ארכיונים עבור קטגוריה: האקדמיה ללשון העברית

אז לפתע פתאום האקדמיה ללשון שינתה את כללי הכתיב.

הופתעתי מאוד מהשינוי של היום. אולי היו על זה ידיעות בפרסומים של האקדמיה, אבל למרות שאני מתעניין בלשון בכלל, ובכללי הכתיב בפרט, אינני עוקב אחרי כולם. למשל, בדיוק לפני מספר חודשים האקדמיה ללשון הקטלאנית הודיעה שהיא מתכננת לפשט את כללי הכתיב ולבטל הרבה מהסימנים מעל האותיות, אבל היא פרסמה טיוטה לדיון ציבורי, ולא הודיעה ישר על השינוי. (ויש דיון ציבורי, כי לאנשים אכפת מזה.)

אילו האקדמיה ללשון העברית פרסמה טיוטה, הייתי מעיר כמה דברים. אני אישית לא אוהב את הגושפנקה שניתנה ל„שיער”, „בריכה”, „ברירה”, ו„עבירה”, אבל בסדר, אני מבין שזה נפוץ, ואני אפילו שמח מאוד שאני לא צריך לבזבז את העצבים שלי על ויכוחים בנושא הזה. עם זאת, הכתיב החדש „מייד” מצער: גם הכתיב „מיד” היה נפוץ למדי, ולא עורר הרבה מחלוקות, והוא שמר על הקשר למילה „יד”.

אני הקפדתי מאוד על „ססמה” בתרגומי פיירפוקס וטוויטר, למרות התנגדויות רבות, ועכשיו זה בהדרגה יהפוך ל„סיסמה”. על זה לא חבל לי כל־כך, כי זאת ממילא מילה שאולה מובהקת, גם אם עתיקה, ואם אתם שואלים אותי, אפשר להוסיף יו״ד גם למילים שמיות מובהקות כמו פסגה, קדמה, וכיו״ב.

טיפ־טיפה חבל לי על הכתיב „שמים”, שעכשיו הפך ל„שמיים”. היה בזה דמיון יפה ל„מים”, אבל בסדר. עכשיו אני יכול להפסיק להחרים את יישום „ירושמיים”, שהפכה כבר מזמן למשהו פולחני עבור ירושלמים רבים.

אני מרוצה מהשינוי של „תכנה” ו„יזמה” ל„תוכנה” ו„יוזמה”. אני גם מרוצה למדי מהשינוי של מילות היחס „אתי, אתך” ל„איתי, איתך”, ושל „עתים” ל„עיתים”, אבל מוזר לי ביותר שלא נוספה בהזדמנות הזאת האות יו״ד למילים כמו „אִגרוף” ו„מִחזור”, כדי לא להתבלבל עם „אֶגרוף” ו„מַחזור”. זה היה יכול להיות כלל פשוט ושימושי, והוא ממש לא היה אמור להיות שנוי במחלוקת. חבל שזה התפספס.

עוד משעשעים אותי ה„אישורים” שנינתו למילה „אומנם” וליו״ד בצורת הגוף הראשון בזמן עתיד בבניין נפעל, למשל „איכנס” במקום „אכנס”. אני תמיד כתבתי אותם בכתיב מלא. את „אומנם” כתבתי בווי״ו כי גם „אֻמנם” הוא ניקוד תקני ולא רק „אָמנם”, וצליל u תמיד אמור להיכתב בווי״ו (אם כי עכשיו גיליתי לראשונה שהניקוד „אֻמנם” מיועד לשאלות, לפחות לפי אבן־שושן). ובבניין נפעל כתבתי תמיד „איכנס”, „איזהר”, וכו׳, כי הניקוד בחיריק תקין כמו בניקוד בסגול (ר׳ למשל גזניוס 51p).

טוב שיש עכשיו גושפנקה למילה „תיאטרון”, כי אני לא מכיר שום תיאטרון ישראלי שבכניסה עליו כתוב „תאטרון”. (אם יש כזה, זה מפדח למדי, אז עדיף שפשוט אודה: אני לא הולך להצגות מספיק.) מצד שני, מוזאון עדיין אמור להיכתב בלי יו״ד. אני אוהב את החלוקה החדשה הזאת, אבל יש לי תחושה שמוזאונים ימשיכו לקרוא לעצמם „מוזיאונים”, אם כי אפשר לשם השעשוע לנסות להחיות את המילה „בית נכאת”.

