ארכיונים עבור קטגוריה: מין

– ‏„יש מסיבת פורים, בשמונה וחצי, ריקודים, תחרות תחפושות, ואוכל ממש מצוין. תביא בת זוג! אממממם… אפשר גם בן זוג.”

יש ברוסיה איזו מכללה פרטית למנהל עסקים. היא פתחה איזה קורס למנהיגוּת, שלטענתה חדשני מאוד. מסוג הדברים שממש לא מדברים אליי, אבל מעניינים אנשים מסוימים; שֶיבושם להם.

אני מספר את זה, כי המכללה הזאת עלתה לכותרות ברוסיה בגלל סעיף בדרישות הקבלה לקורס הזה: כתוב שם במפורש שהמודעה פונה לנשים ולגברים כאחד, אבל רק לבעלי „נטייה מינית מסורתית”. ככה אומרים ברוסית „סטרייטים”. בהתאם, על הומואים ולסביות אומרים ברוסיה שיש להם „נטייה מינית בלתי־מסורתית”.

תגובת המכללה למחאות ארגוני ההומואים רוסיה הייתה זאת: „זאת אינה אפליה. זה פשוט ביטוי לערכים של המכללה שלנו; אנחנו מאמינים שגברים צריכים להיות גברים ונשים צריכות להיות נשים.”


פחות או יותר כל העולם מתקדם בעשורים האחרונים בהשוואת הזכויות של בעלי כל הנטיות המיניות. ורק רוסיה השתגעה בקטע הזה בשנים האחרונות ורצה מהר־מהר אחורה. מצד אחד, אחד החוקים הראשונים שבוטלו לאחר קריסת ברית המועצות הוא החוק שהגדיר משכב זכר כעברה פלילית.

ומצד שני, המשטרה הרוסית מפזרת באלימות כל ניסיון לערוך מצעד גאווה, והיא גם נעזרת בקבוצות של מתנדבים שקוראים לעצמם „נוצרים” ושהתברכו באגרופים ובשרירים ומחפשים על מי להתאמן. ממשלת מחוז קרסנוירסק הוציאה תשדיר שירות נגד סמים שאומר „כל הנרקומנים הומואים”. תראו את הסרטון; לא צריך לדעת הרבה רוסית בשביל להבין אותו.

מספר רשויות מקומיות חוקקו חוקים שאוסרים „תעמולה של הומוסקסואליות”. הרשות הבולטת ביותר שעשתה את זה היא עיריית סנקט־פטרבורג, העיר השנייה בחשיבותה ברוסיה; גם במועצת העיר מוסקווה זה כבר נדון. אחד מתשדירי התעמולה בעד פוטין בבחירות האחרונות לנשיאות הפחיד את הבוחרים והראה שאם ייבחר מישהו אחר, חברת הגז הלאומיות תימכר לאמריקה, מחבלים צ׳צ׳נים ישתלטו על מחצית מהמדינה – ובכל מקום ייערכו מצעדי גאווה.

אם נחזור רגע אחורה, עצם השימוש בביטויים „נטייה מסורתית” ו„נטייה בלתי־מסורתית” הזוי ומרגיז. ותשמעו, אני מקווה מאוד שאתם מכירים אותי ויודעים שאני ממש לא חובב חַרְתָּה שמאלנית פוליטיקלי־קורקטית, אבל זה נראה לי כמו דוגמה די טובה לאיך עצם השימוש במילים לתיאור של דבר מסוים קשור לתפיסה של אותו הדבר בעיני הציבור. ואפילו אם אתם ספקנים בקשר להשפעה החברתית שלהם – גם אני ספקן! – נדמה לי שרוב האנשים יסכימו שזאת דוגמה נהדרת למושג „דעה קדומה”.


במשך המון זמן לא רציתי לחשוב ככה, הדחקתי את זה, חשבתי, שאם מתעלמים מהממשלה הדפוקה שלה, רוסיה היא מדינה תרבותית ומתקדמת. אבל הסיפור עם ההתבטאויות ההזויות של ח״כ אנסטסיה מיכאלי מלפני מספר חודשים גרמו לי לדבר על זה עם כמה ידידים הומואים, ונחרדתי. מסתבר שלפחות חלק מהם מרגישים כבר מזמן בכך שרוסים בכלל וישראלים דוברי רוסית בפרט, הם שונאי הומואים גדולים.

