ארכיונים עבור קטגוריה: האוניברסיטה העברית

ברשומה הזאת יש מסר סודי.


בסוף 2009 הוציאה נינט טייב את האלבום „קומוניקטיבי”.

אף אחד בערך לא שמע אותו.

הוא יצא בזמן טוב מבחינתי – בדיוק הייתי באטרף של כתיבת העבודות האחרונות לתואר הראשון שלי ואז במאוץ הסיום הושבתי את עצמי בספריית הר־הצופים עם אוזניות, עם המון ספרים שימושיים ובלי אינטרנט. כשנמאס לי מהשירים במחשב, הלכתי לאקדמון וקניתי את האלבום הזה. החלטתי לתת לו סיכוי, כי היה קשה להאמין שאלבום שרוקפור מנגנים בו יכול להיות כל־כך גרוע.

והסתבר שהוא באמת לא רע בכלל. עם קצת שטויות פה ושם, אבל עם כמות עצומה של הברקות. עם נגינה מעולה, כצפוי, של אנשי רוקפור כולל יקי גני, וגם של הצ׳לנית מאיה בלזיצמן. גם רוב הלחנים באלבום מבריקים – רובם של טייב עם בן־יצחק וטננבאום מרוקפור, אבל אחד מהם של טייב עצמה – „עבדים”, אחד השירים המורכבים וההרפתקניים באלבום. ההרפתקה עבדה: יצא שיר מרובה־חלקים וחזק ששווה לנסות לשמוע מספר פעמים.

טייב גם כתבה כמעט את כל המילים; בדרך כלל ממילא לא אכפת לי מהמילים כל־כך, אבל הן בסדר גמור ולא מפריעות ללחנים הטובים. השורה על הבורקס והעוף ב„כלה”, השורה עם ה„יש לי חדשות בשבילך” ב„אם אני אלך”, והשורה האחרונה „כלב” ב„כלב” הן ניסיונות כושלים ולא נחוצים להיות משהו שאינה, כנראה „רוקרית מגניבה שיודעת לדבר כמו פרחה”. הם שלושת הרגעים הגרועים באלבום כולו, אבל כאמור, הם לא ממש פוגעים בו. הם גם כה מובלטים, שבאופן מוזר דווקא קל להתעלם מהם.

יש בו גם קצת הרמות לשון: נינט אומרת „וּמְדַבְּרִים” במקום „וֶמְדַבְּרִים” בשיר בעל אותו שם וגם „מְלָכוֹת” במקום „מַלְכּוֹת” בשיר „עבדים”. זה לא ממש חשוב, אבל נעים לומר שזה נשמע אצלה טבעי יותר מאשר אצל רונה קינן.

ואתם יודעים מה חוץ מהלחנים והנגינה הופך את האלבום הזה לאלבום רוק ממש מגניב? העטיפה, כמובן. טוב, היא שחורה כזאת ואפלה, ואפשר לחשוב שהצלם קיבל מחברת התקליטים משימה לעשות אלבום אפל ועמד בה ואפילו עשה את זה די בטעם. אבל אחרי שנה וחצי פתאום שמתי לב שיש בו ציור של מנעול. ועל המנעול כתוב משהו בקטן־קטן־קטן. נדמה לי שהצלחתי לפענח את זה: „Your the fear that hangs inside my sole forever”. זה כנראה שיבוש של „You're the fear that hangs inside my soul forever” („אתה הפחד שתלוי בנפשי לעולם”) והוא כנראה מכוּון. זה מעיד על כך שמעצב העטיפה ואולי נינט עצמה מכירים טריקים דומים שעשו רדיוהד (ב־OK Computer) ופליימינג ליפס (ב־Yoshimi Battles the Pink Robots).

זה די מסקרן והלוואי שהיה לי עוד משהו להוסיף על זה, אבל אין מה. חוץ מזה שכשניסיתי לחפש על זה משהו בגוגל, לא מצאתי כלום, מה שכנראה מעיד על כך שאיש באמת לא שמע את האלבום הטוב הזה ושאני אולי הראשון ששם לב למנעול. תקנו אותי אם אני טועה, כמובן.

