ארכיונים עבור קטגוריה: אני ואתה נשנה את העולם

אני לא רוצה לרדת מהארץ למרות שיש לי המון סיבות לרדת מהארץ.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, למרות שהתחבורה הציבורית פה ממש גרועה, והתחבורה הציבורית בפראג, בברלין, ובמוסקווה ממש טובה.

למרות שכמעט כל העיתונאים שכותבים בעברית עושים כמות עצומה של שגיאות בכתיב ובניסוח והעורכים הלשוניים לא מתקנים את זה, ובארצות שמכבדות את עצמן, מי שלא מסוגל לנסח משפט בלי שגיאות לא מתקבל לעבודה בעיתונים.

למרות שעיתונים בישראל לא נוהגים להעסיק בודקי עובדות.

למרות שמערכת החינוך בארץ בנויה על התפיסה שלפיה בית ספר הוא בעיקר מקום שבו„מורים” משגיחים על ילדים בזמן שההורים בעבודה, ובארצות שמכבדות את עצמן בית ספר הוא מקום שבו ילדים לומדים דברים.

למרות שלרוב ההורים שאני מכיר זה לא ממש מפריע.

למרות שלא ממש מלמדים בבתי ספר בארץ קרוא וכתוב. שלא לדבר על דברים כמו גאוגרפיה, ביולוגיה או ערבית.

למרות שנהגי המוניות פה רמאים גסי רוח.

למרות שקבלת שירותים מרשויות ממשלתיות בישראל כרוכה בבזבוז זמן, בתורים, בניסיונות חוזרים ונשנים להבין נהלים חסרי היגיון ובצורך להתעמת עם פקידים, שרבים מהם גסי רוח ורמאים. בערך כמו נהגי המוניות. ממש לא כולם, למען ההגינות, אבל אם אני מתפלא כשאני כן מקבל שירות טוב, משהו פה לא בסדר.

למרות שאנשים שגרו פה במשך כמה דורות לפני שקמה המדינה הזאת בצורתה הנוכחית סובלים מהפקידים האלה עוד יותר.

למרות שעל אף ההכנסה הקבועה והגבוהה יחסית שאני מקבל, אין לי מושג מתי תהיה לי אפשרות לקנות פה דירה, אבל הייתי יכול לקנות דירה במונטראול. אגב, גם במונטראול התחבורה הציבורית די טובה.

למרות שאני לא מרגיש שום חיבור לאנשים שיוצאים לרחובות כדי להביע את חוסר שביעות הרצון שלהם מזה. ניסיתי לגרום לעצמי להיות מחובר אליהם, באמת שניסיתי, ולא הצלחתי.

למרות שאנשי הביטחון בשדה התעופה הבין־לאומי הגדול של ישראל מתעללים בלי שום סיבה טובה בערבים, בפינים ובאמריקאים, וגם בי.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שאומרים שהם תומכים בזכויות אדם, תומכים גם בגירוש של עשרות אלפי אנשים מבתיהם, בידיעה שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות שמפלגות וארגונים ישראליים שמתנגדים לגירוש כזה, תומכים באפליה נגד אנשים שאינם גברים הטרוסקסואלים יהודים אורתודוקסים, או מעמידים פנים שהם כאלה.

או במילים אחרות, למרות שבבחירות הקרובות אני אצטרך להחליט אם להצביע בעד מפלגה שפוגעת בחברים הערבים, ההומואים, הרפורמיים, הקונסרבטיביים והמשיחיים שלי, או בעד מפלגה שפוגעת בחברים המתנחלים שלי. למרות שהמתנחלים הם רק קבוצה אחת, למרות שהם עוברים על החוק הבין־לאומי ולמרות שאורח החיים שלהם שונה למדי מאורח החיים שלי, הם אנשים טובים מאוד, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

ולמרות שממילא שיטת הבחירות במדינה הזאת מיושנת ולא מתאימה לה.

למרות שכדי להתחתן, הייתי צריך לשלם אגרה גם למועצה הדתית וגם למשרד הפנים. למרות שהפקידה במועצה הדתית ניסתה, סתם מתוך שעמום, לפסול את תעודת הגיור שלי, שאושרה על־ידי חמישה רבנים, וגם על־ידי משרד הפנים והמשרד לענייני דת.

