פוטין

אני מצטער שכל הרשומות האחרונות בנושא פוליטיקה. ככה זה – בחירות זה המונדיאל שלי.

הנה נקודת מבט קצת שונה על המתרחש בפוליטיקה הישראלית.

זה די פשוט בסך הכול: ההתפוררות המוחלטת של האופוזיציה הישראלית עכשיו מזכירה לי מאוד את ההתפוררות המוחלטת של האופוזיציה הרוסית. גם שם היו כמה מפלגות דמוקרטיות עם הבדלים קטנים: אחת הדגישה יותר כלכלה סוציאל־דמוקרטית, אחת הדגישה יותר תמיכה בעסקים קטנים, אחת הדגישה יותר ערכים דמוקרטיים כלליים. אבל ההבדלים הגדולים ביותר ביניהן היו ברמה האישית. כולם שם רצו להיות מספר אחד.

כל המפלגות האלה נמחקו מהפרלמנט הרוסי. פוטין, לפחות בהתחלה, לא נזקק אפילו ליותר מדי זיופים. האופוזיציה לפוטין הייתה כה מפוררת שהוא קיבל את השלטון בהליכה והמשיך להחזיק בו בלי הרבה מאמץ. יש ברוסיה אופוזיציה־כאילו: בנוסף למפלגתו של פוטין, יש בפרלמנט שלה מפלגה קומוניסטית, מפלגה פשיסטית שמשום־מה נקראת „ליברל־דמוקרטית”, ומפלגה שנקראת „חברתית־סביבתית”, אבל בפועל לא שונה בשום דבר מהמפלגה של פוטין. שלוש המפלגות האלה קוראות לעצמן „אופוזיציה”, אבל לא עושות נגדו חצי־דבר. כולן פועלות בתיאום עם לשכת הנשיא. המצב מגוחך עד כדי כך שאותה לשכת הנשיא מנסה בעצמה להקים מפלגה ליברלית „אמתית”, אבל „נכשלת” כי „אין מספיק אנשים בציבור שבאמת מעוניינים במפלגה ליברלית”. זה אולי נראה לכם מוזר שיש פה כל־כך הרבה מירכאות, אבל זה בסדר, כי זה באמת מוזר.

מבחינה מנהיגות, באופוזיציה הרוסית לא השתנה כמעט דבר בעשר השנים האחרונות – האנשים שהנהיגו את מפלגות האופוזיציה אז הם אותם האנשים גם היום, והם עדיין מסוכסכים. רק פרצוף חדש משמעותי אחד הופיע בנוף הזה – אלכסיי נבלני. כולם מדברים על כך שהוא כנראה מכוון הכי גבוה שאפשר בפוליטיקה הרוסית, אבל בינתיים הוא ידוע בעיקר בתור בלוגר שלוחם בשחיתות של פקידים, ואפילו די בהצלחה. אבל זהו. כלום חוץ מזה. אין באמת שום חלופה רצינית לפוטין.

יש אנשים שמתרפקים על תהילת עבר – על היותם מותגים שמזוהים עם אופוזיציה. בוריס נמצוב, למשל. הוא אדם ראוי למדי, והוא אומר המון דברים נכונים על דמוקרטיה, ונואם די טוב בהפגנות, אבל לא באמת מסוגל להנהיג כוח פוליטי נגד פוטין. הוא אומר שהמשטר מכשיל אותו, והוא כנראה לא משקר, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא לא ממש משמעותי בתור איש אופוזיציה. ויש עוד כמה כמוהו – כל אחד מספר אחד בקבוצה שלו, וכולם ביחד שווים לאפס.

ואם זה לא מזכיר לכם את מה שקורה אצלנו, אז יש לכם בעיה. אנחנו בארץ עוד לא הגענו למצב של רוסיה, אבל אנחנו שועטים בכיוון הזה בכל הכוח. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שביבי כנראה מבין קצת יותר טוב מפוטין מה זה דמוקרטיה, ואיזה קווים הוא לא אמור לחצות. אבל יש סיכוי גבוה מאוד שאני תמים.

