ארכיונים עבור קטגוריה: דת

י: „אז מה לקנות, אייפאד או טאבלט?”

א: „אייפאד זה סוג של טאבלט. אם זה של חברת אפל, אז זה נקרא אייפאד.”

י: „אז צריך להגיד ‚טאבלט אייפאד’, כמו שאומרים ‚רנו מגאן’.”

א: „לא ממש, נהוג לומר פשוט ‚אייפאד’. רק צריך להבין שזה סוג של טאבלט. זה מוזר לשאול ‚אייפאד או טאבלט’, כמו שזה מוזר לשאול ‚רנו או מכונית’.”

י: „אז מה ההבדל ביניהם?”

א: „באייפאד יש מערכת הפעלה אחרת, וברוב הטאבלטים האחרים זה אנדרואיד. יש גם הבדלים בזיכרון ובמעבד, ובעיקר לפי זה נקבע המחיר. הגדלים בדרך־כלל אותו דבר. הרוב זה עשרה אינץ׳, ויש גם קטנים יותר.”

י: „ויש גם עובי שונה, לא?”

א: „כן, בזה מתחרים הרבה. כל פעם מישהו מודיע: ‚הצלחנו להוריד את העובי בעוד מילימטר!’ ועושים מזה חגיגה גדולה.”

פ: „מי, הדתיים?”

תגידו.

ברצינות.

אני לא צוחק, לא מטרלל ולא מעמיד פני טיפש: מה זה כל הקטע הזה של משיח? אני בכנות לא מבין.

אני יכול להבין את הקטע של אלוהים שברא את העולם, שהתגלה לאנשים מסוימים בעבר ואמר להם לכתוב ספר שאומר לאנשים איך לחיות. אני לא ממש מאמין בכל הפרטים של הסיפורים מהסוג הזה, ובוודאי שלא מתאים את ההתנהגות שלי למה שכתוב בהם, אבל אני יכול להבין מאיפה זה בא.

אני יכול להבין את הרעיון של אלוהים בתור אישיות שמייצגת מוסר מוחלט. אם אנשים חושבים שאלוהים כזה עוזר להם לקבל החלטות חכמות לחיים, די מובן למה שמישהו ירצה להאמין בו.

אני יכול להבין את זה שאנשים מסוימים מכריזים שהם מבינים את אלוהים טוב יותר מאחרים – כוהנים, רבנים, כמרים, אייתולות, גורואים וכיוצא באלה. ברור מאיפה זה בא: עבור רבים מהם זו פשוט דרך לא רעה להתפרנס מתמימות של אנשים, ועבור אחדים מהם מדובר בשליחות שבמסגרתה הם עוזרים לאנשים, לפחות לכאורה. גם כאן אני לא צוחק; אני מכיר כמה רבנים וכמרים שהם אנשים ישרים מאוד ולא עוסקים בשטיפת מוח או ברמאות, אלא בעזרה והוראה שבאמת גורמת לאנשים להרגיש טוב, ובלי להכריח אותם להאמין ביותר מדי דברים בלתי־סבירים.

אבל אני לא יכול להבין את הקטע של משיח.

כאילו, מה זה בכלל? למה שמישהו ירצה לצפות לאיזה בן־אדם בעל תכונות לא ברורות שיגיע מתישהו בעתיד… כדי לגאול את האנושות? לגאול ממה? ואם כולם ממילא אמורים לחיות לפי החוקים של הדת, אז כשכולם יחיו לפיהם, ממה עוד יהיה צורך לגאול מישהו? ומשיח הרי זה בעצם סוג של מלך, אז זה לא קצת מיושן כל הקטע הזה של מלכים?

זה עוד לא כל כך נורא שנוצרים מאמינים שהמשיח כבר הגיע, כי זו תכלס אותה הדמות מהעבר שמקשרת איכשהו את האנושות לאלוהים, אבל להאמין שהוא יגיע שוב? בשביל מה? בשביל מה להאמין? למי זה טוב? איך זה עוזר לגרום לאנשים לקנות נרות ולשלם על טקסים שמפרנסים את הכמרים?

איך הציפייה למשיח משכנעת יהודים דתיים לתרום לישיבות?

למה מחמוד אחמדינז׳אד בנאומו באו״ם מוצא לנכון לדבר בפירוט רב על כך שהעולם מצפה למשיח? הוא איש משונה ואלים, אבל הוא לא טיפש עד כדי כך שהוא לא מבין שהמון אנשים בעולם אינם חולקים את האמונה שלו בביאת המשיח המוסלמי. מה אני מפספס?

לא, באמת. למה שמישהו ירצה להאמין בזה? למה שמישהו ירצה לקדם אמונה בזה?

תסבירו לי, אני לא מבין.