– "אני צריך לעשות עבודה בקורס ויש לי שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא לעשות עבודה שאגמור אותה ביומיים, לא אצטרך להפעיל את השכל, ואקבל מאה. זה נשמע טוב, אבל זה גם קצת מפריע לי, כי כבר הגשתי פעם לאותו מרצה עבודה מאותו סוג, רק על נושא קצת שונה. האפשרות השנייה היא לעשות עבודה שייקח לי לפחות חודשיים לעשות, שכן אצטרך להפעיל בה שכל ושלא בטוח אקבל בה מאה."

– "ומה השאלה?"

– "באיזו אפשרות לבחור. אני נוטה לאפשרות הראשונה."

– "אני אתן לך רמז. אתה צודק."

במובנים רבים אני גזען. זוהי סדרת רשומות שבה אני מדגים כמה אני גזען, כדי לנסות לתקן את עצמי.


הלכתי מהאוניברסיטה הביתה, כבר בחושך. לפני שחציתי את כביש הגישה לשער בית חולים הדסה הר־הצופים ראיתי – ושמעתי – רכב שועט שפונה אל השער. עצרתי ונתתי לו לעבור. הוא צפר כדי שיפתחו לו את השער מהר. בפנים ישבו לפחות ארבעה נערים ערבים, אולי חמישה. הנער באמצע המושב האחורי נראה מעולף ושני החברה לידו החזיקו אותו.

קודם כול חשבתי "מנת־יתר". ראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים. אחר־כך חשבתי "דקירה בקטטה". אחר־כך חשבתי "מכות ממג״ב".

ורק אז חשבתי – "למה בעצם הם נראו לי ערבים?"

אז נגמרו השבועיים הראשונים של שנת לימודים, וכהרגלי התגנבתי להרבה קורסים שאיני רשום אליהם, כי אני אוהב ללמוד דברים. הרבה מהם – קורסים של תואר ראשון, אפילו של שנה ראשונה, כי גם שם אפשר ללמוד המון דברים שאני לא יודע או לראות איך מלמדים דברים שאני כן יודע, כדי שאוכל בעתיד ללמד אחרים.

יש בקורסים כאלה תופעה: תלמידים רבים מבקשים מהמורה לכתוב על הלוח "נורמלי". כלומר, לא מחובר. כתבתי "מבקשים"? טעות: מצפים. אפילו דורשים.

יש מרצים שמוותרים ועוברים לכתוב "נורמלי" – באותיות דפוס. לפעמים אפילו באותיות דפוס גדולות – ומכיוון שאני חי רוב הזמן ברשת זה מרגיז אותי במיוחד, כי אני חושב שהלוח צועק עליי. ויש מרצים שמתעלמים מהבקשות האלו. אולי הם פשוט לא מבינים מה רוצים התלמידים ואולי הם עושים דווקא. אני, בגדול, מצדיע לאלה שעושים דווקא, אבל מצד שני אני חושב שגם לאנשים שלא למדו לקרוא ולכתוב כתב לטיני מחובר מגיע חינוך גבוה.

הפתרון פשוט: הלא לפני שנים אחדות ראשי האוניברסיטה יצרו את קורס החובה "מיומנויות קריאה וכתיבה", כי הם הבינו שרוב הבוגרים של בתי הספר בימינו לא ממש יודעים קרוא וכתוב. הקורס הזה הוא כמו סלט חסה – אפשר להשמיט משמו את המילה "מיומנויות". שונאים אותו גם התלמידים הצעירים שמרגישים שמזיינים להם את השכל עם שטויות וגם המרצים שמרגישים שסִנג׳רו אותם, אבל מה לעשות – לפי החוק האוניברסיטאות חייבות לקבל כל מי שיש לו בגרות ופסיכומטרי, אף־על־פי שאין בכך ראיה אמתית לכך שהוא יודע לקרוא ולכתוב בעברית ובאנגלית. אז אם הקורס הזה הוא ממילא קורס חובה, צריך לצרף אליו גם שיעור או שניים על קריאה – וכתיבה! – בכתב יד לטיני מחובר.

