ארכיונים עבור קטגוריה: מונחים

הייתה פעם פרסומת לכדורי נורופן: "בשבילי, בכל אופן, רק נורופן". זה היה בשנות התשעים. היא הייתה על אוטובוסים וברדיו.

והיא שיגעה אותי. היא שיגעה אותי בגלל תופעה לשונית שהמון אנשים שונאים, אפילו בלשנים: הטעמה. ברשומה הזאת אנסה להסביר מה זה הטעמה בצורה שלא תשנאו. ספרו לי אם הצלחתי.

תכלס, הטעמה היא הבלטה מסוג כלשהו של אחת ההברות במילה. כשמדברים על הטעמה בעברית, משתמשים במונחים "מלרע" ו"מלעיל". אלה מונחים מוזרים ולא מועילים, ועל אף המסורת הארוכה של שימוש בהם, הייתי שולח אותם לגמלאות. את ההבדל בין מלרע לבין מלעיל אפשר להסביר בקלות באמצעות המילה "עודף": יש בה שתי הברות: "עו־דף". כשאתם אומרים "משקל עודף", אתם מבטאים את המילה "עודף" עם הטעמה בהברה האחרונה וכשאתם אומרים "עודף משקל", אתם מבטאים את המילה "עודף" עם הטעמה בהברה הראשונה.

בעברית יש כללי הטעמה פשוטים למדי: ברוב המילים ההטעמה נמצאת בהברה האחרונה (מלרע), ובמילים מקבוצות מסוימות ההטעמה נמצאת בהברה שלפני האחרונה (מלעיל). ברשומה אחרת אדבר על הקבוצות עצמן; מה שחשוב הוא לשים לב להבדל בין "עודף" לבין "עודף".

במילה "אופן" ההטעמה הנמצאת בהברה שלפני האחרונה: אופן. וכאן מתחילה הבעיה עם הפרסומת ההיא של נורופן: לפני ששמעתי את הפרסומת עם הקריין ברדיו, ניסיתי לקרוא אותה בעצמי. היה לי ברור שמי שניסח את הססמה רצה שיהיה חרוז בין "אופן" לבין "נורופן", אבל זה לא עבד: בשביל חרוז לא מספיק ששתי מילים תסתיימנה באותן האותיות, ובדרך כלל צריך שגם תהיה להן אותה הטעמה. לפעמים זה אפילו חשוב יותר. במילה "אופן" מוטעמת ההברה "או־"; ואיך מוטעמת המילה "נורופן"?

במילה "נורופן" יש שלוש הברות: נו־רו־פן. אני יכול לדמיין את זה עם הטעמה בהברה האחרונה – "נורופן", או עם הטעמה בהברה הראשונה – "נורופן". הטעמה בהברה שלפני האחרונה לא נשמעת לי טבעית בעברית: נסו לומר "נורופן". זה מתחרז עם "אופן", אבל נשמע מוזר כשלעצמו.

הקריין בפרסומת ברדיו אמר כך: "בשבילי, בכל אופן, רק נורופן". כמובן, זה דפק לגמרי את הכוונה של מי שהמציא את הססמה. היא ממילא לא יכלה לעבוד. ככה זה – פרסומאים שממציאים ססמאות צריכים או להבין קצת בבלשנות או לא לנסות להמציא ססמאות מתחכמות. למרות זאת, הססמה הזאת החזיקה די הרבה זמן.

האם אני היחיד שהיה אכפת לו מזה? אולי. למה היה לי אכפת לי מזה? כי בברית המועצות מלמדים מהי הטעמה לפני שמלמדים את האותיות:

בוקוואר, עמוד 9

בוקוואר – ספר לימוד קריאה רוסי. עמוד 9

כבר כתבתי פעם רשומה שלמה על ספר לימוד הקריאה ברוסיה, והפעם אני אתעכב על העמוד הזה. בתחתיתו רואים שלושה חפצים: כיסא, קומקום, וספה. במילה stul (כיסא) יש הברה אחת, אז יש לידה קו ארוך אחד וזהו. במילה chájnik (קומקום) יש שתי הברות – cháj-nik, אז יש לידה קו ארוך חצוי ומעל חציו הראשון יש קו קטן שאומר שזאת הברה מוטעמת. במילה diván (ספה) יש שתי הברות והשנייה מוטעמת – di-ván, אז יש בה קו ארוך חצוי ומעל חציו השני יש קו קטן.