למרות שיש כאן משרד לענייני דת. לענייני פֿאקינג דת.

ולמרות שלא מעט מהחברים שלי עברו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לאנגליה, לגרמניה, לספרד ולארצות אחרות וחיים שם לכאורה טוב.

אני לא רוצה לרדת מהארץ, ולא מבין את האנשים שכן.

לא מבין את האנשים שכשהם היו אתי בצבא, הם אמרו שמיד אחרי השחרור הם עוזבים.

לא מבין את האנשים שמצפים שאזדהה עם זה.

לא מבין את האנשים שמתפלאים שאין לי דרכון רוסי ואומרים לי שאני פראייר שלא שמרתי עליו. אני ממילא לא יכולתי לשמור עליו, וזה לא ממש מפריע לי.

לא מבין את האנשים שמספרים בגאווה בפייסבוק שהם השיגו אזרחות אוסטרלית או אנגלית.

זאת לא ציונות, לא גאווה לאומית, לא דתיוּת, לא הטפה ולא התנשאות על „נפולת של נמושות”. אני מאמין גדול בזכותם של כל האנשים לגור איפה שהם רוצים. אני כן מתגעגע קצת לכמה מהחברים הטובים שעזבו, אבל זה לא העניין. אני פשוט לא מזדהה עם התחושות שלהם, ולא מבין למה מצפים ממני שאזדהה אתם.

בואו ונקרא לזה „שגרה”.

בסוף הרשומה הזאת יש משהו על לשון, אבל זה לא ממש חשוב.


– „שלום.”

– „שלום, אמיר?”

– „כן, שלום.”

– „שלום, מדברת כ׳ ממשרד מילואים. עדיין לא קיבלנו את שאלון הפרטים האישיים שלך.”

– „אבל שלחתי אותו די מזמן. למעשה, שלחתי אותו לפני כמה חודשים טובים ואז אמרתם לי ששכחתי לחתום באיזה מקום ואני צריך לשלוח שוב, אבל גם את השני שלחתי לפני כמה חודשים טובים.”

– „אז לא קיבלנו. שלחת בדואר?”

– „כן, ואת בטח הולכת עכשיו לבקש ממני שאשלח לך אותו בפקס, ואז אני הולך לסרב, משום שבמאה העשרים ואחת אני מסרב להשתמש בפקס.”

– „אז זהו, שאני הולכת להציע שאני אשלח לך אותו בפקס ואתה תחזיר לי אותו במייל.”

– „מייל! די! אחרי שאני שנתיים מבקש מכם לשלוח את זה במייל, אתם סוף־סוף מוכנים לזה! איזה יופי.”

– „טוב, אז לאיזה פקס לשלוח?”

– „אה, פקס. תראי, אני לא יכול לקבל אותו בפקס, כי כאמור במאה העשרים ואחת אני מסרב להשתמש בפקס.”

– „טוב, אז אני אשלח אותו בדואר ואני אצרף לשם כתובת מייל כדי שתחזיר לי.”


חברים, בואו יחדיו נהרוג את הפקס. בבקשה אִמרו לכל מי שמבקש מכם לשלוח או לקבל פקס, שאתם מסרבים להשתמש בפקס במאה העשרים ואחת. פשוט אמרו „לא”. תגידו שאתם מוכנים לשלוח דואר אלקטרוני, לשלוח מכתב במעטפה, להגיע באוטובוס לפגישה אישית – רק לא פקס. ומי שמדבר אתכם, ישתכנע בסוף. עובדה, אני שכנעתי.


המילה האנגלית fax, למקרה שלא ידעתם, באה מצירוף המילים הלטיני „fac simile” – „עשה דומה”. המילה הזאת משמשמת גם לעותקים באופן כללי, בעיקר בהקשר של מחקר מדעי על ספרות ואמנות. לקחו הממציאים של מכונות הפקס את המילה הראשונה ואת האות הראשונה של המילה השנייה, הדביקו לאות אחת x, ויצאה מילה חדשה. זה חמוד, אבל חשוב לזכור שאין עוד סיבה להשתמש בפקס במאה העשרים ואחת.