מעטים ישימו לב לזה, אבל עכשיו המילה „די” תיכתב תמיד ביו״ד אחת. גם ככה רוב האנשים כותבים אותה ביו״ד אחת, וזה תמיד היה נכון, אבל משום־מה האקדמיה אפשרה עד עכשיו גם „דיי” ו„דאי”. אפילו ראיתי את „דיי” בספרים שהאקדמיה הוציאה ממש לאחרונה (כמו „העברית בתקופת המנדט” הנהדר של יעל רשף). אבל זהו, לא עובד: רק „די”, וטוב שכך.

עוד דבר שמעטים ישימו לב אליו הוא השם של הכללים החדשים: „כללי הכתיב המלא”. עד עכשיו הם נקראו „כללי הכתיב חסר־הניקוד”. למיטב ידיעתי, המונחים כתיב מלא וכתיב חסר מעולם לא היו מוגדרים באופן מדויק למרות שאנשים רבים השתמשו בהם. „כתיב חסר” עדיין אינו מוגדר, אבל זה בסדר, כי הוא לא ממש נחוץ.

עכשיו יהיה ממש נחמד לעדכן גם את מילון האיות החופשי Hspell. נדב ודן, אם אתם קוראים את זה, אני אשמח לעזור.

זה נראה כמו רשומה על פוליטיקה, אבל זאת רשומה על לשון.

אקדמיים

בטקסט הכתבה כתוב „אקדמאים” ובתמונה – „אקדמיים”. זאת טעות מעניינת, כי ההגייה התקנית דומה מאוד: [akadeˈma.im] לעומת [akadeˈmajim]. מי שלא הבין, נקודה זה אלף ו־j זה יו״ד. רוב האנשים ממילא לא מבחינים בזה בהגייה, אבל כן אמור להיות בידול בכתיב: ־אים היא סיומת של שם התואר ברבים ואילו ־יים היו סיומת של זוגי (גרביים, עיניים). לא חשבתי שזה דומה עד כדי אפשרות של בלבול בכתב, אבל מסתבר שכן.

אין ממש דבר כזה „אקדמיים” כצורת זוגי של „אקדם”. המילה „אקדמיים” היא בעצם צורת רבים של „אקדמי” – „אקדמִיִּים”.

וזה המקום להזכיר את אחת מהשגיאות הנפוצות והמציקות ביותר בעברית הכתובה: כתיבה ביו״ד אחת ברבים של שמות תואר שמסתיימים ביו״ד אחת ביחיד. הרבים של „שיקול פוליטי” הוא „שיקולים פוליטיים” ולא „שיקולים פוליטים”, כפי שכותבים אנשים רבים. חריגה משמעותית מהכלל הזה היא התייחסות לאנשים: אפשר לכתוב הן „ישראלים” והן „ישראליים”. בדקדוקים תקניים אין הגדרות ממש מדויקות של ההבדל בין שתי המילים, אבל הראשונה היא יותר שם עצם והשנייה היא יותר שם תואר. דוברי עברית עם השכלה בסיסית יֵדעו בלי קושי מתי לכתוב מה, אבל במשך זמן רב רציתי לראות על זה כלל כתוב לטובת אנשים שאוהבים שפה תקנית, ועכשיו יש על זה תשובה טובה באתר האקדמיה ללשון: חרדים/חרדיים.

בשביל השעשוע נכנסתי לאתר „יש עתיד”, המפלגה של יאיר לפיד.

תכנית החינוך של „יש עתיד” אומרת דבר כזה: „בעשר השנים הקרובות תחרוט מערכת החינוך על דגלה את צמצום הפערים החברתיים ותדאג לתת הזדמנות שווה לכל הבאים בשעריה”.

התגובה המידית שלי הייתה: „צריך לכתוב ‚תחרות על דגלה’! איזה מעפן אתה, יאיר לפיד, בתכנית החינוך שלך אתה עושה שגיאות?”