כל זה, אני מזכיר שוב, עוד לפני שבכלל מלמדים אותיות. כלומר, זה הדבר היסודי ביותר: לכותבי הספר נראה טבעי לגמרי ללמד את הנושא הזה בשבוע הראשון של כיתה א׳, לפני כל נושא אחר. בארץ בקושי לומדים את זה בבית ספר בכלל. כשהתחלתי ללמוד בלשנות באוניברסיטה העברית התפלאתי מכך שהמרצים צריכים להשקיע כל־כך הרבה זמן בהסבר על מושג כה יסודי – הלא זה חומר של כיתה א׳! אבל אז קלטתי שלא כן בארץ.

ולא רק בארץ. הצגתי את הספר הרוסי המופלא הזה לידידי הבלשן ומעצב הגופנים מייקל אוורסון, וגם הוא התלהב מאוד ואמר שהיה שמח אילו בכל העולם לימדו את המושגים של הברה והטעמה לפני האותיות.

ברשומה הזאת השתמשתי בגופן בולט כדי להראות איפה ההטעמה במילה. ברשומה הבאה בסדרה אראה מספר דרכים נוספות לכתוב את זה. עד אז אשמח מאוד לקבל הערות.

ההמשך: הטעמה, חלק ב׳

מבחינת המונחים היבשים אין באמת דבר כזה "אותיות ניקוד". אבל במציאות המונח הזה קיים: ישראלים רבים משתמשים בצירוף המילים המוזר הזה, שמעט סותר את עצמו, לכנות את האותיות שבלשנים קוראים להם "תנועות" באלפביתים זרים – הלטיני, הקירילי ואחרים. לישראלים כנראה קשה לעכל את המילה "תנועות" במובן הזה והם מחפשים לה תחליפים. יש כאלה שמשתמשים במילה האנגלית vowels, כי מה שאמרו להם המורים לאנגלית נקלט כנראה טוב יותר ממה שאמרו המורים ללשון (אם בכלל אמרו), אבל הרושם שלי הוא שהביטוי "אותיות ניקוד" הוא הנפוץ יותר.

לפני חודש כתבתי כאן על שימוש מבריק שעשו פרסומאים ישראלים בניקוד, כאשר ניקדו את האותיות הלטיניות בסמל של AEG. בעקבות הרשומה ההיא קיבלתי מאנשים שונים עוד דוגמאות לשימוש כזה בניקוד והחלטתי לקבץ אותן בדף אחד שהשם "אותיות ניקוד" התאים לו מאוד.

הרשומה הזאת טבעונית בהתחלה ומביטה פנימה בסוף.


לפני זמן לא רב כתבתי כאן על פרסומת שבה כתוב "אצלי לא תישמע לא" והעליתי שם את התהייה: האם הכותב התכוון ל"תִּשְׁמַע" או ל"תִּשָּׁמַע".

לפי כללי הכתיב של האקדמיה, האות יו״ד אחרי תחילית (אות אית״ן) היא לרוב סימן לבניין נפעל. זה אחד הדברים השימושיים והמועילים בכללי הכתיב של האקדמיה, שעוזר להבדיל בקלות בין הזוגות הבאים: "הרכב ייגרר" ו"הטבח יגרר גזר", "המנהלת תיכנס לבניין" ו"המנלת תכנס את המהנדסים". זה בטח לא נראה לכם משכנע, כי אפשר לנחש כאן את הפירוש לפי ההקשר גם בלי היו״ד. הנה משהו פחות ברור: "האקדמיה תשמר בהיסטוריה"; האם "תִּשָּׁמֵר" או שמא "תְּשַׁמֵּר"? אילו כולם היו מקפידים על היו״ד הזאת, הייתי בטוח שמדובר ב"תְּשַׁמֵּר", אבל בפועל אני צריך לנחש.

