ארכיונים עבור קטגוריה: משפחה

מאז שיש לי ילד ואני מסתובב עם עגלה, התחלתי לשים לב הרבה יותר לאנשים שחונים על מדרכה. כשעל מדרכה עומד רכב, אי אפשר לעבור עליה עם עגלת תינוק. גם לא עם כיסא גלגלים, שזה לא המקרה שלי, אבל אני מקנא פחות מאי־פעם באנשים שזה כן המקרה שלהם.

זה צריך להיות בלתי־חוקי לחלוטין, אבל עובדה שבשכונה שלי זה קורה הרבה.

היום מישהו שוב חסם לי לגמרי את המעבר, ולא בסמטה צדדית שקטה, אלא ברחוב ראשי עם מכוניות רבות, שבו אי אפשר לרדת בקלות ולעקוף עם העגלה על הכביש. הפנסים הצהובים הבהבו, אז נעמדתי וחיכיתי שמישהו יבוא, יקשיב למבול הברכות שאוציא עליו, ואז יזיז את הכרכרה שלו כדי שאוכל להמשיך ללכת על המדרכה שלי בלי להידרס.

באה ילדה בת כארבע עשרה ופתחה את הרכב. הבנתי שאין טעם להוציא עליה עצבים, אבל בכל זאת שאלתי למה הם החנו לי על המדרכה. היא הסבירה:

– „נִתְקֵינוּ ואז הזזנו אותו לפה.”

בהתחלה פשוט לא הצלחתי להבין מה היא אומרת. באמת. אז שאלתי שוב:

– „למה זה צריך להיות על המדרכה שלי?”

– „נִתְקֵינוּ.”

למי שלא מצליח לקרוא את זה, אכתוב תעתיק: nitkénu.

התחלתי להבין:

– „נתקעתם?”

– „כן.”

זה משעשע כי בדיוק אתמול הסברתי למישהו שבעברית בת ימינו אל״ף ועי״ן כשלעצמן נשמעות אותו דבר רוב הזמן, אבל לא יהיה טוב לעשות רפורמה באלפבית ולבטל אחת מהן, כי הן משפיעות בצורה שונה על הצליל של האותיות הסמוכות אליהן, וזה עוזר לקריאה.

אז מסתבר שטעיתי: עבור הילדה הזאת „נתקענו” זה כמו „נתקאנו”. תחשבו על „נִבְרֵאנוּ” (כמו „נִבְרֵאתִי לָךְ”, כן?), „נמלאנו”, „נמצאנו”, וכו׳.

זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שמישהו מדבר ככה. האם אני חי בבועה, או שזה באמת חריג?

– „איזו מכוערת.”

– „אבל אמרת שאתה אוהב את השחקנית הזאת.”

– „אוהב.”

– „אז למה אתה אומר שהיא מכוערת?”

– „כדי שאת תהיי מרוצה.”

– „תראי, זה שאני מתרחק לקרוא אימיילים בזמן שהמשפחה שלך בסלון זה לא בגלל שאני לא אוהב את המשפחה שלך. זה בגלל שיש שם גם ילדות רוקדות, גם מוזיקה חזקה וגם המון דיבורים שבכלל לא קשורים. זה היה הגיוני בפאב עם מוזיקה חזקה ואנשים מדברים, אבל בתוך בית זה לא מסתדר לי.”

– „נו, אם היית כל הזמן עם שלושים אנשים בסדר פסח, זה לא היה לך מוזר.”

– „אני עושה סדר עם המשפחה שלך כבר עשר שנים ועוד לא התרגלתי. חוץ מזה, כשגרתי ברוסיה, דווקא הייתי באירועים משפחתיים גדולים. בנובי גוד… טוב, נובי גוד עשינו עם הרבה אוכל, אבל רק עם המשפחה שלנו. אבל ימי הולדת עשינו עם המון אנשים!”

– „אבל יום הולדת זה פעם בשנה.”

– „ימי הולדת של כולם! אני, אבא, אימא, אחות אחת, אחות שנייה…”

– „ואת כולם עשיתם עם המון אנשים?”

– „כן! במיוחד זכור לי שהיינו הולכים לדודה שלי… היה שם ימי הולדת שלה, של אבא שלה כלומר סבא שלי, ושל הבת שלה, ושל עוד אנשים… והיו שם המון אנשים.”