אני, אגב, להבדיל מרוב המרצים האחרים, הייתי שמח מאוד להעביר קורס כזה בעצמי. לא כדי להצליף בתלמידים הישראלים הטיפשים – אני בכלל לא חושב שהם טיפשים. אני פשוט חושב שתכניות הלימודים בארץ לא כל־כך טובות. אם קורא את זה מישהו שמחליט על איוש משרות באוניברסיטה – אני מבטיח להתייחס לתלמידים בצורה חיובית ולא להתנשא. ואני מבטיח שתלמידים שילְמדו אצלי לא יבקשו מהמרצים "לכתוב נורמלי".

יש סימן פיסוק בשם נקודה. בעברית שמים אותה בסוף משפט. בשפות אחדות שמים אותה לפעמים אחרי קיצורים: No. 9‏, Dr. Katz וכו׳; גם בעברית עושים את זה מדי פעם, אף־על־פי שהאקדמיה ומדריכי הסגנון ממליצים לכתוב במקרה הזה את הסימנים הישנים והמוכרים גרש וגרשיים: מס׳ 9 (לא "מס."), 5 מ׳ (מטר; לא "מ."), מע״מ (ולא "מ.ע.מ.").

יש סימן פיסוק אחר בשם שלוש נקודות. הוא מביע היסוס או משפט לא גמור: "אהה… יש או אין?"; "אז אני הולך לבר ו… היי יוסי, מה המצב?"

יש עוד סימן בפיסוק: שתי נקודות. לא נקודתיים – שתי נקודות. למשל, בשורה האחרונה בשיחה הזאת:

ב׳: אז לאיזה צורך יש "עוזרי מחקר"?
א׳: ‫אני יודע…‬
א׳: ‫ללכת לצלם לו דברים :)‬
ב׳: אה כזה עוזר מחקר?
א׳: ‫אני באמת לא יודע.‬
ב׳: טוב..

(א׳ הוא אני; וכן, אני מחפש משרה אקדמית.)

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שתי נקודות בכתיבה של ב׳. אני רואה את שתי הנקודות האלו בכל מקום. קשות הן לי כעשן לעיניים, אבל נראה שהקרב נגדן אבוד: כשאני מנסה לבקש מידידיי לכתוב כמקובל נקודה אחת או שלוש נקודות, בהתאם למה שהם רוצים לומר, הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. יוצא לי לראות לא מעט אנשים שכותבים מכתבים שלמים עם שתי נקודות בלבד – לא אחת ולא שלוש. ידיד אחד שמנסה לכתוב ספרות – ודי מצליח – אפילו סיפר לי שיש אתר שמקבל יצירות של סופרים צעירים ודוחה יצירות שיש בהן שתי נקודות… כלומר יש ניסיונות להתנגדות, אבל הביקוש לשתי הנקודות רב.

אינני מבין מתי ואיך זה קרה. מאין הופיעו להן שתי הנקודות האלו? האם זה קיצור של שלוש נקודות? האם מלמדים את זה במקום כלשהו? האם זה צמח פתאום בכל מקום? האם זה הופיע בעידן הרשת או שהיה קיים לפני? האם בעיני הכותבים יש הבדל בין שתי נקודות לבין שלוש נקודות? ובין שתי נקודות לנקודה?

מצד חשיבה בלשנית מדעית מדובר בשאלות מעניינות ביותר שראויות למחקר.

מצד חשיבה של אנשים שאוהבים לחשוב שיש להם טעם בלשון כתובה ושמכבדים מסורות של מאות שנים מדובר בגועל נפש.

לשיקולכם.