הכתיב בלא יו״ד נכון אם כותבים לפי הכתיב החסר המיושן, שפעם לימדו אותו בבתי הספר, אבל המגמה במציאות היא מילוי של כתיב: כל קובוץ כבר מזמן נכתב בווי״ו, וכמעט כל חולם, אף־על־פי שהאקדמיה עדיין ממליצה לא לכתוב וי״ו במילים מסוימות (עצמה/עוצמה, תכנה/תוכנה ועוד). גם האות יו״ד הולכת ותופסת את המקום של התנועה i במקומות שבהם היא לא נכתבה בעבר בשום אופן: יש לא מעט אנשים שכותבים "ליפני", "ביפנים", "מיסתתר" וכו׳, מה שנחשב לדי מוקצה בקרב רוב הכותבים המשכילים (אם כי כתיב המילה "מינהל" נפוץ מאוד ביו״ד כמעט בכל מקום ויש עוד מספר דוגמאות). אבל דווקא בבניין נפעל משום־מה אנשים רבים מתנגדים ליו״ד – והרי דווקא כאן היא גם שימושית וגם מומלצת על־ידי האקדמיה. מעניין אותי מאיפה ההתנגדות הזאת באה.

ומעניין גם שהיו״ד כן נכנסת במקומות מתאימים פחות. "אצלי לא תישמע לא" היא דוגמה אחת והיום ראיתי עוד אחת, מוזרה הרבה יותר:

אורפנד לנד תיארח את יהודה פוליקר

אורפנד לנד תיארח את יהודה פוליקר

להקת אורפנד לנד הופיעה בחודש האחרון בכל עיר שביקרנו בה בארצות הברית ובקנדה, אבל תמיד פספסנו אותה ביום־יומיים. בחנוכה אורפנד לנד "תיארח" בהופעה שלה את יהודה פוליקר. מבחינה מוזיקלית זה כנראה בסדר, אם כי אופתע אם הם יעשו משהו מעניין יותר מ"רדיו רמאללה", אבל אותי, כמובן, מעניין למה המחבר כתב "תיארח".

אולי סתם החליקה לו האצבע. הלא כמה שורות אחרי־כן הוא כתב "תארח".

ואולי הוא קרא שצריך לכתוב יו״ד בזמן עתיד בבניין נפעל, חשב בטעות ש"תיארח" זה נפעל וכתב שם יו״ד. אולי הוא אפילו קרא את זה בבלוג הזה או בדף ויקיפדיה:לשון, שבו אני כתבתי את רובו של חלק הכתיב. לפני כמה שנים הייתי צוחק אילו היו אומרים לי שזה יקרה, אבל לאחרונה אני מקבל לפחות פעם בשבוע מכתבים מפתיעים מאנשים שמספרים לי שהם לומדים דברים על עברית מהבלוג שלי.

ואולי אני סתם הוזה, שכן – וזה החלק החשוב באמת של הרשומה הזאת – כנראה די מעט ישראלים יודעים מה זה עתיד ומה זה נפעל. כשאני אומר את זה בקול רם, לפעמים עונים לי שאני מזלזל בישראלים ושזה לא יפה. אני לא מזלזל בישראלים. אני אפילו לא מזלזל במערכת החינוך הישראלית. אני כן מזלזל בעולם המונחים של הדקדוק העברי; מונחים מוזרים כגון "נפעל". הם טרגיים: הם נוסחו על־ידי אנשים חכמים הרבה יותר ממני אחרי שנים רבות של מחקר והם מתארים את הדקדוק של העברית מכל התקופות בצורה הגיונית ושימושית. שימושית, למשל בשביל לדעת אם לכתוב או לא לכתוב יו״ד. ולמרות זאת, משתמשים בהם רק בלשנים מעטים. הילדים אמורים ללמוד אותם בבית הספר, אבל לרוב לא באמת מבינים את מה שעומד מאחוריהם, ואת המעט שהם מצליחים לשנן לבגרות הם משכיחים מיד אחרי הבחינה. והמבוגרים עושים אן־דן־דינו בכל פעם שהם צריכים להחליט אם לכתוב יו״ד או לא.

ואני פה, ובוויקיפדיה, מנסה לפעמים להסביר לאנשים תופעות לשוניות בעזרת המונחים האלה, ומתכחש לכך שכמעט אף אחד לא באמת מבין אותי. אין זו התנשאות – אני באמת רוצה שיבינו אותי וחושב שלא מבינים. כי אתם יודעים, אני מתעניין במדעי המחשב ובמתמטיקה, ויש בלוגים שעוסקים בנושאים האלה, והכותבים שלהם כנראה רוצים שכמה שיותר אנשים יבינו אותם… אבל מעטים מאוד מבינים. אני הייתי רוצה להבין את גדי אלכסנדרוביץ' – ולא מבין.