– „והסתדרת?”

– „כן! הייתה שם… טוב, בעצם… הייתה שם אנציקלופדיה ממש טובה. אהבתי ללכת לדודה הזאת ולקרוא את האנציקלופדיה הזאת. למדתי משם המון דברים. למדתי משם על צפון וייטנם ודרום וייטנם. טוב, נו. והיום אני כותב אנציקלופדיה.”

– „לא השתנית בכלל.”

פעם שלחתי שירים של ידידי המוכשר מירון צברי לכל מיני אנשים. שיכירו, שיתרשמו, ואולי יקרה נס והם ייקחו אותם לרדיו או לסרט. אני כבר בקושי זוכר למי; משום־מה זכורים לי רק שהרה בלאו, דויד גרוסמן – וקוונטין טרנטינו. הוא יש לו טעם מקורי במוזיקה.

לקח לו כמה שנים והוא חזר אליי. אמר שהוא אהב את השירים, אבל זה פשוט לא התאים לו ל„להרוג את ביל” ול„ממזרים חסרי כבוד” – למרות הקטע היהודי, אבל הוא שוקל להכניס את זה לסרט עתידי שלו: משהו עם מחבלים, מערבון מזרח־תיכוני. „מזרחון”, בעצם.

אז הוא ביקש לבוא לישראל לראות את השטח. בלי מלון יקר וצלמים וכל זה. שאל אם אפשר פשוט לישון אצלי לילה. זה לא ממש הסתדר, כי אנחנו בדיוק עוברים דירה, אבל הצעתי שיבוא לישון אצל ההורים שלי בחיפה והוא הסכים. הוא הגיע, אכל את השניצל של אימא שלי ואז שם לב שנגמרו לו הסיגריות. „אורח מכובד”, חשבתי, „אמן. אני שונא סיגריות, אבל אעשה לו טובה ואלך לקנות לו.”

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה כשחזרתי. הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לחדר השינה הוא שטרנטינו ואשתי ישנים באותה המיטה. לא מתחבקים, לא מזדווגים, פשוט ישנים בשקט. הדבר השני שראיתי הוא בוב גלדוף, שיושב על הרצפה עם מכשירים אלקטרוניים. „אל תדאג, הכול בסדר. חִצֵּי הרדמה,” אמר לי במבטא האירי שלו, „יעילים, אבל עדינים. אל תצעק ואל תנסה להתקשר לאיש, שיבשתי את תקשורת הטלפונים פה. תסתכל על הטלפון שלך, איזה שומר מסך יפה עשיתי לו. רק בשקט, אתה ממש לא רוצה להעיר אף אחד.” הסתכלתי על הטלפון – היה כתוב שם „אין גישה ליישום סלולרי” וברקע היו צבעים פסיכדליים.

ווט דה פֿאק, אני חושב, ווט דה פֿאק. בוב גלדוף יושב בחדר השינה, אשתי במיטה עם טרנטינו, ומה לעזאזל ההורים שלי חושבים על זה?

– „זה מה שאתה חושב – כלומר, פריצה וחטיפה. אבל אל תדאג, הכול יהיה בסדר. פשוט שמעתי שטרנטינו מנסה לטייל פה בעילום שם וקיבלתי קריזה. הוא, צלמים רודפים אחריו, ואני – אפילו ההתרמות שלי למען אפריקה כבר לא מעניינות את העיתונאים, שלא לדבר על המוזיקה שלי. אז אמרתי – אחטוף משפחה ישראלית, העיתונאים יתעניינו בזה. יהיו לי גם צילומים של טרנטינו במיטה עם בחורה מסתורית. ואתה באמת אל תדאג, היא לא בגדה בך. חִצֵּי הרדמה – עדינים, אבל יעילים.”

– „אהה… בוב?.. אני פונה ללב שלך. לגבי אשתי אני לא דואג, אבל לגבי ההורים שלי – כן. אין לי מושג איך נכנסת בלי שהם שמו לב, אבל אימא שלי מה־זה לא אוהבת אורחים בהפתעה. בחדרי־חדרים היא בעיקר עצבנית על זה, אבל גם חשה חובה לארח כמו שצריך. היא תכף תקום ותראה שאין לך מיטה ושלא אכלת כלום ותזדרז לעזור לך עם זה. לך זה יהיה ממש נחמד, אבל אני אחטוף צעקות אחר־כך, אפילו שלא אני הבאתי אותך, וממש אין לי חשק לזה. אז אני רק רוצה שתדע את זה.”