אבל למה „תחרות”, בעצם? מאיפה אני יודע את זה? אני יודע את זה מוויקיפדיה העברית: יש שם תיקון אוטומטי מ„חרט על דגלו” ל„חרת על דגלו”, על הנטיות השונות של הצירוף הזה.

רק מה, אין להחלפה הזאת יסוד ממש חזק, למעט „אמממם, ככה מקובל, ו‚חרת’ זו טעות”. חיפשתי במילונים – כנעני, אבן־שושן, רב־מילים. כולם אומרים שהשורשים ח־ר־ט וח־ר־ת זה די אותו דבר. ומה אומרת האקדמיה ללשון? היא אומרת במפורש שהשורשים האלה אותו דבר ושכתיבת „חרטו על דגלם” זאת לא טעות.

זה מזכיר בידול אחר שמתפתח לאחרונה בעברית: ש„תפיסה” היא לכידה מוחשית של חפץ ואילו „תפישה” היא הבנה שכלית של דבר־מה. ולא היא: „תפיסה” ו„תפישה” היא אותה המילה. מדובר בכתיבים שונים ושניהם תקינים בכל המשמעויות. (האקדמיה ממליצה על כתיב בסמ״ך, ואני תומך בזה.) בידול המשמעות בין הכתיבים הוא משהו מלאכותי למדי שמתפתח בימינו; אין טעם להכחיש את קיומו, אבל גם לא צריך לאמץ אותו.

לסיכום, עורך התוכן באתר של „יש עתיד” כנראה לא ממש מקפיד על כתיב, כי אחרת היה מתיישר עם ה„מקובל” כדי לא להיראות עילג. אבל מכיוון שהבידול הזה בכתיב ממילא מלאכותי למדי, זאת לא באמת עילגות.

את מפלגת „יש עתיד” עדיף להאשים במשהו אחר: בכך שבתכנית החינוך שלה אין שום תוכן אמתי, אלא רק הבטחות נבובות – כמו אצל כל שאר המפלגות. אשמח מאוד אם תוכיחו לי אחרת, גם לגבי המפלגה הזאת וגם לגבי השאר.

המסע שהתחלתי לפני שנתיים לתיקון פריסת המקלדת העברית מתחיל להניב פֵּרות, אם כי בינתיים הם מעט מוזרים.

היום פורסמה ב־nrg הכתבה „מי הזיז את המקף שלי”, שעוסקת באותה פריסת המקלדת שעבדנו עליה כל־כך הרבה זמן. טוב לראות את זה, אבל הכתבה משופעת בשגיאות משונות:

  1. „בהכנת התקן, שהוביל דני אילן ממכון התקנים הישראלי, השתתפו נציגים מהחברות העולמיות המובילות בתחום המחשוב לרבות מיקרוסופט, יבמ ו גוגל.” – שכחו להזכיר את איגוד האינטרנט, את עמותת המקור וכן את האזרח הפרטי אמיר אהרוני, שיזם את כל העסק וניסה לייצג – באמינות, אבל באופן בלתי־רשמי בעליל – את עמותת ויקימדיה, את מוזילה ישראל ואת האקדמיה ללשון. (ר׳ הערות נוספות על זה בהמשך.) אגב, גם נציג רשמי של האקדמיה הצטרף בשלב מאוחר יותר.
  2. „היה צורך למצוא פתרונות יצירתיים כדי לממש את הדרישות השונות, בעיקר של מומחי האקדמיה ללשון העברית” – לא בדיוק. הדרישות היו בעיקר, איך נאמר, שלי. אני לא קשור רשמית לאקדמיה, אבל אני כן משתמש במסמכים של האקדמיה כדי להחליט מה צריך להיות ומה לא.
  3. „דרישה אחרת שהציגה האקדמיה היתה בנוגע להקלדת המירכאות בעברית, ששונות מהמירכאות בשפות האחרות. ציטטה בעברית נפתחת במירכאות תחתונות וננעלת בעליונות. כיום לא ניתן להפיק זאת, אלא אם כן האדם מכיר קוד ספציפי לשם כך, שאינו מוכר לרוב הציבור” – טוב, גם זה לא לגמרי מדויק. זאת דרישה שהעלה עבדכם הנאמן על סמך ההערה הבאה בכללי הניקוד של האקדמיה: „בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.”. פריסת המקלדת שאינה כוללת את התווים האלה היא מכשיר שאין בו מירכאות בתחתית השורה, ועל־ידי שינוי קטן בתכנה הוא הופך למכשיר שכן יש בו מירכאות כאלה.
  4. „להכנת התקן החדש הוסרו מהמקלדת היכולת לכתוב את טעמי המקרא, לאחר שהתברר שיש להם כיום משתמשים מועטים.” – ממש לא. בפריסת המקלדת העברית מעולם לא היו טעמי מקרא. הוספתם נדונה במשך זמן רב ולבסוף הוחלט להוסיף רק מעטים מהם, ששימושיים לא רק בתנ״ך – עול֫ה ומֽתג המשמשים לסימון הטעמה. שאר הטעמים משמשים רק בתנ״ך והתנ״ך כבר הוקלד. ר׳ הערה נוספת בהמשך.
  5. „מי שבכל זאת עם יזדקק לטעמי המקרא יוכל למצוא אותם, אולם הוא יידרש להיעזר באפליקציה מיוחדת ולא רק ב-Word.” – זאת הטעות הכי מזעזעת, משום ש־Word לא קשור לעניין כלל. כל הרעיון של פריסת המקלדת הזאת הוא שאפשר להשתמש בה בכל תכנה ובכל מערכת הפעלה. זה כולל את Word, אבל זאת רק אחת מהתכנות הרבות שהיא יכולה לעבוד בהן. מי שצריך לכתוב מילים מהתנ״ך בספר או בעבודה אקדמית, לא צריך להשתמש ב„אפליקציה מיוחדת”, אלא פשוט להעתיק אותן מאתר כגון „ויקיטקסט” או „מאגר ספרות הקודש” של סנונית.
  6. „בעיה אחרת שנדונה בוועדת התקן, בראשות מתתיהו אלוש מיבמ, נוגעת למקף.” – ובכן, מי שזוכר, מקף הוא לא „בעיה נוספת”, אלא הסיבה לכך שפתחתי במסע לשיפור תקן המקלדת. כשאני רואה שעיתונאי (!) כתב משפט כמו „מתברר כי המקף העברי שונה מהלועזי”, אני רוצה לבכות. מתברר לו שיש מקף שונה בעברית! תפתח את העיניים, בן־אדם, זאת העבודה שלך.

אז זהו. אני מקווה שהצלחתי להבהיר כמה דברים.

מחר צפוי להתקיים הדיון המסכם שכתוצאה ממנו תתפרסם הטיוטה הרשמית הראשונה של התקן. אחרי זה מגיע שלב ביקורת הציבור ואני מקווה שישתתפו בו כמה שיותר אנשים שינסו את הפריסה החדשה ויעירו לנו איך זה עובד. ואחרי זה הפריסה תשולב במערכות הפעלה.

אחרי כמה הבהרות שתיעשינה בדיון מחר, אפרסם כאן הוראות התקנה לפריסה, כדי שתוכלו לנסות אותה מיד. בתודה מראש.

הפרק האחרון של "היפה והחנון" היה ממש מעפן. אז לשמחתי, ואני מקווה שגם לשמחתכם, לא אכתוב עליו הרבה. רק אציין שיש לי עכשיו סיבה חזקה מאוד לחשוב שאלכס שתול, כי הוא אמר על האוטובוס שהסיע את המשתתפים לחוף הים: "איך אפשר להתלהב מאוטובוס? זה בסך הכול כלי רכב". חנון רוסי שלא מתלהב מאוטובוס? אין דבר כזה.


בסקירה הקצרצרה של אחד הפרקים הראשונים של "היפה והחנון" כתבתי על ליטל, שאמרה את המילה "מנודית", התקנית לדעת האקדמיה ללשון. ידידי אביעד, עורך מקצועי, התקשה להבין למה אני חושב ש"מנודית" זה טוב. אני לא חושב שזה טוב. אני פשוט לא חושב שזה רע. לא מבחינת הטעם האישי ולא מבחינת מבנה הלשון. אביעד חושב שזה כן רע. בסדר לחשוב ככה, רק צריך לזכור שזה לא רע באופן מוחלט.