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

גבעת שאול, השכונה שזיכתה אותי ברשומה הנקראת ביותר אי־פעם, „פנחס”, מכה שנית:

סיפורים מצמררים. לחצו להגדלה

סיפורים מצמררים. לחצו להגדלה

לטובת קוראים כבדי ראייה ולטובת מנועי חיפוש, תיאור ותמליל: תמונה של בית קברות. אדם חרדי בוכה ורוכן על ספר מול מצבה, שכתוב עליה: „בני למה למדת ממני לגלוש באייפ׳ון? אין לי נחמה. אַיפ׳ון = ניאוף.” בצד המצבה יש ציור של הסמל של חברת אפל – תפוח נגוס.

כתובות על מצבות אחרות:

  • „IPHONE. בת 16 נקטפה ע״י הסרטים. נקברה באינטרנט.”
  • „בישיבה הייתי עלוי” (כתיב חסר; הכוונה ל„עילוי”)
  • „אמאל׳ה גלשת בעבודה למוות”
  • „אברך נפל”
  • „בת סמינר”
  • „פ״נ חתן צעיר”
  • „אבינו היקר נעלמת בפייסבוק. 12 יתומיך.”
  • „משפחה שלמה נמחקה לנצח.” המצבה נראית כמו מחשב שולחני עם מסך שטוח.
  • „אמא! לא חזרת מהעבודה”
  • „חבל שלא שמעת לרבנים”
  • „בעלי היקר אמרת לי זה לא יקרה”
  • „רצית לטעום רעל”

על מצבה אחת כתובה האות f. על מצבה אחרת נראה שכתובה האות B; אולי הכוונה ל־Blogger, ואולי סתם נדמה לי. על מצבה אחת יש ריבועים ולידם שורות, בדומה לציר זמן של רשת חברתית. חלק מהמצבות נראות כמו אייפון, עם פינות מעוגלות, עם סמלים של תכניות ועם כפתורים במקומות הנכונים.

למעלה כתוב: „סיפורים מצמררים והסברה מטובי המרצים – קול הלשון: 07329-51350”. אני לא מטשטש את המספר כי אולי תרצו להתקשר אליו, וכי זאת הפעם הראשונה שאני רואה מספר טלפון שכתוב ככה בשתי קבוצות של חמש ספרות וזה ראוי לתיעוד.


אני ממש צריך לבוא לגבעת שאול יותר.

יש צירוף מילים כזה: „זה לא יהודי”. אומרים אותו לעתים קרובות בביטויים כגון „יחס רע לפליטים מאפריקה זה לא יהודי”.

זה חרטה, משום שאין שום דבר יהודי במיוחד ביחס טוב לפליטים, והמקרים הרבים שבהם יהודים היו פליטים לא משנים את זה. הרבה עמים היו פליטים – וייטנאמים, סינים, בוסנים, אלבנים, ערבים, אבחזים, גאורגים ואחרים. חלק מהקבוצות החברתיות המובילות בארצות הברית התחילו בתור קבוצות של פליטים, למשל פוריטנים ומורמונים. האם הם אומרים על עצמם היום „זה לא מורמוני לרדוף מהגרי עבודה ממקסיקו”? אני בספק, וגם אם כן, אז גם זה חרטה. (הביטוי „זה לא אמריקאי” בהחלט נפוץ בכל מיני הקשרים בארצות הברית. הם שונים למדי מההקשרים שאני מדבר עליהם כאן, אבל גם על חלק מהם אפשר לומר שהם חרטה.)

כנ״ל לגבי כל דבר אחר – שבת (לכל העמים יש יום מנוחה), יחס לעניים (בכל העמים יש אנשים עניים), יחס לחינוך (לכל העמים יש מסורת כלשהי של חינוך). אבל לא תשמעו את זה הרבה על מזון כשר, למשל, שהוא כן דבר ייחודי ליהודים באופן מסורתי. כמובן, יש אנשים דתיים שמטיפים לאחרים לאכול מזון כשר, אבל הם משתמשים במילים אחרות. חילונים לא מתעניינים כל־כך במזון כשר, בוודאי לא הפעילים הפוליטיים החילוניים שאוהבים כל־כך להשתמש בביטוי הריק הזה. ולכן ההרגשה שלי לגבי „זה לא יהודי” היא שמדובר בניסיון עלוב וחסר תכלית למצוא אצל הדובר או אצל המאזין זהות יהודית חילונית או להצדיק דעה פוליטית שקשה להצדיק באמצעים אחרים.

ושימו לב – אינני מנסה להצדיק יחס רע לפליטים. יחס טוב, או לפחות הוגן, כלפי פליטים הוא פשוט דבר אנושי כללי; לא צריך להיות יהודי בשביל זה. הצורך להצדיק את זה בביטוי כה עלוב הוא שמרגיז אותי. זאת בעיה חברתית כשלעצמה ושימוש בקשקוש כמו „זה לא יהודי” רק מעמיק אותה.


רשומה זאת היא מבוא לסדרת רשומות על ביטויי חרטה. רשימה התחלתית של ביטויי חרטה נמצאת בעמוד בשם חרטה. העמוד יעודכן ויורחב. אם יש ביטויי חרטה שמרגיזים אתכם, שלחו לי אותם ואשקול לכלול אותם ברשימה.