– „אני מבין, בחיי שאני מבין. יש לי אימא אירית וסבתא יהודייה. אבל אין מה לעשות – התחלתי ולכן אסיים. מאוחר מדי.”

וחזר להתעסק במכשירים שלו.

אמרתי לעצמי שהכול פה מוזר מדי ונשכבתי לנמנם קצת. אחרי כמה דקות התעוררתי עם רעיון.

– „שמע, אני לא רוצה להפריע לך, אבל חשבתי שיעניין אותך משהו. קרה לי כמה פעמים שמצאתי תקליטים באשפה. אתה יודע, אנשים היום זורקים אותם בלי בושה. אז בפעם האחרונה מצאתי אחד של בומטאון ראטס.”

הוא הרים את הראש וחייך. המשכתי:

– „The Fine Art of Surfacing, כמובן. אני מצטער, אבל עד אז הכרתי רק את I Don't Like Mondays, אבל באמת שכל האלבום מצוין. התקליט שאני מצאתי קצת שרוט, דווקא בשורה The Telex machine is kept so clean.”

הוא זמזם: „And it types to a waiting world”.

„שיט,” חשבתי, „אני לא באמת זוכר את המילים.”

הוא הבין. זה לא באמת הפריע לו. הוא דווקא היה מרוצה מזה שאנשים מכירים את המנגינה ולא מתעמקים במילים שעוסקות ברוצחת משוגעת. הוא המשיך לזמזם ואני הצטרפתי. בפזמון הוא כבר ממש נכנס לזה, ואני צעקתי: „הדר, קוונטין, תתעוררו, בואו תעזרו לי להשתלט על בוב גלדוף שמנסה לחטוף אותנו.”

– „יא חתיכת טמבל,” צעק קוונטין, „לא מספיק צרות הבת הסיינטולוגית המפגרת שלך עשתה לי? אתה בטח מצפה שאני אתנפל עליך במכות כדי שיהיה לך עוד סיפור למכור לעיתונאים, אבל זה מתחת לכבודי.”

– „אוף אתך.” גלדוף קיפל את המכשירים שלו ופנה ללכת. הוא זרק בי מבט אחרון – „אבל נכון אלבום טוב?”

רגע אחרי שיצא מהבית, רצתי אחריו והבאתי לו את האלבום של מירון צברי. „גם זה אלבום טוב. הוא כוכב פה. חבר שלי. יש פה שיר אחד שהלחנתי. קח, מזכרת מישראל.”


וזה סיפור אמתי, חוץ מהקטע של ניסיון החטיפה והמזרחון של טרנטינו.

אני שונא לעבור דירה. כשאני עובד דירה "מרצוני", אני סובל מהאריזות, מהסחיבות, מהסידורים, מההתעסקויות עם המובילים ובעיקר מבזבוז הזמן על כל הדבר המשעמם הזה. "מרצוני" במירכאות, כי עד עכשיו תמיד יזמה את זה אשתי, ואני הסכמתי בחירוק שיניים. היא יודעת זאת היטב.

עם רצון אשתי אני עוד משלים, אבל אם מישהו אחר יכריח אותי לעבור דירה, אז כבר ממש אתעצבן. בייחוד אם, למשל, תהיה זו המשטרה, שתכריח אותי לעבור, כי אחד השכנים שלי כבר רצח כמה דיירים בבניין ומאיים לרצוח גם אותי. למה אותי מכריחים לעבור ולא את השכן הרוצח? כי השכן הרוצח טוען שהדירה שאני גר בה נגנבה מסבא שלו? מצטער, זאת לא סיבה טובה מספיק.

וזאת הסיבה לכך שאני מזדהה עם המתנחלים. לכתחילה אולי היה עדיף לא לבנות את איתמר ואת יצהר. אבל משנבנו, להרוס אותן יהיה פשע גדול מלהשאירן, ולא מעניין אותי "החוק הבין־לאומי".

ואף לא מילה על "ארץ אבותינו". לא רלוונטי.