אז מה אני יכול לעשות? לא הרבה חוץ מלומר שאני מצטער; ממש־ממש מצטער בשם העדה שלי ובשם המדינה שבה נולדתי. אני מתבייש שככה אנחנו נראים בעיניכם, ומודה שכנראה יש לכם סיבה לחשוב ככה. לא כולנו כאלה: אני תומך גדול בשוויון זכויות לבעלי כל הנטיות והזהויות המיניות וביחס נורמלי כלפיהם. ככל שרוסיה נסוגה בנושא, ככה אני מתקדם. אני גם מכיר אישית עוד רוסים ברוסיה ועוד דוברי רוסית בישראל שחושבים כמוני. למשל, לפני מספר חודשים הסרתי מוויקיפדיה הרוסית את כל המופעים של צירופי המילים „נטייה מינית (בלתי־)מסורתית”, ואני שמח לומר, שאף־על־פי שהם נפוצים מאוד ברוב אמצעי התקשורת ברוסית, הם הופיעו יחסית מעט בוויקיפדיה; אין לי דרך קלה לבדוק את זה, אבל אני חושד שיש בוויקיפדיה הרוסית עוד מישהו שלא אוהב אותם ודואג לכך שהם לא יופיעו בה הרבה.

אז זהו. אני שוב ושוב מצטער על כך שאנשים שמדברים בשפה שלי נראים לידידיי ההומואים מאיימים ומפגרים. אנא סלחו לנו, ועד כמה שאתם יכולים, אל תתביישו לחנך אותנו. תודה, ושוב סליחה.

תזכורות לאנשים שאוהבים להניף שלטים עם המילה „מהפכה”:

באנגליה התרחש מאז המאה השלוש־עשרה תהליך הדרגתי של העברת סמכויות מהמלך לעם. במאה השבע־עשרה כמה אנשים החליטו שהתהליך אטי מדי, וחוללו סדרת מרידות, שאמנם טלטלה את שושלת המלכים ואפילו הצליחה לבטל את המלוכה כליל למספר שנים, אבל לא הובילה לשינויים פוליטיים משמעותיים בטווח הארוך. לאחר המרידות אותו התהליך נמשך בערך כמו לפניהן. הייתה למהפכה האנגלית גם תוצאה פחות ידועה: המהפכנים הכריזו שהמיעוטים הלאומיים באנגליה, במיוחד האירים, הם אויבי המהפכה, ומאז אנגליה פעלה לדיכוי התרבויות שלהם. מוריסי כתב על זה שיר די טוב.

במאה השמונה־עשרה בצפון אמריקה מספר מושבות בריטיות התאגדו נגד המדיניות הכלכלית הבלתי־הוגנת של אנגליה, הכריזו על עצמאות וקראו לעצמן ארצות הברית. אנגליה לא ויתרה בשקט, אלא נלחמה. המלחמה הזאת כונתה המהפכה האמריקנית, ומתו בה כמה עשרות אלפי אנשים. בסוף המושבות ניצחו והצליחו להקים מדינה מוצלחת למדי, אם כי ידידיהם שהתיישבו קצת יותר צפונית מהם הקימו את קנדה, שלא התאמצה יותר מדי להילחם נגד אנגליה, ושלדעת רבים היא מדינה מוצלחת אף יותר, לפחות מבחינת כל מיני שטויות כמו רמת השחיתות, רמת החיים, רמת החינוך ורמת הגזענות. אה, ואתם כנראה יודעים מה קרה לאינדיאנים בכל הסיפור הזה.

לפני שהמהפכה הצרפתית הגיעה לשלב הכוחני, השלטון המלוכני נשא ונתן עם נציגי המעמדות השונים, ונתן להם זכויות שלא היו להם קודם לכן. זה לא היה ממש שוויוני וזה לא הפך את רעיון המונרכיה להגיוני יותר, אבל לפחות זה לא היה אלים. זה לא הספיק למהפכנים, והם עברו לשלב הכוחני, שבמסגרתו הם רצחו את משפחת המלוכה ורצחו עוד כמה עשרות אלפי אנשים שנחשדו בהתנגדות למהפכה. בסופו של דבר הגיע נפולאון, שאימץ כמה מססמאות המהפכה, אבל הכתיר את עצמו לקיסר, והוביל את צרפת לסדרת מלחמות שהביאו למותם של מאות אלפי אנשים. הייתה לה גם תוצאה קצת פחות ידועה: המהפכנים הכריזו באופן גורף שהמיעוטים הלאומיים בצרפת, כגון באסקים, אוקסיטנים, קטלאנים וברטונים, הם אויבי המהפכה, ומאז צרפת פעלה לדיכוי התרבויות שלהם.