אז שוב אנחנו כנראה נתקעים עם בחירות מעפנות שאין מה לבחור בהן, ושאין בהן שום תקווה לשינוי. מצד שני, עוד לא כל הרשימות הוגשו. אני אחליט על משהו, ואני גם אספר לכם על מה, אבל מה שזה לא יהיה, זה יהיה מסריח.

---

אתם ממש לא חייבים להסכים עם הרשומה הזאת. אתם גם יכולים לפטור אותה בתור נקודת המבט שהכי קל לי לאמץ בשל המוצא שלי. זה בסדר, וזה כנראה אפילו נכון.

אבל אתם לא ממש יכולים להגיד: נו, ובגלל זה צריך להצביע למפלגה שלי. אז זהו, שאם אתם חושבים ככה, לא הבנתם כלום.

מרגישים

אהוד ברק פורש אחרי שבמשך כמה שבועות היו תלויים ברחבי הארץ שלטים שקוראים להצביע למפלגה הקיקיונית שלו עם הססמה "מרגישים בטוח". מישהו עיצב את השלטים האלה וקיבל על זה כסף. מישהו הדפיס את השלטים האלה וקיבל על זה כסף. מישהו תלה את השלטים האלה וקיבל על זה כסף. מישהו גם עיצב ותחזק את אתר האינטרנט של המפלגה הזאת וקיבל על זה כסף.

את האנשים שקיבלו את כסף הזה ממש לא מעניין התעלול הפוליטי המטומטם שברק עשה עם המפלגה שלו. לא מעניינת אותם גם הקריירה של עינת וילף, שלום שמחון, אורית נוקד ושכיב שנאן. הם קיבלו את הכסף, והם ימשיכו לקבל את הכסף הזה מפוליטיקאים אחרים. וזה אפילו בסדר, כי אנחנו מדינה חופשית וכל זה. אני רק מקווה שבמקרה הזה הכסף הזה הגיע מהכיס הפרטי של ברק ולא ממס ההכנסה ששילמתי.

יש מילה אנגלית שחסר לי תרגום קולע שלה לעברית: pointless.

נוהל

תקציר מנהלים: כשטסים לישראל וממנה, במיוחד בחברת אל על, יש בדיקות ביטחון מעיקות. לפעמים זה הגיוני ומוצדק, ולפעמים זה חורג מגבולות הטעם הטוב. יש איזה נוהל כתוב של מה מותר ומה אסור להם לעשות?

---

חזרתי הבוקר מהודו (פרטים בקרוב). בשדה התעופה במומבאי תוחקרתי, כרגיל, על־ידי עובדת אל־על. היא נראתה ישראלית לגמרי ודיברה אנגלית במבטא ישראלי, אבל טענה שאינה יודעת עברית. קצת מוזר, אבל שיהיה.

היא הסתכלה על הדרכון ושאלה מתי עשיתי עלייה. קצת הופתעתי, אבל אמרתי „1991”. ואז היא שאלה מה עשיתי בצבא. בלי להרהר לרגע אחד אמרתי לה: „None of your business. It's a secret.”. („לא עניינך. זה סוד.”)

היא נראתה מופתעת, חשבה שנייה ואמרה „OK” ואז שאלה את השאלות הרגילות: מאיפה אני מגיע, האם ארזתי לבד, איפה היו התיקים מאז שארזתי. ואז שאלה עם מי הייתי במלון. אמרתי „חבר”. היא שאלה מה שמו; לא רציתי לענות, כי גם זה לא עניינה, אבל מכיוון שיש לו שם הודי, החלטתי להשתעשע ואמרתי את שמו הפרטי. היא שאלה מה שם המשפחה. לא רציתי לענות, אבל נכנעתי ועניתי בכל זאת את התשובה האמתית. אני די מתבייש בעצמי – הייתי צריך לסרב. זה לא עניינה וזה לא נוגע לביטחון הטיסה. אילו אמרתי ששמו „משה כהן”, הייתי מגיע לאותה התוצאה.

היא הלכה הצדה, הסתודדה עם עובד אל על אחר למשך שתי דקות ובסוף אישרה לי לעלות לטיסה.