– "שלח לי אימייל ריק ותכתוב בו שני דברים." (מנכ״ל ועידת ויקימניה נותן לי הוראות ברגע של עייפות.)


בימים אלה אני עסוק מעל הראש בארגון ועידת ויקימניה, מה שמסביר את העדכונים הנדירים כאן. ועידת ויקימניה היא הכנס השנתי העולמי בנושא ויקיפדיה והמיזמים הקשורים אליה.

בשבוע שעבר הייתי בוועידת הנשיא של שמעון פרס, שהתנהלה תחת הכותרת "המחר – Tomorrow". הרעיון המוצהר של ועידת הנשיא הוא לתכנן את עתיד העם היהודי, את עתיד מדינת ישראל ואת עתיד העולם. התגלגלתי לשם בתור ויקיפד – התבקשתי לעזור קצת למייסד ויקיפדיה ג׳ימי ויילס, שביקר בה. באותה הזדמנות התחככתי קצת בפרס, וגם שמעתי את הנאומים של שאקירה, של עמוס עוז, של טוני בלייר ושל כל מיני אנשי עסקים. טוני בלייר ואנשי העסקים לא ממש דיברו על המחר. נגיד, היה שם מישהו מפייסבוק, שאמר שבפייסבוק אפשר להעלות תמונות ולסמן אילו מבין החברים שלי מופיעים בהן. ואללה. וטוני בלייר דיבר על זה שהוא פלש לבוסניה ולאפגניסטן, כי הוא חשב ששם הוא יכול לנצח, אבל לא פלש לזימבבווה, כי הוא חשב ששם הוא לא יכול לנצח. ואללה־ואללה. זה לא מחר, זה שלשום.

עמוס עוז דיבר מעט על המחר, אבל הוא דיבר קצת על היום. הוא אמר שבניית התנחלויות זה דבר לא מוסרי ומזיק לישראל. אני קצת חולק עליו בעניין הזה, אבל בכל זאת הייתי באותו החלק של הקהל שמחא לו כפיים ולא באותו החלק של חסרי הבושה שצעקו לו "בוז" בקול רם. רציתי לקבור את עצמי: הדבר הכי מגוחך הוא שהרבה מאלה שצעקו בוז גרים בארצות הברית ובצרפת ולא יודעים עברית חוץ מזה.

שאקירה כן דיברה על המחר. היא דיברה על הקרנות שהיא הקימה כדי לתמוך בבתי ספר באזורים עניים. זה קלישאי מאוד: ב"שאלתיאל קוואק" הייתה דמות שלילית של זמר מיליונר שנותן אוכל לילדים עניים כי זה מצטלם טוב. אבל לפחות נראה שהיא באמת מדברת על המחר, כי הילדים הם באמת המחר, אפילו שזו ססמה חבוטה. היא גם אמרה שלפי חישוב כלשהו כל דולר שממשלה משקיעה בחינוך טוב, חוזר בתור שבעים דולר. אין לי בעיה להאמין שזה נכון.

שמעון פרס וג׳ימי ויילס דיברו עם בלוגרים. היה משעשע לעמוד לידם ולא לעשות שום דבר חשוב. מצטער, אין לי תמונה עם פרס (שאלו אותי הרבה על זה). לא הייתה בשיחות האלה שום תגלית גדולה שאנחנו כוויקיפדים לא יודעים, אבל כשרואים את ג׳ימי ואת שמעון ככה מקרוב, מבינים מדוע יש לשניהם כזאת כריזמה ממגנטת ולמה אנשים כל־כך אוהבים להזמין אותם לוועידות.