תקנו אותי אם אני טועה, בבקשה. אילו מכם שאינם עורכי לשון או בוגרי החוגים המתאימים באוניברסיטאות – אתם באמת מבינים את מה שאני כותב פה על עברית? כי אם לא, תגידו. בבקשה בבקשה.

ברוכים הבאים לאורמלא, סדרת רשומות שבהן אלמד אתכם ניקוד.


ראשית כול, התנצלות: בגלל עומס רב בעבודה אני מפרסם את הרשומות באיחור ואני גם חייב לכם שיעורי בית בדוקים. מבטיח לשלוח אותם בקרוב.


בשבוע שעבר התחלנו לדבר על דגש והיום נמשיך. אבל לפני שנדבר על הדגש עצמו, אני צריך להתעכב על כמה מושגים מרכזיים שבהם כבר השתמשתי ברשומות הקודמות ועוד אשתמש בעתיד, ושמשתמשים בהם כל ספרי הדקדוק – "שינוי" ו"נטייה". לכותבי ספרי הדקדוק המושגים האלה נראים פשוטים וברורים, אולם לפי המכתבים שאני מקבל, הם אינם ברורים תמיד ללומדים.

ובכן: נטייה היא שינוי של מילה מצורת היסוד שלה לצורה אחרת. בעברית זה קורה לפעלים (שָׁמַר, שָׁמַרְתִּי, שָׁמְרוּ, שׁוֹמֵר, יִשְׁמְרוּ וכו׳), שמות (שמות עצם ושמות תואר: כֶּלֶב, כְּלָבִים), ומילות יחס (אֶת, אוֹתִי, אוֹתְךָ). אפשר לדבר על שינוי באותיות מסוימות במילה ובניקוד שלה כתוצאה מהנטייה; על שינויים כאלה אפשר לדבר בהקשר של כמעט כל שפה בעולם.

סוג אחר של שינוי, שייחודי יותר לדיון על עברית – אם כי דברים דומים יכולים לקרות גם בשפות אחרות – הוא שינוי מהמצב המדומיין של המילה למצב האמתי שלה. המצב המדומיין הוא הכתיב והניקוד לפי המשקל. דוגמה ידועה לכך היא המילה "פָּרָשׁ" (שרוכב על סוס). זוהי מילה במשקל קַטָּל, שמשמש, בין היתר, למקצועות: כַּתָּב (של עיתון), זַמָּר, קַצָּב. בכל המילים האלו האות הראשונה מנוקדת בפתח ובאות השנייה יש דגש חזק; זהו דגש חזק תבניתי, כי הוא חלק מהמשקל. המילה פרש, אם כן, אמורה להיות מנוקדת "פַּרָּשׁ", אבל באות ר׳ אי־אפשר לכתוב דגש, ולכן הניקוד "משתנה" מהמצב המדומיין למצב האמתי: "פָּרָשׁ".

דוגמה אחרת לשינוי כזה היא המילה רוֹקֵחַ: זוהי מילה במשקל קוֹטֵל, כמו שׁוֹמֵר, זוֹכֵר, כּוֹתֵב. לפי זה הניקוד של המילה רוקח אמור להיות רוֹקֵח, אבל את האות ח׳ אחרי תנועה שאינה a צריך לנקד בפתח גנובה, ולכן נעשה שינוי בניקוד ונוסף פתח: רוֹקֵחַ. אם נמשיך לפתח את זה, נראה שצורת הנקבה של רוֹקֵחַ צריכה להיות "רוֹקֶחֶת" כשם שצורת הנקבה של זוֹכֵר היא זוֹכֶרֶת, אולם ניקוד כזה בלתי אפשרי ליד אות גרונית, ולכן הוא "משתנה" ל"רוֹקַחַת" – פתח־פתח במקום סגול־סגול. (למעשה מדובר בשינוי הפוך, כי התנועה העתיקה יותר של זוֹכֶרֶת הייתה דווקא a ולא e, אבל נדבר על זה בעתיד.)