---

זה מטופש ומיותר. ומה שהרבה ישראלים לא מבינים הוא שהם מקבלים שם יחס טוב בהשוואה לזובור שעוברים תיירים מחו״ל, אפילו יהודים. מקרה שקרוב במיוחד ללבי, ליתר דיוק – כמה עשרות מקרים, הוא הבדיקות המשפילות שעברו אורחי כנס ויקימניה 2011 שהתקיים בחיפה. בזכות הדובר הבלתי־נלאה של ויקימדיה ישראל איציק אדרי, הסיפור הגיע ל־ynet ואולי קראתם עליו שם (לעורכי ויקיפדיה קשה לצאת מהארץ); אם אתם רוצים את הסיפור האמתי מאחורי הקלעים, ר׳ את המכתבים שכתבו אותם האנשים המסכנים: תתחילו מכאן, ותמשיכו ללחוץ על הקישור ב־Next message – זה הולך ונהיה מעניין יותר. את הסיפור הכי מטלטל סיפר ניקלאס לקסטרום, מתכנת שקט וחייכן בן עשרים ושלוש מפינלנד, שאולץ להתפשט עד התחתונים וגם לשלוח את המחשב הנייד בתא מטען. (גילוי נאות: ניקלאס היה ידיד טוב שלי כבר אז ועכשיו הוא גם עמיתי לצוות.)

זה מעצבן אותי. אני מוכן לקנות את הטענה שאל על היא חברת התעופה המאוימת ביותר ושנחוץ ביטחון מוגבר. אני לא מוכן לקנות את הטענה שהבדיקות האלה, כמו שהן, באמת מועילות ונחוצות. אני מכיר את הטענה שהתשובות שלי לשאלות בעצם אינן חשובות ושמה שחשוב הוא ההתנהגות שלי; זה עדיין לא מצדיק את התשאול החודרני. אם אל על כל־כך חכמים בפסיכולוגיה, שימציאו שיטה משפילה פחות.

זה מעצבן אותי, כי ישנה אפשרות סבירה למדי שכל הדבר הזה הוא פשוט בלוף שאמור להצדיק סחיטת כסף מהנוסעים ומהמדינה. זה רע, כי זו סחיטת כסף תמורת כלום, כי זה פוגע באופן ישיר בביטחון הטיסות וכי זה פוגע בתדמית התיירותית של ישראל.

זה מעצבן אותי, כי אנחנו מנסים להיות מדינה נורמלית וזה בין היתר אומר שאנחנו לא צריכים להתרגל לשאלות מביכות לשם „ביטחון” מדומה. (בנג׳מין פרנקלין FTW.)

זה מעצבן אותי ואני רוצה להפסיק לשתף פעולה עם השאלות המפגרות יותר שהמאבטחים האלה שואלים אותי. אבל אני רוצה להיות חכם: יוצא לי לטוס לא מעט לצורך עבודה, אז אני לא רוצה להגיע לאיזו רשימה שחורה בלי סיבה טובה. אז אני שואל: האם יש נוהל שאומר מה מותר ומה אסור למאבטחים האלה לעשות?

---

נ״ב: שאלתי את זה גם בפייסבוק וגיליתי שם עוד באג בתצוגה מימין לשמאל:

דפיקות יל״ש בפייסבוק

פייסבוק, תפסיקו בבקשה להתעלל בשפות שנכתבות מימין לשמאל.

המחר

– "שלח לי אימייל ריק ותכתוב בו שני דברים." (מנכ״ל ועידת ויקימניה נותן לי הוראות ברגע של עייפות.)

---

בימים אלה אני עסוק מעל הראש בארגון ועידת ויקימניה, מה שמסביר את העדכונים הנדירים כאן. ועידת ויקימניה היא הכנס השנתי העולמי בנושא ויקיפדיה והמיזמים הקשורים אליה.