ויקימניה לא תהיה ועידה על שלשום. אל תבינו לא נכון: אני בשום אופן לא מזלזל בפרס ובוועידה שלו – אני באמת מקבל בהבנה את הצורך שלו לעשות אירוע לכל מיני ציונים, לתבל אותו באנשי עסקים מהעולם ולתת לזה כותרת מפוצצת. במקום להתלונן על זה, אני משתתף בארגון של ועידה שבאמת תעסוק במחר: איך נפיץ ידע שימושי באופן יעיל יותר מחר; איך נפיץ אותו ליותר אנשים, כולל כאלה שלא יהיה להם אינטרנט גם מחרתיים; איך נעשה את זה ביותר שפות ולא רק באנגלית ובעוד כמה שפות של אנשים עשירים; איך נעזור לאנשים שלא מתמצאים באפשרויות המתקדמות של מנועי חיפוש למצוא את מה שהם מחפשים; איך נפתח תכנה חופשית שתעשה את כל הדברים האלה ולא נסתמך על תכנה שנשלטת על־ידי חברות עשירות שמתעניינות ברווחים יותר מאשר בצרכים של האדם ושל החברה.

על כל הדברים האלה אני מקווה לכתוב כאן ביתר פירוט בימים הקרובים. בינתיים אני כבר עכשיו מזמין אתכם להירשם לוויקימניה ואם אתם מתכנתים – אז גם לימי המפתחים שיתקיימו לפניה. זה אירוע של פעם בחיים – לא כל יום ואפילו לא כל שנה מגיעים לישראל מאות אנשים שמשפיעים על אתר האינטרנט החשוב בעולם, ושעושים בתשוקה, שאפשר יהיה לחוש היטב בוועידה הזאת ושאי־אפשר לחוש בשום ועידה אחרת. לא לפספס.

אני עומד בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בפתח־תקווה. אבל זה קרה כמה שעות אחרי שעמדתי בתחנת אוטובוס בברלין. סליחה, בקרון של רכבת תחתית. בפתח־תקווה אין רכבת תחתית.

בקיצור, אני עומד בקרון תחנת רכבת תחתית בברלין ויש שם איזה איש עצבני שצועק בטורקית על אישה. בתחנה, כשהדלתות פתוחות, הוא נותן לה מכה, זורק עליה כוס פלסטיק עם קפה שמלכלך לה את הבגדים ובורח החוצה. ואני שותק, כי מה יכולתי לעשות? יש לי טיסה לתפוס, ואני לא יודע לא טורקית ולא גרמנית, והאישה בעצם לא נראית מיואשת לגמרי או פגועה עד כדי הלם ושבר. ומצד שני, יש איזו תחושת החמצה.

יום לפני־כן ראיתי שוטרים גרמנים מדברים בקשיחות־מה אל איש על רציף שכנראה עשה משהו שלא היה אמור לעשות. נסע בלי כרטיס אולי. הייתי יכול לספר איך זה גרם לי לדמיין שוטרים גרמנים שבעים שנה לפני־כן, אבל יותר מעניין אותי לספר שברכבת תחתית בברלין אפשר להיכנס לתחנת רכבת תחתית וגם לעלות על הרכבת בלי כרטיס, וזה נותן תחושה נהדרת של חופש ויעילות. כמובן, אם נתפסים, משלמים קנס. גם בפראג זה ככה. כה טוב.

ויום אחרי־כן אני עומד בתחנת אוטובוס בפתח־תקווה בערך שעה וחצי אחרי שנחתּי ומדבר בטלפון עם אשתי על כך שאני ממש מופתע מזה שלא מספיק שיש בפתח־תקווה שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע, אלא שהמידע שמוצג בו אפילו נראה נכון, ואז אני שומע שנער שממתין באותה התחנה מאזין לשיר בטלפון שלו. אמרתי לאשתי להמתין רגע ופניתי אל העלם:

– "אתה יכול לשים אוזניות בבקשה?"

– "אין לי אוזניות!"

– "אז אתה יכול לכבות את המוזיקה בבקשה?"

– "למה?"

– "כי זה מקום ציבורי וזה מפריע לי. תשמע מוזיקה בבית."

הוא הנמיך.

– "לא להנמיך, לכבות."

– "אתה לא תשמע!"

– "אבל הנה, אני שומע!"

– "אבל אתה לא תשמע!"

– "לא, אני שומע. אל תנמיך, תכבה."