אחד המאפיינים העיקריים של דגש חזק הוא שדגש חזק בדרך כלל מתקיים – אינו משתנה בנטייה. כלומר, לרוב, אם האות דגושה בצורת היסוד של המילה, היא תישאר דגושה בכל הנטייה. גם הניקוד של האות לפני האות הדגושה מתקיים. למשל, המילים אַבִּיר וצַדִּיק שייכים למשקל קַטִּיל – פתח באות הראשונה ודגש באות השנייה. צורות הרבים שלהן הן אַבִּירִים וצַדִּיקִים – הדגש והפתח מתקיימים. לעומת זאת המילים פָּקִיד וקָצִין שייכות למשקל קָטִיל – יש קמץ באות הראשונה ואין דגש באות השנייה. צורות הרבים שלהן הן פְּקִידִים וקְצִינִים – הקמץ לא מתקיים, אלא נחטף – משתנה בנטייה לשווא. זאת אחת הדרכים שבהן הדגש משפיע על הדיבור שלנו, אף־על־פי שאיננו הוגים אותו כהכפלה – אנחנו אומרים tsadik ו־abir ולא tsaddik ו־abbir.

הבנת הדגש החזק מאפשרת לנו סוף־סוף לסיים את הדיון על הברות סגורות ופתוחות. הברה פתוחה היא הברה שמסתיימת בתנועה. הברה סגורה היא הברה שמסתיימת בעיצור. קל לדעת איפה ההברה מתחילה: לפי הכלל המקובל בעברית, הברה מתחילה תמיד בעיצור וכל אות שאינה אם קריאה היא עיצור. אבל איך יודעים איפה ההברה מסתיימת? הכלל המקובל הוא ששווא נח מסיים הברה וסוגר אותה. למשל, במילה מַסְכִּים השווא הוא שווא נח והוא מסיים את ההברה הראשונה וסוגר אותה: mas-kim, מַסְ־כִּים. ובהתאם, אחרי השווא הנח יש דגש קל. לעומת זאת, במילה עוֹרְבִים השווא הוא שווא נע, כי מקורו בתנועה: בצורת היסוד עוֹרֵב האות ר׳ מנוקדת בצירי ובנטייה הצירי השתנה לשווא. לכן החלוקה להברות היא o-rəvim, עוֹ־רְבִים (הסימן ə מציין שווא נע).

כאשר באות יש דגש חזק, היא סוגרת הברה ופותחת הברה. ההיגיון הוא שאות עם דגש חזק היא כאילו שתי אותיות שבראשונה מביניהן יש שווא נח: צַדִּיק זה כאילו "צַדְדִיק". החלוקה להברות, אם כן, היא tsad-dik, צַדְ־דִיק.


לבסוף, אזכיר עוד מקרה קצת מוזר שבו נכתב דגש חזק: אחרי המילה "מה". את המילה הזאת ניתן לנקד בפתח, ואז באות הראשונה של המילה אחריה יהיה דגש חזק: "מַה נִּשְׁמָע". אפשר גם לנקד אותה פשוט בקמץ ואז אין כותבים דגש במילה הבאה: "מָה נִשְׁמָע". כמובן, אם באות הראשונה במילה השנייה היא אחת מאותיות בג״ד כפ״ת, יהיה בה דגש קל גם אחרי מה שמנוקדת בקמץ: "מָה בּוֹעֵר". הדגש הזה נכתב גם במילים שבנויות מצירוף של "מה" עם מילה אחרת, למשל מַשֶּׁהוּ. ניקוד "מה" בפתח ודגש נפוץ בתנ״ך, אבל אינו נחוץ בעברית חדשה. בלי להיכנס לפרטים דקים, הדגש הזה מסווג כדגש משלים.


החלק המעשי להיום הוא השיר "רוקנרול" של להקת פונץ׳ (מילים: יוסי בבליקי ודנה בקר):

עַל כָּל לֵב שֶׁשָּׁבַרְתָּ פַּעַם
יִשָּׁבֵר הַלֵּב שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה תָּרוּץ לְחַפֵּשׂ מָה קָרָה וּ"מָה עָשִׂיתִי עַכְשָׁו"
זֶה לֹא אֲנִי!! זֶה לֹא נוֹגֵעַ בִּי!!

