פעם שלחתי שירים של ידידי המוכשר מירון צברי לכל מיני אנשים. שיכירו, שיתרשמו, ואולי יקרה נס והם ייקחו אותם לרדיו או לסרט. אני כבר בקושי זוכר למי; משום־מה זכורים לי רק שהרה בלאו, דויד גרוסמן – וקוונטין טרנטינו. הוא יש לו טעם מקורי במוזיקה.
לקח לו כמה שנים והוא חזר אליי. אמר שהוא אהב את השירים, אבל זה פשוט לא התאים לו ל„להרוג את ביל” ול„ממזרים חסרי כבוד” – למרות הקטע היהודי, אבל הוא שוקל להכניס את זה לסרט עתידי שלו: משהו עם מחבלים, מערבון מזרח־תיכוני. „מזרחון”, בעצם.
אז הוא ביקש לבוא לישראל לראות את השטח. בלי מלון יקר וצלמים וכל זה. שאל אם אפשר פשוט לישון אצלי לילה. זה לא ממש הסתדר, כי אנחנו בדיוק עוברים דירה, אבל הצעתי שיבוא לישון אצל ההורים שלי בחיפה והוא הסכים. הוא הגיע, אכל את השניצל של אימא שלי ואז שם לב שנגמרו לו הסיגריות. „אורח מכובד”, חשבתי, „אמן. אני שונא סיגריות, אבל אעשה לו טובה ואלך לקנות לו.”
שום דבר לא הכין אותי למה שקרה כשחזרתי. הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי לחדר השינה הוא שטרנטינו ואשתי ישנים באותה המיטה. לא מתחבקים, לא מזדווגים, פשוט ישנים בשקט. הדבר השני שראיתי הוא בוב גלדוף, שיושב על הרצפה עם מכשירים אלקטרוניים. „אל תדאג, הכול בסדר. חִצֵּי הרדמה,” אמר לי במבטא האירי שלו, „יעילים, אבל עדינים. אל תצעק ואל תנסה להתקשר לאיש, שיבשתי את תקשורת הטלפונים פה. תסתכל על הטלפון שלך, איזה שומר מסך יפה עשיתי לו. רק בשקט, אתה ממש לא רוצה להעיר אף אחד.” הסתכלתי על הטלפון – היה כתוב שם „אין גישה ליישום סלולרי” וברקע היו צבעים פסיכדליים.
ווט דה פֿאק, אני חושב, ווט דה פֿאק. בוב גלדוף יושב בחדר השינה, אשתי במיטה עם טרנטינו, ומה לעזאזל ההורים שלי חושבים על זה?
– „זה מה שאתה חושב – כלומר, פריצה וחטיפה. אבל אל תדאג, הכול יהיה בסדר. פשוט שמעתי שטרנטינו מנסה לטייל פה בעילום שם וקיבלתי קריזה. הוא, צלמים רודפים אחריו, ואני – אפילו ההתרמות שלי למען אפריקה כבר לא מעניינות את העיתונאים, שלא לדבר על המוזיקה שלי. אז אמרתי – אחטוף משפחה ישראלית, העיתונאים יתעניינו בזה. יהיו לי גם צילומים של טרנטינו במיטה עם בחורה מסתורית. ואתה באמת אל תדאג, היא לא בגדה בך. חִצֵּי הרדמה – עדינים, אבל יעילים.”
– „אהה… בוב?.. אני פונה ללב שלך. לגבי אשתי אני לא דואג, אבל לגבי ההורים שלי – כן. אין לי מושג איך נכנסת בלי שהם שמו לב, אבל אימא שלי מה־זה לא אוהבת אורחים בהפתעה. בחדרי־חדרים היא בעיקר עצבנית על זה, אבל גם חשה חובה לארח כמו שצריך. היא תכף תקום ותראה שאין לך מיטה ושלא אכלת כלום ותזדרז לעזור לך עם זה. לך זה יהיה ממש נחמד, אבל אני אחטוף צעקות אחר־כך, אפילו שלא אני הבאתי אותך, וממש אין לי חשק לזה. אז אני רק רוצה שתדע את זה.”
– „אני מבין, בחיי שאני מבין. יש לי אימא אירית וסבתא יהודייה. אבל אין מה לעשות – התחלתי ולכן אסיים. מאוחר מדי.”
וחזר להתעסק במכשירים שלו.
אמרתי לעצמי שהכול פה מוזר מדי ונשכבתי לנמנם קצת. אחרי כמה דקות התעוררתי עם רעיון.
– „שמע, אני לא רוצה להפריע לך, אבל חשבתי שיעניין אותך משהו. קרה לי כמה פעמים שמצאתי תקליטים באשפה. אתה יודע, אנשים היום זורקים אותם בלי בושה. אז בפעם האחרונה מצאתי אחד של בומטאון ראטס.”
הוא הרים את הראש וחייך. המשכתי:
– „The Fine Art of Surfacing, כמובן. אני מצטער, אבל עד אז הכרתי רק את I Don't Like Mondays, אבל באמת שכל האלבום מצוין. התקליט שאני מצאתי קצת שרוט, דווקא בשורה The Telex machine is kept so clean.”
הוא זמזם: „And it types to a waiting world”.
„שיט,” חשבתי, „אני לא באמת זוכר את המילים.”
הוא הבין. זה לא באמת הפריע לו. הוא דווקא היה מרוצה מזה שאנשים מכירים את המנגינה ולא מתעמקים במילים שעוסקות ברוצחת משוגעת. הוא המשיך לזמזם ואני הצטרפתי. בפזמון הוא כבר ממש נכנס לזה, ואני צעקתי: „הדר, קוונטין, תתעוררו, בואו תעזרו לי להשתלט על בוב גלדוף שמנסה לחטוף אותנו.”
– „יא חתיכת טמבל,” צעק קוונטין, „לא מספיק צרות הבת הסיינטולוגית המפגרת שלך עשתה לי? אתה בטח מצפה שאני אתנפל עליך במכות כדי שיהיה לך עוד סיפור למכור לעיתונאים, אבל זה מתחת לכבודי.”
– „אוף אתך.” גלדוף קיפל את המכשירים שלו ופנה ללכת. הוא זרק בי מבט אחרון – „אבל נכון אלבום טוב?”
רגע אחרי שיצא מהבית, רצתי אחריו והבאתי לו את האלבום של מירון צברי. „גם זה אלבום טוב. הוא כוכב פה. חבר שלי. יש פה שיר אחד שהלחנתי. קח, מזכרת מישראל.”
וזה סיפור אמתי, חוץ מהקטע של ניסיון החטיפה והמזרחון של טרנטינו.
חיפושים כמשל 