הגענו לישראל כשהייתי בן 11 והלכנו לגור בקיבוץ החותרים. אני הלכתי ללמוד בבית ספר בחיפה. ההורים שלי התחילו לעבוד בקיבוץ וללמוד באולפן ביישוב ניר־עציון, שאליו הגיעו כל יום בהסעה. חוץ מזה הם יצאו מהקיבוץ מעט מאוד במשך כמה חודשים.
אחרי זמן־מה רכשנו רכב ואבא שלי התחיל לנסוע מדי פעם לחיפה לסידורים. הוא לא הכיר את הרחובות בחיפה והעברית שלו עוד הייתה מוגבלת ואילו אני כבר הכרתי את הרחובות הראשיים – הרצל, פיק״א, חורב, חנקין, פרויד – בזכות הנסיעות לבית הספר. אז הרבה פעמים אבא שלי לקח אותי אתו כדי שאכוון אותו. רוב הזמן ידעתי היטב לאן לנסוע וכשלא ידעתי, נעזרתי במפה, ובכל זאת כל הזמן חטפתי מאבא צעקות. הייתי אומר לו "ברמזור שמאלה" והוא היה פונה שמאלה, ואז הייתי אומר "לא, לא לשם, שמאלה!" ואז הוא היה חושב שאני טיפש.
באופן כללי אני לא כל־כך טיפש. אני פשוט מתבלבל בין ימין לשמאל. אני יודע היטב לאן צריך לפנות, אבל אינני יודע אם זה נקרא "ימינה" או "שמאלה". בכל שפה – רוסית, עברית, אנגלית, קטלאנית. אז אני אומר את מה שנראה לי נכון באותו הרגע. לא סתם מנחש – באותו רגע אני ממש חושב שזה נכון. אם אני חושב על זה עוד כמה רגעים, אני מוצא את התשובה הנכונה באמת, אבל לעתים קרובות זה מספיק בשביל לפספס את הפנייה.
זה קורה לי כשאני מכוון אחרים וכשמכוונים אותי – אומרים לי שמאלה ואני פונה ימינה. זה לא קורה לי כשאני נוהג לבד; אני פשוט לא זקוק לחשיבה במונחים של שמאלה וימינה, אלא במונחים של "לירושלים", "לחיפה", "למעלה", "למטה", "לעלות לכביש מהיר", "לרדת מכביש מהיר", "לפנות לכיוון הזה שאליו החץ על השלט מצביע ושלא אכפת לי איך קוראים לו". זו גם אחת הסיבות שאני לא מת על תל־אביב – יש שם רק "ימינה" ו"שמאלה", בעוד שבירושלים ובחיפה יש גם "למעלה" ו"למטה".
זה, כמובן, קורה לא רק בנהיגה אלא גם בתחומים אחרים בחיים. למשל, ביום שני הדר לקחה אותי לשיעור סלסה וברחתי ממנו בבהלה אחרי שתי דקות שבהן המדריכה החמודה ניסתה לומר לי "אחת שמאל קדימה ימין אחורה שמאלה ולסגור". היא דיברה עברית, אבל לא הבנתי אף מילה.
מיד אחרי זה החלטתי לשים קץ לשנים של רגשות האשמה שלי בקשר לזה וחיפשתי מידע באינטרנט. הדבר הכי טוב שמצאתי הוא הכתבה Which is Right? של בל אלווינג (Belle Elving) בוושינגון פוסט. היא תיארה את הבעיות שלה ורציתי לבכות, כי זה היה כמו לקרוא על עצמי: "אני בדרך כלל מסתדרת כשאני נוהגת לבד. אני יודעת לאן אני רוצה לפנות; אני לא יודעת איך לקרוא לזה."
היא גם אמרה שזו לא בעיה באמת קשה, אם כי עיסוק בריקודים סלוניים לא בא בחשבון. בינגו.
לצערי זאת רק כתבה בעיתון ולא כתב עת אקדמי. אלווינג גם אומרת בכתבה שאין על זה הרבה מחקרים ואפילו לא מציינת אם יש לזה שם מדעי רפואי. אם מישהו יודע על שם כזה, אשמח אם יגיד לי. היא כן אומרת שלפי חוקרים שונים בין 15 ל־26 אחוז מהאנשים סובלים מזה. אם מישהו פה מכיר איזה חוקר בתחום של מדעי הנפש, מדעי המוח, בלשנות, או כל תחום אחר, שרוצה לחקור את זה ולבנות עליי מודל מחקרי, אני רוצה מאוד לשתף אתו פעולה.
על האמזונס חי שבט המכונה "פירהה" (Pirahã). מבחינה ביולוגית מדובר באנשים רגילים לגמרי, אבל השפה שלהם משונה מאוד: לטענת הבלשן דניאל אוורט, שלמד את תרבותם ואת שפתם יותר מכל חוקר מערבי אחר, מסיבות תרבותיות אין בשפה שלהם מילים למספרים, אין בה משפטים מורכבים ("האיש, שעומד מתחת לעץ, אוכל פרי"), בקושי יש בה כינויי גוף (אני, אתה, הם). הוא אף מרחיב את טענתו ואומר שהמאפיינים הייחודיים האלה מפריכים כמה מכיווני המחקר האפנתיים בבלשנות של העשורים האחרונים, כגון "דקדוק אוניברסלי", אבל היו גם חוקרים שטענו שהוא טועה.
אינני יודע אם אוורט צודק או טועה, אבל בכתבה המרתקת עליו ב"ניו יורקר" (John Colapinto, The Interpreter, 2007-04-16) אהבתי במיוחד את הקטע הבא, שמתאר בלשן אחר שמנסה לחקור את שפת פירהה ולהוכיח שהיא כן מתאימה לתאוריות על דקדוק אוניברסלי בעזרת ניסוי שעבד עם דוברי כל השפות האחרות: מושיבים דובר של השפה מול מסך מחשב שבו זזה דמות של קוף והדובר אמור לומר לאיזה כיוון הוא זז. דובר פירהה סירב לשתף פעולה והחוקר, שלא ידע את השפה, פנה לאוורט כדי שיעזור לו:
– "אולי תבקש ממנו שיצביע לכיוון שאליו הלך הקוף?"
– "הם לא מצביעים. ואין להם מילים ל'שמאל' ול'ימין'. הם מדברים על כיוונים במונחים מוחלטים – 'במעלה הנהר', 'במורד הנהר', 'אל תוך היער', 'מתוך היער'."
אוורט שאל את האיש אם הקוף הולך במעלה הנהר או במורד הנהר.
– "קופים הולכים אל הג׳ונגל", ענה האיש.
מעניין אם מישהו ניסה לבדוק אם בני פירהה לא הטריחו את עצמם בהמצאת מילים מיותרות כמו "שמאלה" ו"ימינה" בגלל סיבות תרבותיות לפי התיאור של אוורט או שאולי יש לכולם אותו גן שגורם לבעיה הזאת שיש לי.
חיפושים כמשל 