מאז שיש לי ילד ואני מסתובב עם עגלה, התחלתי לשים לב הרבה יותר לאנשים שחונים על מדרכה. כשעל מדרכה עומד רכב, אי אפשר לעבור עליה עם עגלת תינוק. גם לא עם כיסא גלגלים, שזה לא המקרה שלי, אבל אני מקנא פחות מאי־פעם באנשים שזה כן המקרה שלהם.

זה צריך להיות בלתי־חוקי לחלוטין, אבל עובדה שבשכונה שלי זה קורה הרבה.

היום מישהו שוב חסם לי לגמרי את המעבר, ולא בסמטה צדדית שקטה, אלא ברחוב ראשי עם מכוניות רבות, שבו אי אפשר לרדת בקלות ולעקוף עם העגלה על הכביש. הפנסים הצהובים הבהבו, אז נעמדתי וחיכיתי שמישהו יבוא, יקשיב למבול הברכות שאוציא עליו, ואז יזיז את הכרכרה שלו כדי שאוכל להמשיך ללכת על המדרכה שלי בלי להידרס.

באה ילדה בת כארבע עשרה ופתחה את הרכב. הבנתי שאין טעם להוציא עליה עצבים, אבל בכל זאת שאלתי למה הם החנו לי על המדרכה. היא הסבירה:

– „נִתְקֵינוּ ואז הזזנו אותו לפה.”

בהתחלה פשוט לא הצלחתי להבין מה היא אומרת. באמת. אז שאלתי שוב:

– „למה זה צריך להיות על המדרכה שלי?”

– „נִתְקֵינוּ.”

למי שלא מצליח לקרוא את זה, אכתוב תעתיק: nitkénu.

התחלתי להבין:

– „נתקעתם?”

– „כן.”

זה משעשע כי בדיוק אתמול הסברתי למישהו שבעברית בת ימינו אל״ף ועי״ן כשלעצמן נשמעות אותו דבר רוב הזמן, אבל לא יהיה טוב לעשות רפורמה באלפבית ולבטל אחת מהן, כי הן משפיעות בצורה שונה על הצליל של האותיות הסמוכות אליהן, וזה עוזר לקריאה.

אז מסתבר שטעיתי: עבור הילדה הזאת „נתקענו” זה כמו „נתקאנו”. תחשבו על „נִבְרֵאנוּ” (כמו „נִבְרֵאתִי לָךְ”, כן?), „נמלאנו”, „נמצאנו”, וכו׳.

זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שמישהו מדבר ככה. האם אני חי בבועה, או שזה באמת חריג?