המהפכה הרוסית… לא הייתה. עבדו עליכם. שמעתם על „מהפכת אוקטובר”? תשכחו ממנה, בבקשה. זה שקר. באוקטובר 1917 הקומוניסטים השתלטו על ארמון המלך, שכבר לא היה בו מלך, כי הוא פרש כמה חודשים לפני־כן. על שאר המדינה הקומוניסטים השתלטו באמצעות מלחמת אזרחים, שנמשכה מספר שנים ושבמהלכה מתו כשני מיליון אנשים. פרט ידוע פחות: מספר שבועות לאחר אותה „מהפכת אוקטובר” נערכו ברוסיה בחירות, שכנראה היו דמוקרטיות והוגנות למדי. הקומוניסטים לא זכו בהן לרוב, והחיילים, שתמכו בקומוניסטים, פשוט ביטלו את תוצאותיהן, כי הן לא היו מספיק טובות למהפכה. או משהו כזה.

לאחר מלחמת האזרחים דווקא היו ברוסיה כמה שנים של רווחה, שוויון, והתפתחות תרבותית מעניינת מאוד, אבל אז בא סטלין. סטלין הכריז על כמה מיעוטים לאומיים ברוסיה שהם אויבי המהפכה והגלה אותם למחוזות אחרים. אחד מהמיעוטים האלה היה העם הצ׳צ׳ני, שלא סלח לרוסיה עד היום וממשיך לעשות לה צרות. סטלין גם הרג עוד כמה מיליוני אנשים בהרעבה מכוונת, בהוצאות להורג ובמחנות עבודה. הוא עצמו וגם המנהיגים שבאו אחריו הקימו מפעלי תעשייה שפגעו קשות בטבע של ברית המועצות. וכמובן, לא כדאי לשכוח שסטלין ניהל מדיניות חוץ שעשתה הכול כדי לא למנוע את תחילתה של מלחמת העולם השנייה. והכול בשם המהפכה.

גם המהפכה הקומוניסטית של פול פוט בקמבודיה גרמה למותם של כשני מיליון אנשים, ולפגיעה קשה במיוחד במיעוטים הלאומיים. המהפכה הקומוניסטית בסין יצרה בה משטר שמוציא להורג הרבה יותר אנשים מאשר כל מדינה אחרת, מזהם את הסביבה בלי חשבון, ומנצל את פועלי התעשייה באופן כה קשה שזה מביך חברות אמריקאיות שמעבירות לשם את הייצור (תיהנו, תיהנו מהאייפון שלכם).

ייתכן בהחלט שלמען רצף הכתיבה אני לא מדייק בפרטים, אבל במקום לתקן לי את הפרטים, אתם מוזמנים להכות אותי: תביאו לי מהפכה פוליטית אחת שהצליחה באופן יסודי. מהפכת הציפורנים, פורטוגל 1974? שלטון דומה בשכנתה ספרד נפל כמה חודשים לאחר מכן בשקט ובלי צורך במרד עממי. רומניה 1989? צ׳אושסקו היה נופל ממילא, כפי שנפלו כל השליטים הקומוניסטים מסביבו. רוסיה 1991? חופש הביטוי ברוסיה בשנות השמונים היה רחב בהרבה מאשר היום.

אני מתאמץ ומנסה לחשוב על מהפכה אחת שלא כשלה כמו כל המהפכות לעיל. אני מצליח לחשוב רק על אחת, וגם היא לא דוגמה הכי טובה: „מהפכת הוורדים” בגאורגיה, שהתרחשה לפני תשע שנים. היא נקראת מהפכה, אבל לא הייתה בה (בעצמה) אלימות, והיא גם לא הייתה שמאלנית וסוציאליסטית, אלא קפיטליסטית מאוד. בינתיים נראה שהולך להם די טוב, אבל תשע שנים זה זמן מועט מכדי להחליט שזאת הצלחה גדולה, וחוץ מזה, הם כבר הספיקו לנהל מלחמה מטומטמת במיוחד נגד רוסיה.

אז בחיי שאינני מבין איך אחרי כל הדוגמאות האלו מישהו יכול להרים שלטים בעד מהפכות. איך מישהו יכול לחשוב שמהפכה תוביל לדמוקרטיה, אם רוב המהפכות הקודמות הובילו לדיקטטורה. איך מישהו יכול לחשוב שמהפכה תוביל לשלום, אם כל המהפכות הקודמות הובילו למלחמה. איך מישהו יכול לחשוב שמהפכה תוביל לשיפור ביחסים עם המיעוט הערבי בישראל, אם כל המהפכות הקודמות הובילו לדיכוי של מיעוטים. תקדישו, בבקשה, דקה למחשבה על זה, ותבינו בעצמכם למה.

