ארכיונים עבור קטגוריה: דקדוק

התשדיר התורן בסדרה הוותיקה „קול ישראל – הפרסום ברדיו עובד” משתמש בססמה הבאה: „ויראלי? לא נראה לי”.

קריינות בקול ישראל חייבת להיות לפי הגייה תקנית, אז הקריין אומר: „וירָאלי? לא נראֶה לי”. כמובן, זה דופק לגמרי את כוונת הקופירייטר, שכנראה רצה חרוז: „וירָאלי? לא נראָה לי”. למעשה, הקופירייטר כנראה גם רצה שהאל״ף בשתי המילים לא באמת תישמע, כלומר משהו כמו „וירָאלי? לא נירָה לי”. כי בינינו, מי צריך את הסותם הסדקי המציק הזה. (סתם.)

כמובן, ההחלטה הנכונה הייתה אמורה להיות פשוט לפסול את כל הססמה ולחפש משהו אחר, אבל מישהו בתהליך ההכנה לשידור לא עשה את מה שהיה צריך לעשות והתשדיר יצא לאוויר.

זה דומה מאוד לססמה „בשבילי בכל אופן רק נורופן”, שכתבתי עליה פעם.

עוד דוגמה היא הכיתוב בשלטים שהוצבו לכבוד בניית הרכבת הקלה בגוש־דן: „קשֶה עכשיו – קלָה אחר כך”. אני בכנות מקווה שמי שחשב שניקוד יציל את הססמה העלובה הזאת כבר מצא עבודה בתחום אחר.

קשה עכשיו – קלה אחר כך. סגול באות ש, קמץ באות ל.

אבוי.

פרסומאי, זכור: לא מצליח למצוא חרוז אמתי? מצא ססמה בלי חרוז. היא תהיה טובה לאין־ערוך מססמה עם חרוז צולע.

לא נראה לי שנחוץ שאסביר למישהו למה ההגייה התקנית היא „נראֶה לי” ולא „נראָה לי”, אבל כן אציין שעבורי החריגה הזאת מהתקן היא לא סתם סיבה לתקן למישהו את הדקדוק (תתפלאו, אבל אני לא באמת עושה את זה הרבה), אלא ממש חוסר־בהירות: האם פעם לא נראה לו ועכשיו כן נראה לו? (באמת.)

אתר ynet בעצם אומר שבזהות המגדרית אריאל שרון הייתה אישה:

יו"ר הכנסת בהספד לשרון: טביעות אצבעותייך ניכרות בדפי ההיסטוריה

מבזק באתר ynet על הספר יו"ר הכנסת לאריאל שרון

כלל פשוט שהרבה אנשים טועים בו: בגוף שני שתי יו״דים זה נקבה ויו״ד אחת זה זכר.

זאת אפילו לא כל־כך שאלה של תקני או לא תקני. הבידול הזה פשוט מקל על הקריאה.

דברים בלתי־חשובים שאמיר אהרוני זוכר: בשנת 2010 כתבתי תגובה בנושא ־ייך באתר הכצעקתה. הרשומה עדיין שם אחרי תיקון (תודה על התיקון). במקור היה שם תיאור של אישה שאומרת למטריד: „אני אעמוד כאן, ואסתכל עלייך, ואתה תלך מפה, ולא תחזור”. המילה „עלייך” מתייחסת לנקבה ולכן זה היה מבלבל, בייחוד שהיה מדובר בהטרדה שבאה מגבר לאישה.

הטיעון שזה מפריע רק לאנשים שיודעים את הכלל הזה אינו תקף.

זה נראה כמו רשומה על פוליטיקה, אבל זאת רשומה על לשון.

אקדמיים

בטקסט הכתבה כתוב „אקדמאים” ובתמונה – „אקדמיים”. זאת טעות מעניינת, כי ההגייה התקנית דומה מאוד: [akadeˈma.im] לעומת [akadeˈmajim]. מי שלא הבין, נקודה זה אלף ו־j זה יו״ד. רוב האנשים ממילא לא מבחינים בזה בהגייה, אבל כן אמור להיות בידול בכתיב: ־אים היא סיומת של שם התואר ברבים ואילו ־יים היו סיומת של זוגי (גרביים, עיניים). לא חשבתי שזה דומה עד כדי אפשרות של בלבול בכתב, אבל מסתבר שכן.

אין ממש דבר כזה „אקדמיים” כצורת זוגי של „אקדם”. המילה „אקדמיים” היא בעצם צורת רבים של „אקדמי” – „אקדמִיִּים”.

וזה המקום להזכיר את אחת מהשגיאות הנפוצות והמציקות ביותר בעברית הכתובה: כתיבה ביו״ד אחת ברבים של שמות תואר שמסתיימים ביו״ד אחת ביחיד. הרבים של „שיקול פוליטי” הוא „שיקולים פוליטיים” ולא „שיקולים פוליטים”, כפי שכותבים אנשים רבים. חריגה משמעותית מהכלל הזה היא התייחסות לאנשים: אפשר לכתוב הן „ישראלים” והן „ישראליים”. בדקדוקים תקניים אין הגדרות ממש מדויקות של ההבדל בין שתי המילים, אבל הראשונה היא יותר שם עצם והשנייה היא יותר שם תואר. דוברי עברית עם השכלה בסיסית יֵדעו בלי קושי מתי לכתוב מה, אבל במשך זמן רב רציתי לראות על זה כלל כתוב לטובת אנשים שאוהבים שפה תקנית, ועכשיו יש על זה תשובה טובה באתר האקדמיה ללשון: חרדים/חרדיים.

הבלוג שלי עלה כתוצאה בחיפוש הבא: "היו"ד במילים עליו עליו הוריו וכדומה מאיפה היא".

תשובה פשטנית: זו היו״ד שמופיעה בסוף של מילים ברבים בסמיכות, למשל בצירוף "הורי הילד". היום אנחנו אומרים רוב הזמן "הורים שלו", אבל בעברית עתיקה אמרו משהו כמו "הורי הוא"; לנו זה נשמע מוזר, אבל אם תחליפו את "הילד" ב"הוא", תראו שזה די הגיוני. עם הזמן המילה "הוא" התקצרה לאות ו אחת, שנדבקה למילה הקודמת. בשלב מסוים כנראה אמרו משהו כמו "הוֹרָיוּ" (horayu), ואחר־כך היו״ד נעלמה מהדיבור, אבל נשארה בכתב. כל זה קרה עוד לפני שכתבו את התנ״ך כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

תשובה מפורטת ומדויקת יותר אפשר למצוא, למשל, בספר "תורת ההגה והצורות" של יהושע בלאו. מהדורה מעודכנת שלו יצאה לאור לפני חודשים אחדים. מומלץ מאוד.

ראיתי פעם בעוונותיי פרק של "סופר נני". הייתה שם אימא דתייה שאמרה לילד לפני פסח שייזהר עם צלחת הקוסקוס ולא ילכלך והסבירה: "אתה יודע שקוסקוס זה מאוד חמץ."

"מאוד" זה תואר־פועל; למרות שמו, תואר־פועל יכול להתייחס לשמות־תואר, אבל לא לשמות־עצם. רגע: לא יכול? למה לא יכול – הנה, בבקשה, יכול.

אפשר להתחיל לדון ולומר שבמשפט הזה "חמץ" זה כן שם־תואר, אבל אפשר סתם ליהנות מהמשפט הזה – הוא יצירתי, אבל גם טבעי וברור.