ארכיונים עבור קטגוריה: טיפשות

אני יכול לקרוא באתר הבנק מכתבים שלפני עידן האינטרנט הבנק היה שולח לי בדואר. זה טוב, כי רובם לא חשובים מספיק בשביל לשלוח בדואר.
אבל מדי פעם מגיע משהו חשוב שאני רוצה לשמור במחשב. ניסיתי לשמור עכשיו מכתב אחד באמצעות כפתור השמירה. ואז הדפדפן שואל אותי אם אני רוצה לשמור קובץ בשם archive.exe.

קראתם נכון, exe.

בנק לאומי, אנחנו ב־2014. יש היום יותר אנשים שמשתמשים במערכות הפעלה שלא יכולות לפתוח קובצי exe מאנשים שמתקשים לפתוח קובצי zip. מהירות הרשת כבר מזמן ביטלה כל צורך להשתמש בכיווץ קבצים, בוודאי כשמדובר בקובץ בודד.

אנא אפשרו לי להוריד את המכתב הזה בתור קובץ טקסט, PDF, ליברה אופיס או לפחות וורד.


נ״ב: בשדות שם המשתמש והססמה אתם עדיין מגדירים dir="rtl", למרות שהם תמיד כתובים משמאל לימין. זה אמור להיות תיקון של שורה אחת. יהיה נחמד אם תתקנו את זה.

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

בסדר, נו, סתירה פנימית, אבל למי אכפת.

שלישי

תקציר מנהלים: כשטסים לישראל וממנה, במיוחד בחברת אל על, יש בדיקות ביטחון מעיקות. לפעמים זה הגיוני ומוצדק, ולפעמים זה חורג מגבולות הטעם הטוב. יש איזה נוהל כתוב של מה מותר ומה אסור להם לעשות?


חזרתי הבוקר מהודו (פרטים בקרוב). בשדה התעופה במומבאי תוחקרתי, כרגיל, על־ידי עובדת אל־על. היא נראתה ישראלית לגמרי ודיברה אנגלית במבטא ישראלי, אבל טענה שאינה יודעת עברית. קצת מוזר, אבל שיהיה.

היא הסתכלה על הדרכון ושאלה מתי עשיתי עלייה. קצת הופתעתי, אבל אמרתי „1991”. ואז היא שאלה מה עשיתי בצבא. בלי להרהר לרגע אחד אמרתי לה: „None of your business. It's a secret.”. („לא עניינך. זה סוד.”)

היא נראתה מופתעת, חשבה שנייה ואמרה „OK” ואז שאלה את השאלות הרגילות: מאיפה אני מגיע, האם ארזתי לבד, איפה היו התיקים מאז שארזתי. ואז שאלה עם מי הייתי במלון. אמרתי „חבר”. היא שאלה מה שמו; לא רציתי לענות, כי גם זה לא עניינה, אבל מכיוון שיש לו שם הודי, החלטתי להשתעשע ואמרתי את שמו הפרטי. היא שאלה מה שם המשפחה. לא רציתי לענות, אבל נכנעתי ועניתי בכל זאת את התשובה האמתית. אני די מתבייש בעצמי – הייתי צריך לסרב. זה לא עניינה וזה לא נוגע לביטחון הטיסה. אילו אמרתי ששמו „משה כהן”, הייתי מגיע לאותה התוצאה.

היא הלכה הצדה, הסתודדה עם עובד אל על אחר למשך שתי דקות ובסוף אישרה לי לעלות לטיסה.


זה מטופש ומיותר. ומה שהרבה ישראלים לא מבינים הוא שהם מקבלים שם יחס טוב בהשוואה לזובור שעוברים תיירים מחו״ל, אפילו יהודים. מקרה שקרוב במיוחד ללבי, ליתר דיוק – כמה עשרות מקרים, הוא הבדיקות המשפילות שעברו אורחי כנס ויקימניה 2011 שהתקיים בחיפה. בזכות הדובר הבלתי־נלאה של ויקימדיה ישראל איציק אדרי, הסיפור הגיע ל־ynet ואולי קראתם עליו שם (לעורכי ויקיפדיה קשה לצאת מהארץ); אם אתם רוצים את הסיפור האמתי מאחורי הקלעים, ר׳ את המכתבים שכתבו אותם האנשים המסכנים: תתחילו מכאן, ותמשיכו ללחוץ על הקישור ב־Next message – זה הולך ונהיה מעניין יותר. את הסיפור הכי מטלטל סיפר ניקלאס לקסטרום, מתכנת שקט וחייכן בן עשרים ושלוש מפינלנד, שאולץ להתפשט עד התחתונים וגם לשלוח את המחשב הנייד בתא מטען. (גילוי נאות: ניקלאס היה ידיד טוב שלי כבר אז ועכשיו הוא גם עמיתי לצוות.)

