ברשומה הזאת יש זמרות בלבוש חושפני.


המתחרים מ„דגש קל” כתבו יפה על הפרסומת הרב־לשונית המקסימה של קוקה־קולה. אין לי מה להוסיף על הפרסומת עצמה, אבל כן יש לי סיפור חמדמד על השיר „אמריקה היפה”, שמככב בה.

בברית המועצות לא הקרינו הרבה סרטים זרים. זה היה טוב ורע. רע, כי ברית המועצות בקושי הייתה חשופה לדברים שקורים בעולם. טוב, כי זה עודד יצירה מקומית – הקולנוע הסובייטי הנפיק לא מעט יצירות מצוינות, וגם כי הסרטים שכן הביאו לשם לא היו בהכרח אמריקאיים. כלומר, היו גם סרטים אמריקאיים, אבל בעוד שבישראל למשל כמעט כל הסרטים בקולנוע באים מהוליווד, ורק מיעוט מארצות אחרות, ברית המועצות הייתה חשופה יחסית יותר לסרטים מצרפת, איטליה, יפן, פולין, הודו וגרמניה. גיוון זה טוב.

והיה לקולנוע סובייטי עוד מאפיין משעשע: הפיקו שם הרבה מאוד סרטים שמבוססים על יצירות ספרות לועזיות ושמתרחשים מחוץ לרוסיה. דוגמאות מפורסמות לזה הם סרטים שמבוססים על ספרי הרפתקאות מפורסמים כמו „גוליבר”, „קפטן נמו”, „אי המטמון”, סדרת סרטים משובחת על שרלוק הולמס, עיבודים לספרים של אגאתה כריסטי, הקטור מלו, ברנדון תומאס, ריי ברדבורי, ג'ק לונדון, ורבים, רבים אחרים. אפילו כמה מערבונים. הכול, כמובן, נעשה עם שחקנים סובייטיים וצולם בברית המועצות. אם היה צורך לצלם רחוב אירופי טיפוסי, היו עושים את זה בדרך כלל בריגה או בווילנה, מדבר אפשר למצוא בטורקמניסטן, ערבות בשביל מערבונים – באוקראינה, וכו'.

כמובן, בגלל האווירה האידאולוגית הרבה מהספרים שנבחרו לעיבוד קולנועי היו בעלי רקע סוציאליסטי. זה מסביר, למשל, למה סופר ההרפתקאות ג'ק לונדון הוא אחד הסופרים האמריקאיים המפורסמים ברוסיה, בעוד שבאמריקה הוא לא כוכב מי־יודע־מה ענק: לנין היה מעריץ גדול שלו בזכות דעותיו הסוציאליסטיות הגלויות, וספריו המשיכו לצאת לאור ולהיות מעובדים לסרטים עשורים רבים אחרי מות שניהם.

אחד מהספרים שזכו לעיבוד כזה הוא „איש עשיר, איש עני” של אירווין שו. בארצות הברית הופקה מיני־סדרה מצליחה על־פי הספר הזה בשנות השבעים, אז בברית המועצות החליטו גם לעשות אחת כזאת, אבל עם הבלטה של ביקורת חברתית על המשטר הקפיטליסטי. לא שלא היו לסדרה הזאת גם איכויות אמנותיות, אבל הקו האידאולוגי היה מובהק מאוד.

שיר הנושא של הסדרה הזאת היה, ניחשתם נכון, „אמריקה היפה”. ולא סתם „אמריקה היפה”, אלא „אמריקה היפה” בביצוע מלך מלכי המלכים של אמריקה היפה: אלוויס פרסלי. אלוויס, שצעירים סובייטיים הכירו דרך שמועות, תקליטים מוברחים וצילומי רנטגן. שימו לב:

צילומי הארכיונים מציגים את הדברים הפחות יפים באמריקה: פיזור הפגנות של פועלים ובידור ירוד, כמו זמרות בלבוש חושפני ומרוצי יענים. אחרי שאלוויס מסיים לשיר קריין מתרגם את השיר לרוסית:

נהדרת, חסרת גבולות,

טובלת באור ענבר,

הבזק סגול של ההרים שלך,

הגדולה שלך,

אמריקה, אמריקה.

… וזהו. בשורה הבאה יש אלוהים, והרי אין באמת אלוהים. ולא סתם שיש אלוהים, אלא שהמשוררת גם מבקשת מאלוהים לעשות לאמריקה דברים טובים, כמו להכתיר אותה בכתר של אחווה. ולאמריקה הרי לא אמורים לקרות דברים טובים. טוב שלפחות סמכו על כך שרוב הרוסים לא יודעים אנגלית והשמיעו עד הסוף את השיר.

אני זוכר שכילד קטן ראיתי את הסדרה הזאת. לא הבנתי שום דבר מהעלילה, אבל שמתי לב לשיר. וכבר כשהייתי בן חמש, הטלוויזיה הסובייטית כבר שטפה לי את המוח מספיק כדי שיהיה לי ברור שאמריקה בעצם רעה ושהשיר הזה מופיע שם כדי ללגלג עליה.