אולי יש תמימים שחושבים שהמנהיגים של המהפכות החדשות למדו מהכישלונות של המהפכות הקודמות. אבל האם המנהיגים של המהפכות במאה העשרים למדו משהו מהמנהיגים של המהפכות במאות הקודמות? אם הם למדו מהם משהו, אז רק דברים שליליים: איך להיאחז חזק יותר בשלטון ואיך להקים מחנות ריכוז מאובטחים יותר. ככה זה כשהמהפכה עצמה הופכת לחשובה יותר מהמטרות שלה, שלכתחילה הן אולי חיוביות, אבל הן תמיד, תמיד נשכחות כשמהפכה מתחילה „לנצח”.

מכיוון שהיגיון לא מצליח להסביר את המהפכנות, צריך לחפש לה הסבר בתחום אחר, ודי קל למצוא אותו: מהפכנות היא לא שאיפה מדינית, אלא אבחנה רפואית. יש אנשים שמתאים להם לחיות בזוגיות עם בני מינם ולא עם בני המין האחר. יש אנשים שלא מתאים להם לקיים יחסי מין בכלל. יש אנשים שמתאים להם להאמין שתפילות מועילות יותר לרווחה מאשר עבודה. יש אנשים כמוני, שמתבלבלים בין יד ימין ליד שמאל. ויש אנשים שתומכים במהפכות פוליטיות. וכל הדברים האלה תקינים לגמרי, כל עוד הם לא גורמים נזק. אולי אפילו אפשר להוציא מהם תועלת, אם רותמים אותם נכון. פשוט לא צריך לחפש להם הסבר במדעי המדינה, אלא במדעי הנפש.

אז מה, אתם עדיין רוצים מהפכה?

ברשומה הזאת יש הרבה מאוד מין, אבל רובו בטוב טעם.


אני מועמד לפרס גראמי.

סתם, אני לא מועמד לפרס גראמי. האלבום „Rivers and Homes” של להקת J.Viewz מועמד לפרס גראמי לעטיפה הטובה. אם תחפשו טוב, תמצאו בחוברת שלו את תמונת עבדכם הנאמן, אז אני מרגיש טיפה שותף לזה. עופר מבלוג „סיפור, כיסוי” כבר כתב את רוב הדברים שיש לספר על העטיפה הנהדרת של „Rivers and Homes”, אז לי נשאר לספר קצת על המוזיקה. לא בגלל המועמדות לגראמי, שזה סתם פרס מעפן שלא אומר דבר, אלא בגלל שהמוזיקה באלבום הזה היא כמו תמר מ„מישהו לרוץ אתו” – נדירה.


האלבום הראשון של J.Viewz היה אלבום בכורה טוב בשביל להקת מסיבות שמנסה להיות אמנותית. היו בו שלושה קטעים שנשמעו כמו שירים ממש, ורוב הקטעים האחרים היו יכולים להיות מוזיקת רקע נחמדה לבתי קפה וסרטי תדמית ופורנו (זה אותו דבר). אבל בימינו להקת שמנגנת במסיבות חומר מקורי ברובו ועוד בכלי נגינה זה לכתחילה דבר איכותי ולא שכיח. (בגלל זה, אגב, אני אוהב חתונות של משפחות דתיות.) ומלבד זאת J.Viewz עשו את הדבר הכי טוב שלהקה יכולה לעשות לעצמה: הם עבדו. הם הופיעו והופיעו והופיעו. ובקטנה הם גם הגביהו ציפיות מהאלבום שני.

האלבום השני הזה הוא אלבום שלם של שירי פופ שכתובים ומופקים כה טוב שלא ברור למה היו כה מעט אלבומים טובים בעשור האחרון ולמה כל הפופ שאנחנו שומעים זה או שמלץ שמזיק למערכת העיכול או היפ־הופ ירוד שכולו אלימות ומין ללא כל טעם.