זה מעצבן אותי. אני מוכן לקנות את הטענה שאל על היא חברת התעופה המאוימת ביותר ושנחוץ ביטחון מוגבר. אני לא מוכן לקנות את הטענה שהבדיקות האלה, כמו שהן, באמת מועילות ונחוצות. אני מכיר את הטענה שהתשובות שלי לשאלות בעצם אינן חשובות ושמה שחשוב הוא ההתנהגות שלי; זה עדיין לא מצדיק את התשאול החודרני. אם אל על כל־כך חכמים בפסיכולוגיה, שימציאו שיטה משפילה פחות.

זה מעצבן אותי, כי ישנה אפשרות סבירה למדי שכל הדבר הזה הוא פשוט בלוף שאמור להצדיק סחיטת כסף מהנוסעים ומהמדינה. זה רע, כי זו סחיטת כסף תמורת כלום, כי זה פוגע באופן ישיר בביטחון הטיסות וכי זה פוגע בתדמית התיירותית של ישראל.

זה מעצבן אותי, כי אנחנו מנסים להיות מדינה נורמלית וזה בין היתר אומר שאנחנו לא צריכים להתרגל לשאלות מביכות לשם „ביטחון” מדומה. (בנג׳מין פרנקלין FTW.)

זה מעצבן אותי ואני רוצה להפסיק לשתף פעולה עם השאלות המפגרות יותר שהמאבטחים האלה שואלים אותי. אבל אני רוצה להיות חכם: יוצא לי לטוס לא מעט לצורך עבודה, אז אני לא רוצה להגיע לאיזו רשימה שחורה בלי סיבה טובה. אז אני שואל: האם יש נוהל שאומר מה מותר ומה אסור למאבטחים האלה לעשות?


נ״ב: שאלתי את זה גם בפייסבוק וגיליתי שם עוד באג בתצוגה מימין לשמאל:

דפיקות יל״ש בפייסבוק – אותה שורה בעברית מופיעה מימין לשמאל ומשמאל לימין

דפיקות יל״ש בפייסבוק

פייסבוק, תפסיקו בבקשה להתעלל בשפות שנכתבות מימין לשמאל.

יחסית לבלוגרים ישראלים אחרים ויחסית לבלשנים ישראלים אחרים אני עוף מוזר וחוצפן, כי אני חושב שהתנחלויות זה דבר לא כל־כך רע ואפילו מעז לכתוב על זה מדי פעם. הדבר הבולט ביותר שגורם לי לפקפק בצדקתי הוא ישראל כץ.

מכל הדברים ששמעתי שישראל כץ עשה, הדבר המועיל היחיד הוא השקעה בהרחבת ההתנחלויות בתקופת היותו שר חקלאות. כמובן, רק אנשים שלכתחילה חושבים שהתנחלויות זה דבר לא רע יכולים לחשוב שהרחבתן זה דבר מועיל. מכיוון שכל שאר הדברים שישראל כץ עשה אינם מועילים, כגון האמירה שאווזים אינם בעלי חיים והאמירה שלא צריך להפעיל תחבורה ציבורית בשבת בגלל האיום האיראני, אני מפקפק בכך שפעילותו בנושא התנחלויות הייתה מועילה.

השר כץ כנראה לא עסוק מספיק בבעיות שמעכבות את פתיחת הרכבת הקלה ובליקויי הבטיחות ברכבת הכבדה, והחליט להיזכר בהצעה הטיפשית שהעלה כשקיבל את תפקיד שר התחבורה: להאחיד את האיות של שמות היישובים על התמרורים בכל השפות. קיוויתי שהוא שכח אותה, אבל לא, מסתבר שהוא זוכר.

הוא מסביר שלא טוב לכתוב בערבית "אלקודס", כי ירושלים היא ירושלים. "צריך להחליט אם זה ים הגליל, או ים כנרת. האם זה ים המלח או ים המוות, כמו באנגלית?.. אני חייב להכריע בנושא השילוט, וזה צריך להיות על בסיס ציוני" – כך הוא אומר. אז אני צריך להסביר משהו: תמרור לא צריך להיות ציוני. תמרור צריך לעזור לאנשים להגיע ממקום למקום. אם תייר מחו״ל רוצה להגיע לים המלח, הוא יחפש תמרור שמכוון אותו ל־Dead Sea. ואם הוא לא ימצא אותו, הוא יתקשה להגיע ליעדו. אדרבה, זו תהיה פגיעה קשה יותר בציונות. ואם לנהג ערבי עוזר שכתוב אל־קודס, אז זה מה שצריך להיות כתוב על התמרור. וזהו. בשביל זה התמרור קיים, לא בשביל ציונות.

יום אחד אולי יהיה פה שר תחבורה שאכפת לו מתחבורה.