עַל כָּל שֶׁקֶל שֶׁשָּׁמַרְתָּ סְתָם
תֵּחָרֵב הַמַּמְלָכָה שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה תָּרוּץ לְחַפֵּשׂ אֶת הַקַּבְּצָן שֶׁיַּסְכִּים וְיִקַּח
קַח אוֹתִי!! קַח אוֹתִי!!
קַח אוֹתִי לְגַג שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ רוֹקֶנְרוֹל

אֲנַחְנוּ מִתְכַּוְּנִים לְמַשֶּׁהוּ אֶחָד
וּמְסַכְּמִים עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר
{וְזֶה עוֹשֶׂה אוֹתָנוּ בֶּאֱמֶת חֲמוּדִים מְאוֹד}
שְׁכַח כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי!! קַח אוֹתִי!!
קַח אוֹתִי לְגַג שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ רוֹקֶנְרוֹל

וְהַלֵּב שֶׁלִּי בָּעַר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן
אֲבָל עַכְשָׁו הוּא עָצַר וְכוּלָם יְכוֹלִים לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ…
רוֹקֶנְרוֹל… רוֹקֶנְרוֹל… רוֹקֶנְרוֹל…

מצאו את כל הדגשים וכתבו אם הם קלים חזקים. זהו אם הדגשים החזקים משלימים או תבניתיים. חלקו להברות כל מילה שיש בה דגש או שווא. כתבו כל דבר מוזר או מפתיע – דגש שכתוב ונראה לא שייך, אות שנראה שהייתה אמורה להיות דגושה, אבל אינה דגושה, וכו׳.

השיר הזה לקוח מתוך האלבום "פינוקיו", אחד האלבומים המעטים במוזיקה הישראלית שבחוברת המילים שלו כל השירים מנוקדים. הם מנוקדים טוב, אבל בשיר הזה מצאתי לפחות טעות אחת. מי שימצא אותה, יצול״ש.

שלחו את התשובות לדוא״ל amir.aharoni@mail.huji.ac.il. אשמח לקבל שאלות והערות אחרות בתגובות.


ברשומה בשבוע הבא יהיה עוד דיון במושגי יסוד. אחרי זה אסע לחופשה ארוכה. אחרי החגים סדרת אורמלא תחזור ואז נתחיל לא רק לקרוא, אלא גם לכתוב ניקוד.

ברשומה על הבגרות בלשון בשבוע שעבר דיברתי על הבגרות בלשון במושגים כלליים והפעם אדבר עליה במושגים טכניים קצת יותר ואנסה להציע שיפורים אחדים לתכנית הלימודים בלשון – לא רק לבתי ספר, אלא גם לסטודנטים ולמבוגרים שרוצים להשתפר. אנסה להיות ברור.

איך אנחנו קוראים לשורשים של מילים בעברית? ואיך מלמדים ילדים איך לקרוא להם? נגיד, מה השורש של המילה הִצְטַיְּנוּ (ללא ניקוד: הצטיינו)? הצלחתי לגרום לתלמיד להבין שמדובר בבניין התפעל (קוראים שאיבדו אותי מתבקשים לציין זאת בתגובה). קצת אחרי זה הצלחתי לגרום לו להבין שהטי״ת שייכת לתחילית הת־ של הבניין. את זה שהווי״ו בסוף היא סיומת של גוף הנחתי שהוא מבין. בשלב הזה נשאר להבין מה השורש.

הוא התעקש שהשורש הוא צ־ו־נ; הוא ביטא את זה "צוּן". הוא אפילו הבין שמדובר בגזרת נעו״י (מיד אסביר מה זה). הסברתי לו שזה אומנם היה יכול להיות צוּן, כי התכונות של השורשים שיש להם באמצע יו״ד ווי״ו באמת דומות, אבל במקרה הזה מדובר ב"צִין" ולא ב"צוּן". הוא התעקש על "צוּן". התחלתי להדגים לו מילים באותו שורש: מצוין, מצטיין, ציין, צִיּוּן. בסופו של דבר ירד לו האסימון והוא אמר: "זה צַיֵּן! לא צִין! תגיד צַיֵּן ואז אבין אותך!"