שומעים באלבום הזה באופן מובהק הרבה מהדברים הטובים המעטים שקרו בעשור שחלף. שיר הפתיחה המגיח משום מקום מתכתב בבירור עם ארקייד פייר, סיגור רוס ומום ואומר בגאווה מתפרצת: „אנחנו ילדים שאוהבים להיות ילדים, ואנחנו יודעים לשיר חזק, ואתם הולכים תכף לשמוע אלבום ממש יפה שהקלטנו” – כה יפה, שמצדי השיר הזה היה יכול להימשך אלבום שלם בלי לעייף אותי. „Oh, Something's Quiet” מתכתב, גם במוזיקה וגם בווידאו, עם „Paradise Circus” של מאסיב אטאק שיצירותיהם משנות האלפיים לא זכו למספיק הכרה. שני הקליפים מאוד לא בטוחים למקום עבודה – אבל אם תיתפסו, תוכלו לטעון בביטחון שמדובר באמנות. (אם אתם מקבלים הודעת שגיאה על „Oh, Something's Quiet”, אז זה בגלל שאתר יוטיוב מנוהל על־ידי פשיסטים שמצנזרים אמנות ומעמידים פנים שזו תקלה טכנית.)

גם ל־„Salty Air”, עם השירה המתוקה של נועה למברסקי, יש קליפ שופע ביקיני וחיים קלים, אבל פשוט לראות את ההבדל בין הצגת הביקיני בקליפ הזה לבין הצגת הביקיני אצל ביונסה והדומות לה:

ביונסה מוכרת רינגטונים ו־J.Viewz יוצרים קליפ שמלווה שיר על אהבה וקיץ.


לאלבומי פופ יש נטייה לשקוע לקראת הסוף. זה בהחלט נכון לגבי האלבום הקודם של J.Viewz, אבל שונה מאוד כאן. „Meantime”, גרסה מוצלחת בהרבה לאחד משירי בית הקפה מהאלבום הראשון, משמש פתיח לחלק השני האייטיזי והמשפחתי יותר של האלבום. אחרי ששמעתי את התקליט המופלא הזה מספר פעמים התחלתי פתאום להעריך, לא תאמינו, את קריירת הסולו של פיל קולינס. ליתר דיוק, התחלתי לחשוב כמה טוב קולינס היה נשמע אילו לקח את עצמו בידיים ועשה שירים כנים במקום להקשיב למנהל אישי שתקע אותו עמוק במחוזות אמצע הדרך. וגם איך ניו אורדר היו נשמעים אילו ניסו פשוט להיות להקת פופ במקום להתחכם כל הזמן. השירים לקראת הסוף של „Rivers and Homes” גרמו לי לחשוב על גבר אנגלי ישר ופשוט ששר „בואי הביתה, האוכל כבר מוכן”, אבל לא בקשיחות שבה שר את זה ברי סחרוף, אלא בהרגשה משפחתית.

אולי אני מזדקן ומנסה לשמוע דברים שקשורים לחיים שלי בכל שיר. ואולי זו פשוט הברקה של כותב השירים של J.Viewz יונתן דגן, שמחבר בלי הרבה מאמץ בין הנעורים והכיף והמיניוּת לבין הביתיוּת והמשפחתיוּת ויוצר, בלי ששמנו לב, אלבום קונספט על התבגרות בראשית המאה העשרים ואחת. כבר עמדתי להשוות את זה לנושאים שטיפלו בהם להקות האינדי הטובות – ניוטרל מילק הוטל, פליימינג ליפס, ארקייד פייר – אבל אז קלטתי שזה לא קשור. הן ניסו לטפל בילדוּת ובמוות ורוב הזמן דילגו על מה שבאמצע. אני לא מצליח להיזכר בשום אמן שניסה לטפל, ועוד בצורה מוצלחת כל־כך, בנושא של אמצע החיים. כשחושבים על זה, זה נושא טעון לא פחות.

אם עוד לא שמעתם את האלבום הזה, שמעו אותו, חינם־חינם. וגם תרשו לעצמכם לרכוש עותק פיזי שלו, כי באמת כיף להחזיק אותו בידיים ועל המדף. זו אחת היצירות המגֻוונות והיפות במוזיקה של השנים האחרונות. הייתי יכול לומר שמגיע לאלבום הזה גראמי על האלבום הטוב ולא רק על העטיפה הטובה, אבל זה ממש מיותר – מוזיקה טובה לא באמת צריכה פרסים דלוחים.


אם אתם מאוכזבים מכך שהבטחתי הרבה מאוד מין ולא קיימתי, קראו מה כותב על מין בועז כהן. הוא ממילא טוב יותר ממני.

עורך הומו בוויקיפדיה העברית ממלא סקר:

"'הנטייה המינית שלי שונה מזו של רוב העורכים בוויקיפדיה' – באתי לסמן את זה, אבל אז החלטתי שאני לא בטוח שזה באמת המצב."