אפשר למדוד את הטעם של אנשים בלשון. או לפחות להעריך. נגיד, לקחת מדגם של כמה מאות דוברי עברית מכל מיני גילים, מכל מיני מקומות, מכל מיני עדות ומכל מיני מקצועות, להשמיע להם טקסטים ולשאול מה נשמע להם נכון, יפה וברור ומה נשמע להם צורם או בלתי־ברור. כנראה חלק מהם יגידו ש"מנודית" זה רע, ואחרים לא יחשבו שיש בזה בעיה. אינני יודע כמה. אם, נגיד, 90% לא יחשבו שיש בזה בעיה, כנראה האקדמיה צודקת והמילה הזאת היא חלק מהשפה – גם אם היא הגיעה לזה בדרך אחרת של ניתוח מדעי של ספרים עבריים עתיקים. אפשר גם להגיע למסקנה מעניינת – שהמילה הזאת תישמע שגויה לחלק מסוים ומוגדר של אנשים, שמרוויחים מעל או מתחת למשכורת מסוימת, שלמדו בבתי ספר מסוימים או שגרו באזורים מסוימים.

אם, נגיד, הם כולם עשירים או אקדמאים, אפשר כנראה לומר שמדובר במאפיין של "לשון גבוהה". לא במובן של איכות ספרותית, אלא במובן של לשון של אנשים מעוררי קנאה, שאנשים אחרים אולי רוצים לדבר כמוהם. זה לא אומר שיש משהו רע בצורת המילה – הצורה לעולם שרירותית. זה רק אומר שמכל מיני סיבות כך האנשים האלה התחילו לדבר בצורה מסוימת. במקרה המיוחד מעט של עברית אפשר גם להוסיף שמכל מיני סיבות הם בחרו באחת הדרכים הנהוגות בתנ״ך. זה מה יש – העברית שלנו היא תערובת של דברים שהיו בתנ״ך, דברים שהיו אחרי התנ״ך ודברים שחודשו בימינו. קבוצה אחת של אנשים מעדיפה "מנודה", אחרת "מנודית". עוד אנשים אומרים פעם ככה פעם ככה.

הבעיה בהיגיון מתחילה כאשר מצורת דיבור של אנשים מסיקים עליהם כל מיני דברים. אם אחרי שהניסוי הנ״ל נערך מישהו אומר "מנודית", אז אפשר אולי לומר שיש סבירות גבוהה שאותו אדם גר באזור מסוים, למד בבית ספר מסוים, או שייך לקבוצת אוכלוסיה מסוימת. אבל להגיד שהוא טיפש? ממש לא.

חופית אומרת: אין לי שום זכות להבטות (להתבטא)

אין לי שום זכות להבטות (להתבטא). הזכויות שמורות לערוץ 10 או משהו כזה

אין טעות גדולה בלומר "להתבטות" במקום "להתבטא". זה נקרא "חילופי גזרות" – ברגיל פעלים עם אל״ף בסוף נשארים עם אל״ף, אבל לפעמים יכולים להסתיים בתי״ו – ולהפך. בתנ״ך יש "למלאות" במקום "למלא" ו"להתנבות" במקום "להתנבא". בהגדה של פסח יש דוגמה הפוכה, שתישמע לישראלים של היום מוזרה עוד יותר: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לְהַדֵּר, לְעַלַּה וּלְקַלֵּס". היום נשמע טבעי יותר לומר "לְעַלּוֹת"; זה ממילא פועל לא נפוץ היום, אבל דמיינו לעצמכם "לְבַלֵּה" במקום "לְבַלּוֹת". לרבים זה נשמע מוזר, אבל שמעתי ישראלים לא טיפשים מדברים ככה. גם זה צפוי מצד הדקדוק במתאר ואינו שגוי מצד הדקדוק הפוסקני. ההתעקשות על כך שמי שאומר "לְבַלֵּה" ו"לְהִתְבַּטּוֹת" הוא טיפש שאינו מדבר "נכון" היא צרות אופקים.


אז מה זה בעצם "טעות" והאם בכלל יש דבר כזה? על כך באחת הרשומות הבאות.