התשדיר התורן בסדרה הוותיקה „קול ישראל – הפרסום ברדיו עובד” משתמש בססמה הבאה: „ויראלי? לא נראה לי”.

קריינות בקול ישראל חייבת להיות לפי הגייה תקנית, אז הקריין אומר: „וירָאלי? לא נראֶה לי”. כמובן, זה דופק לגמרי את כוונת הקופירייטר, שכנראה רצה חרוז: „וירָאלי? לא נראָה לי”. למעשה, הקופירייטר כנראה גם רצה שהאל״ף בשתי המילים לא באמת תישמע, כלומר משהו כמו „וירָאלי? לא נירָה לי”. כי בינינו, מי צריך את הסותם הסדקי המציק הזה. (סתם.)

כמובן, ההחלטה הנכונה הייתה אמורה להיות פשוט לפסול את כל הססמה ולחפש משהו אחר, אבל מישהו בתהליך ההכנה לשידור לא עשה את מה שהיה צריך לעשות והתשדיר יצא לאוויר.

זה דומה מאוד לססמה „בשבילי בכל אופן רק נורופן”, שכתבתי עליה פעם.

עוד דוגמה היא הכיתוב בשלטים שהוצבו לכבוד בניית הרכבת הקלה בגוש־דן: „קשֶה עכשיו – קלָה אחר כך”. אני בכנות מקווה שמי שחשב שניקוד יציל את הססמה העלובה הזאת כבר מצא עבודה בתחום אחר.

קשה עכשיו – קלה אחר כך. סגול באות ש, קמץ באות ל.

אבוי.

פרסומאי, זכור: לא מצליח למצוא חרוז אמתי? מצא ססמה בלי חרוז. היא תהיה טובה לאין־ערוך מססמה עם חרוז צולע.

לא נראה לי שנחוץ שאסביר למישהו למה ההגייה התקנית היא „נראֶה לי” ולא „נראָה לי”, אבל כן אציין שעבורי החריגה הזאת מהתקן היא לא סתם סיבה לתקן למישהו את הדקדוק (תתפלאו, אבל אני לא באמת עושה את זה הרבה), אלא ממש חוסר־בהירות: האם פעם לא נראה לו ועכשיו כן נראה לו? (באמת.)