בשבוע שעבר הייתי בוועידת הנשיא של שמעון פרס, שהתנהלה תחת הכותרת "המחר – Tomorrow". הרעיון המוצהר של ועידת הנשיא הוא לתכנן את עתיד העם היהודי, את עתיד מדינת ישראל ואת עתיד העולם. התגלגלתי לשם בתור ויקיפד – התבקשתי לעזור קצת למייסד ויקיפדיה ג׳ימי ויילס, שביקר בה. באותה הזדמנות התחככתי קצת בפרס, וגם שמעתי את הנאומים של שאקירה, של עמוס עוז, של טוני בלייר ושל כל מיני אנשי עסקים. טוני בלייר ואנשי העסקים לא ממש דיברו על המחר. נגיד, היה שם מישהו מפייסבוק, שאמר שבפייסבוק אפשר להעלות תמונות ולסמן אילו מבין החברים שלי מופיעים בהן. ואללה. וטוני בלייר דיבר על זה שהוא פלש לבוסניה ולאפגניסטן, כי הוא חשב ששם הוא יכול לנצח, אבל לא פלש לזימבבווה, כי הוא חשב ששם הוא לא יכול לנצח. ואללה־ואללה. זה לא מחר, זה שלשום.

עמוס עוז דיבר מעט על המחר, אבל הוא דיבר קצת על היום. הוא אמר שבניית התנחלויות זה דבר לא מוסרי ומזיק לישראל. אני קצת חולק עליו בעניין הזה, אבל בכל זאת הייתי באותו החלק של הקהל שמחא לו כפיים ולא באותו החלק של חסרי הבושה שצעקו לו "בוז" בקול רם. רציתי לקבור את עצמי: הדבר הכי מגוחך הוא שהרבה מאלה שצעקו בוז גרים בארצות הברית ובצרפת ולא יודעים עברית חוץ מזה.

שאקירה כן דיברה על המחר. היא דיברה על הקרנות שהיא הקימה כדי לתמוך בבתי ספר באזורים עניים. זה קלישאי מאוד: ב"שאלתיאל קוואק" הייתה דמות שלילית של זמר מיליונר שנותן אוכל לילדים עניים כי זה מצטלם טוב. אבל לפחות נראה שהיא באמת מדברת על המחר, כי הילדים הם באמת המחר, אפילו שזו ססמה חבוטה. היא גם אמרה שלפי חישוב כלשהו כל דולר שממשלה משקיעה בחינוך טוב, חוזר בתור שבעים דולר. אין לי בעיה להאמין שזה נכון.

שמעון פרס וג׳ימי ויילס דיברו עם בלוגרים. היה משעשע לעמוד לידם ולא לעשות שום דבר חשוב. מצטער, אין לי תמונה עם פרס (שאלו אותי הרבה על זה). לא הייתה בשיחות האלה שום תגלית גדולה שאנחנו כוויקיפדים לא יודעים, אבל כשרואים את ג׳ימי ואת שמעון ככה מקרוב, מבינים מדוע יש לשניהם כזאת כריזמה ממגנטת ולמה אנשים כל־כך אוהבים להזמין אותם לוועידות.

---

ויקימניה לא תהיה ועידה על שלשום. אל תבינו לא נכון: אני בשום אופן לא מזלזל בפרס ובוועידה שלו – אני באמת מקבל בהבנה את הצורך שלו לעשות אירוע לכל מיני ציונים, לתבל אותו באנשי עסקים מהעולם ולתת לזה כותרת מפוצצת. במקום להתלונן על זה, אני משתתף בארגון של ועידה שבאמת תעסוק במחר: איך נפיץ ידע שימושי באופן יעיל יותר מחר; איך נפיץ אותו ליותר אנשים, כולל כאלה שלא יהיה להם אינטרנט גם מחרתיים; איך נעשה את זה ביותר שפות ולא רק באנגלית ובעוד כמה שפות של אנשים עשירים; איך נעזור לאנשים שלא מתמצאים באפשרויות המתקדמות של מנועי חיפוש למצוא את מה שהם מחפשים; איך נפתח תכנה חופשית שתעשה את כל הדברים האלה ולא נסתמך על תכנה שנשלטת על־ידי חברות עשירות שמתעניינות ברווחים יותר מאשר בצרכים של האדם ושל החברה.

