בעבר תרמתי מספר פעמים לאגודה למלחמה בסרטן.

כל כמה זמן הם מתקשרים אליי ומבקשים תרומה שוב. זאת פרקטיקה נפוצה וסבירה – גם הארגון שאני עובד בו עושה את זה.

אבל הפעם חשבתי: למה בעצם עושים את זה בטלפון? אנחנו ב־2014. למה לא לעשות את זה באינטרנט? אז שאלתי את הטלפנית אם אני יכול לתרום באינטרנט.

והיא התחילה להסביר למה לא.

כי זה פחות מסודר.

כי המוקד קיים חמישים שנה.

כי אם תורמים בטלפון זה מגיע לכל חולי הסרטן, ואם תורמים באינטרנט, אולי זה יגיע רק לחולים מסוימים. למשל, רק לילדים.

כי יש אנשים שלא נוח להם באינטרנט.

כי בעבר היו טעויות עם תרומות באינטרנט.

פה חשדתי.

תוך כדי ההסברים חסרי־המשמעות שלה פתחתי את האתר וראיתי את טופס התרומה המאובטחת דרך האתר. טופס סביר כמו שיש בהרבה אתרים. שאלתי אותה למה לא כתוב בו שהתרומה מגיעה רק לילדים. ואז היא אמרה את הדבר הכי מדהים: „זה לא בשליטתנו”.

באמת? טופס התרומה של האגודה למלחמה בסרטן לא בשליטה של האגודה למלחמה בסרטן?

ניסיתי להסביר לה שלי דווקא יותר נוח לעשות את זה באינטרנט, כי העולם התקדם בשנים האחרונות. שאלתי אותה אם גם לפני חמישים שנה הם קיבלו כרטיסי אשראי. היא אמרה שכן. פה ממש חשדתי, כי לפי ויקיפדיה השימוש בכרטיסי אשראי בישראל התחיל בשנות השבעים.

אז בגדול, אין לי שום דבר נגד האגודה למלחמה בסרטן. היא כנראה עושה לא מעט דברים טובים. אבל אין לי חשק לתרום לה אם ככה מתנהגות הטלפניות שלה. אני מבין שהן צריכות את העמלה שלהן, אבל אני לא אוהב שמתייחסים אליי כמו לטמבל. אני לא אוהב את זה שכשאני מעלה את האפשרות שכדאי להם לתקן את הבעיות שכביכול יש באתר האינטרנט שלהם מנסים לשכנע אותי פשוט לרדת מהרעיון של לתרום דרך האתר.

אולי אני תמים, אבל אשמח לקבל מהאגודה תגובה.