לא התווכחתי אִתו – לפי הכלל: המונח טוב אם הוא עוזר להבין את הדבר שאותו הוא מתאר. שם של שורש זה סוג של מונח.

יש לנו בעיה בעברית עם השורשים: הרבה פעמים השורש הטהור כפי שהוא כתוב במילונים וכפי נדרשים התלמידים לכתוב בבחינה לא דומה בעצמו לשום מילה. לעתים קשה אפילו למצוא מילה שתכיל את כל אותיות השורש. למשל, השורש של המילה "מושג" (מֻשָּׂג) הוא "נשׂג", אבל בכל המילים מהשורש הזה – להשיג, הושג, מושג – הנו״ן נבלעת בשׂי״ן (תקנו אותי אם אני טועה). או: השורש של המילה "תחילה" (תְּחִלָּה) הוא ח־ל־ל, ועם הרבה דמיון אולי אפשר לקשר את זה ל"מחולל", אבל לך תסביר למישהו שלא מתמצא בניקוד שהדגש בנו״ן בא משתי למ״דים. (לפי אבן־שושן השורש של הפועל "לחולל", שהיה יכול להיות קשור – וגם זה עם הרבה דמיון – הוא לא ח־ל־ל, אלא ח־ו־ל.)

אז יש שתי אפשרויות. האחת היא לתת לתלמידים לקרוא את השורש בצורה יבשה אות־אות. זה משעמם וקשה, כי ישראלים נוטים לבטא מילים ולא לאיית ואני במידת האפשר רוצה להקל. וכאן מגיעה האפשרות השנייה: להשתדל למצוא לכל שורש מילה שאפשר לבטא כמו שהיא ושתכלול רק את אותיותיו. זה לא פשוט, אבל צריך לחשוב על זה.

בתחום הגזרות, במודע או שלא במודע, הפנימו את העיקרון הזה, לפחות בבית הספר שבו לימדתי. למשל, לגזרת "נפי״ו" קוראים בבית הספר שבו הכנתי תלמידים לבגרות "נֶפְיוּ" – מבטאים את זה כמו המילה האנגלית nephew, אם כי התלמידים לא באמת מבינים את הקשר. בבית ספר לא נתנו שמות לגזרות, כי לא היה צריך לזהות אותן במפורש והשיעורי תורת הצורות באוניברסיטה קראו לזה בשם המלא "נָחֵי פ״א יו״ד וי״ו"; מי שהגיע עד כאן ועדיין לא הבין על מה אני מדבר בכלל, אז מדובר בפעלים כמו "ישב" ו"יצא", שבזמן עתיד היו״ד בהם נעלמת – "תשב", "תצא" ובבניין הפעיל היא הופכת לוו״יו – "תושיב", "תוציא".

דבר דומה קורה בגזרת נלי״ה – זו הגזרה שבה האות האחרונה של השורש היא פעם ה״א שמתחלפת ליו״ד (ולפעמים לתי״ו), למשל לבנות, בנה, בניתי. אני מכיר אותה בשם "נחי למ״ד יו״ד ה״א", אבל התלמידים קוראים לה "נָלִיָּה" (זה מתחרז עם השם "גליה"). במבחן התלמידים צריכים לכתוב את השורש ככה: "ב־נ־י/ה" – את זה רוב התלמידים שלימדתי אותם הבינו די טוב, ומה שמעניין הוא שהם גם התרגלו לבטא את זה "בָּנִיָּה" – בדומה לשם הגזרה. לגזרת נעו״י – שורשים עם וי״ו או יו״ד באמצע, כמו לגור ולשיר – קוראים נָאוִי (מתחרז עם שם המשפחה הערבי "חינאווי").

אם הם בכלל יזכרו משהו ממה שהם למדו למבחן הזה, הם כנראה יזכרו את המילים המוזרות האלה. אני לא אומר שזה בהכרח רע, אבל יש לי חשד סביר שהידיעה של המילים המוזרות לא תעזור להם לקרוא ספרים או לכתוב עדכון בפייסבוק – שלא לדבר על מאמר אקדמי. מפתחי תכניות הלימודים ממשרד החינוך מוזמנים לתקן אותי.