על כל הדברים האלה אני מקווה לכתוב כאן ביתר פירוט בימים הקרובים. בינתיים אני כבר עכשיו מזמין אתכם להירשם לוויקימניה ואם אתם מתכנתים – אז גם לימי המפתחים שיתקיימו לפניה. זה אירוע של פעם בחיים – לא כל יום ואפילו לא כל שנה מגיעים לישראל מאות אנשים שמשפיעים על אתר האינטרנט החשוב בעולם, ושעושים בתשוקה, שאפשר יהיה לחוש היטב בוועידה הזאת ושאי־אפשר לחוש בשום ועידה אחרת. לא לפספס.

פלישרא

אני לא טקסט פוליטי.

---

בוויקיפדיה האנגלית יש ערך על הצעות ל"פתרון מדינה אחת" לסכסוך הישראלי–ערבי: One-state solution. למשך כמה חודשים בתחילת הערך היה רשום שיש מי שמכנה את הפתרון הזה "פלישרא" (Palisra) או "ישראטין" (Isratin). "ישראטין" הוא רעיון די מפורסם של מועמר קדאפי, אבל מה זה "פלישרא"?

זה פשוט אתר אינטרנט. ממש לא נראה לי שיש מי שמכנה את רעיון המדינה הדו־לאומית בשם כזה מלבד בעל אותו האתר ואולי מספר אנשים שמכירים אותו, ולכן מחקתי את "פלישרא" מהערך. (ואת "ישראטין" הורדתי לאמצע הערך, כי הוא יחסית ידוע, אבל לא חשוב מספיק בשביל להיות במשפט הראשון.)

למה אני מספר לכם על זה? כי אני מאמין גדול בכך שכל דבר ראוי להיות כתוב, גם אם לא כל דבר ראוי להיות כתוב בוויקיפדיה. אתר "פלישרא" אינו ראוי לאזכור בוויקיפדיה, אבל איש לא אמר שהוא אינו ראוי לאזכור בבלוג שלי; אז אני, שמחקתי אותו מוויקיפדיה, כותב עליו כאן.

האתר קורא לעצמו "חקר אמנותי של עולם שבו לאומנות ישראלית ופלסטינית מעולם לא התקיימה". למחוק את ההיסטוריה זה דבר קצת בלתי אפשרי, ואני אפילו לא חושב שצריך להשמיד את הלאומנות הישראלית וגם לא את הפלסטינית – צריך להשמיד רק את הצדדים האלימים של הלאומנויות האלו. אני גם לא כל־כך אוהב את השם "פלישרא". אבל ההגדרה לא כל־כך חשובה, חשובה התוצאה, והיא חמודה למדי: בעל האתר מציע ליצור מטבע חדש בשם "זהבה" וגם ליצור שפה חדשה בשם "שמית" – תערובת "דמוית אספרנטו" של עברית חדשה וערבית ארץ־ישראלית, למשל להחליף את "בוקר טוב", "בעל" ו"אישה" העבריים ב"יום נעים", "זוג" ו"זוגה", המשותפים יחסית יותר לשתי השפות. באתר יש גם מילון די ארוך לשפה הזאת, באותיות עבריות וערביות.

חמש זהבות פלישראיות. רעיון ממש חמוד, אם כי אני מקווה מאוד שלעולם, לעולם לא אצטרך לשלם בשטרות כסף עם כיתוב בגופן Tahoma.

הביצוע פשטני ותמים, והעתיד כנראה לא באמת ייראה ככה, אבל לא פשע לחלום וחשוב מאוד להכיר בכך שיש בארץ הזאת שתי קבוצות גדולות של אנשים, שהרבה יותר מכמה שהם אוהבים לטבוח אחד בשני, פשוט אוהבים משום־מה לגור כאן.

אני מקווה שעכשיו בעל האתר ו־ – בהחנה שלא מדובר באותו אדם – מי שהוסיף את הקישור ל"פלישרא" לוויקיפדיה יסלחו לי על כך שמחקתי משם את הקישור. אני מנחש שהם יודעים עברית.