הוא כיבה ואני חזרתי לדבר עם הדר. היא אמרה שהיא לא אהבה את זה, אבל יש לי קווים אדומים. אחרי נסיעה אחת באוטובוס עירוני בירושלים שבמהלכה זכיתי לשמוע שש פעמים רצוף שיר בביצוע אייל גולן, דווקא לא רע, החלטתי שלא עוד. מאז אני תמיד אומר לאנשים באוטובוסים שלא ישמעו לידי מוזיקה בטלפון.

כן, זה מסוכן. החלטתי להפגין אומץ מפגר שכזה ולא לוותר, כי אתם יודעים, אם לא עכשיו אימתי, וניצחתי. יכולתי להפסיד ולגמור, כמו שוואן דר גראף אחותך אומרת, בתור כתבה על דקירה על רקע ויכוח על שמיעת מוזיקה בטלפון. אבל ניצחתי. החלטתי שאילו שתקתי, גם אז הייתי מפסיד. הייתי מפסיד הרבה פחות נקודות, אבל מפסיד. והחלטתי לנסות לנצח.

עכשיו מסתובב בפתח־תקווה לפחות ערס אחד שיודע שיש בעולם לפחות נודניק אחד שלא אוהב ששומעים מוזיקה בטלפון בלי אוזניות. יש גם לפחות אחד כזה בבני־ברק. ולפחות אחד בירושלים, ולפחות אחד בתל־אביב. בפתח־תקווה יש גם שלט ספרתי שמספר מתי מגיע האוטובוס הבא ולאן הוא נוסע ושהמידע שמוצג בו אפילו נכון, לפחות מדי פעם. אני אופטימי.


נ״ב. בטלפון שלי רדיו אף־אם עובד רק כשמחוברות אוזניות. וזה נהדר. אבל נגן קובצי מוזיקה עובד גם ברמקול. וזה מטומטם. למען האמת, אני לא כל־כך אופטימי לגבי היכולת של עובדים של חברות תקשורת ללמוד לחשוב בהיגיון.

הרשומה הזאת עשויה לעצבן טבעונים ובלשנים.

קרטון חלב מלא של תנובה, לפני ואחרי. לפני: נהננו, אחרי: נהנינו.

קרטון חלב מלא של תנובה, לפני ואחרי

אתם רואים את ההבדל, נכון? מי שלא רואה, מוזמן להציץ בתחילת הסיפור על הטעות בקרטון החלב המלא של תנובה. אחרי שהתלוננתי מדי חודשיים במשך כמעט שנה, תנובה תיקנה את הטעות.

האמת היא שהרשומה הזאת לא צריכה לעצבן לא טבעונים ולא בלשנים. טבעונים יכולים לשמוח, כי אחרי שהשגתי את התיקון הזה, אני מרגיש מין הגשמה כזאת. הוספתי יו״ד לקרטון חלב של תנובה, אז כאילו מיציתי את מה שיש לי לעשות בתחום החלב. אני לא באמת מפסיק לצרוך חלב היום, אבל אולי יום אחד אפסיק.

בלשנים עשויים להתעצבן מהרשומה הזאת, כי במהלך הלימודים שמעתי מהרבה מהם שהם שונאים עורכים. "עורכים הורסים לנו את המקורות, כי אנחנו רוצים לראות את הטקסט האמתי ולא טקסט 'מתוקן' לשפה 'נכונה'." נכון. עורכים יכולים לפגוע בטקסט המקורי, אבל הנה, אני משאיר לבלשני העתיד שיחקרו את קרטוני תנובה תיעוד של הקרטון הקודם. וחוץ מזה – רוצים לחקור שפה טבעית? – בשפה הטבעית שלי יש יו״ד במילה "נהנינו". טבעית, אני מדגיש. ובשפה הטבעית של מעצב הקרטון המקורי אין יו״ד. הנה, יש לכם את שתי האפשרויות. אז אל תתעצבנו.


וכן, אני יודע שלפי כללי הכתיב צריך לכתוב "אפנתית" ו"אימא". ובכן, בשפה הטבעית שלי הצורה "נהננו" אינה קבילה, אבל הצורות "אופנתית" ו"אמא" קבילות.