, צירי מלא, סגול, חטף־סגול
  • i – חיריק חסר, חיריק מלא
  • o – חולם חסר, חולם מלא
  • u – קובוץ, שורוק

הוא לא ממש הסביר שהסימנים ה"מלאים" מכילים את האותיות וי״ו ויו״ד ובמשך כשבועיים חשבתי שזה מקל ופסיק מעל השורה. אחר־כך הבנתי את זה, אבל הפנמתי היטב שבמקרה הזה האותיות האלה הן חלק בלתי־נפרד מסימן הניקוד.

המורה גם הסביר שִׁין ושִׂין ועל הדגש באותיות בכ״פ, אבל לא הזכיר בשיעורים שעשיתי אצלו את אותיות גד״ת ואת הדגש החזק.

כששאלתי אותו מתי כותבים פתח ומתי קמץ, הוא אמר לי שזה לא חשוב. זה המשיך להטריד אותי עד שכעבור שבע־עשרה שנים הלכתי ללמוד לשון עברית באוניברסיטה ועברתי את קורס "ניקוד", שסידר לי היטב את כל ההבנה של איך שאני כותב ומדבר. (לבלשנים – אני מדבר דווקא על הצד המתאר ולא הפוסקני.)


עכשיו אתם!

שמו על הרכב שלי בחניה בתל־אביב כרטיס ביקור עם רקע שחור, ציור של שפתיים אדומות וססמה: "אצלי לא תישמע לא …". היה שם גם מספר טלפון ובאותיות קטנות היה רשום "כרטיס זה שווה 10% הנחה".

תל־אביבים כבר רגילים לזהות כרטיסים כאלה מרחוק ולהבין שמדובר בזונות. יש אפילו אתר בשם "ללא מין" שעושה עבודת קוידש ומנציח את הכרטיסים האלה. אבל אני, כמובן, חושב על דברים אחרים.


רציתי להיות בלשן מגיל חמש. כבר אז אהבתי מילונים, אנציקלופדיות וספרי לימוד שפות. עדיין שמורים לי בבית מילון רוסי־פולני וספר לימוד אנגלית עם קשקושים ודפים מקומטים – הוכחה לכך שקראתי אותם בהנאה רבה בגיל שבו ילדים אוהבים להתעלל בספרים.

קצת אחרי שעלינו והתיישבנו בקיבוץ החותרים הלכנו לבקר חברים של ההורים שלי. בזמן שההורים והחברים שלהם אכלו ושתו, אני ישבתי בצד ודפדפתי בספר דקדוק של עברית לדוברי רוסית שמצאתי אצלם בבית – "דקדוק עברי מעשי (לדוברי רוסית)" מאת ברוך פודולסקי בעריכת פרופ׳ א׳ דולגופולסקי. היום אני מבין שהוא־הוא נתן את הצורה לידיעה שלי בלשון.

למשל, היה שם פרק שמסביר מה זה משקל של שמות עצם. זה משהו שבדרך כלל לא מוסבר בספרי לימוד לעולים וגם לא בספרי לימוד לשון לתלמידי תיכון. זה טיפשי מאוד, כי זהו נושא חשוב הרבה יותר מבנייני הפועל, שאותם טוחנים הרבה יותר מדי. לולא נתקלתי בספר הזה, אולי לא הייתי שומע על מושג המשקל עד שהייתי עושה את קורס "תורת הצורות" בחוג ללשון באוניברסיטה – ואולי אפילו לא הייתי מגיע בכלל לתחום הלשון. (סתם, נראה לכם?!)

עוד משהו שלמדתי מאותו הספר הוא שנהוג לכתוב את האות יו״ד בזמן עתיד, בציווי ובשם הפועל של בניין נפעל: "תשמע את התקליט" (תִּשְׁמַע), אבל "תישמע להוראות" (תִּשָּׁמַע). מאז ועד היום איני מפסיק להתפלא: אם זה נהוג, שימושי, הגיוני ונוח, מדוע אנשים רושמים "רכב זר יגרר" ו"לחץ כאן כדי להרשם לאתר"? ואז ירד לי האסימון – כי הספר ההוא היה המקום היחיד שבו ראיתי את זה כתוב. לא נראה לי שמלמדים את זה בשיעורי לשון בבית ספר.


אז בקיצור, כשראיתי את הכרטיס ההוא עם "אצלי לא תישמע לא", חשבתי – האם מעצב הכרטיס רצה לומר: "אתה, הלקוח, לא תִּשְׁמַע את המילה 'לא' אצל בעלת השפתיים האדומות"? או שהוא רצה לומר: "לא תִּשָּׁמַע אצלה המילה 'לא'"? התוצאה אומנם זהה, אבל תסכימו שהאפשרות השנייה פואטית הרבה יותר.