גדלתי בשנות השמונים במוסקווה כילד סקרן שניסה להבין דברים של גדולים. כמה מזיכרונות הילדות הכי מעניינים שלי קשורים לתקופה שעד היום מעוררת ויכוחים עזים: סוף שנות השמונים, פרסטרויקה, הרפורמות הפוליטיות שהובילו להתפרקות ברית המועצות.

ברוסיה אחד הסמלים הכי זכורים של התקופה הזאת הוא „600 שניות” – מהדורת חדשות מקומיות של לנינגרד. העיר השנייה בגודלה ברוסיה. עיר די גדולה, מפותחת וחשובה, אבל בכל זאת, למה שמישהו יתעניין בחדשות המקומיות שלה? מסיבה פשוטה: האנשים שיצרו את התכנית הזאת קיבלו החלטה אמיצה לנצל עד תום את ההצהרה של ממשלת ברית המועצות על הנהגת מדיניות של „גלאסנוסט” – פתיחות, שקיפות, ביטול צנזורה. והם גם הנהיגו שינוי מהפכני בסגנון ובתפיסה של מה זה בכלל חדשות.

לא צריך לדעת רוסית וגם לא צריך להבין הרבה באמנות הטלוויזיה כדי לראות את ההבדל בין שתי המהדורות הבאות:

זוהי מהדורת החדשות המרכזית בערוץ הראשון של ברית המועצות. רובה עוסקת במושב ועידת צירי העם – הפרלמנט של ברית המועצות. זה אומנם היה מושב חשוב מאוד מבחינה היסטורית, מכיוון שהצירים נבחרו לראשונה בבחירות הוגנות ומכיוון שגם הוא התנהל במתכונת של פתיחות ולא הורכב מנאומים מוכנים מראש של פקידי מפלגה שהיללו את ההנהגה ושיקרו בלי בושה. ובכל זאת, האנשים משעממים, הנאומים ארוכים, הצילום סטטי. לאחר דקות רבות של סיקור הוועידה, יש כתבה על מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ׳וב שמברך סופר לא חשוב במיוחד לרגל יום הולדתו התשעים. ומברך, ומברך, ומברך.

בהמשך, אגב, יש קטע מעניין מאוד, שבו פרשן מסביר בנימה מתנצלת שמערכת התכנית השתדלה לתת לכל חבר ועידה אותו מספר דקות, למען ההגינות והשקיפות, ולמרות זאת ספגה ביקורת על מגמתיות. זה מעניין כי שנים בודדות לפני־כן המושג „מגמתיות” בכלל לא היה קיים; בוודאי לא כמשהו שיכול להתקיים בטלוויזיה הסובייטית. אבל בשורה תחתונה, זה מעניין ביותר מבחינה היסטורית, אבל משעמם לצופה.

וזוהי מהדורת „600 שניות”. פשוטו כמשמעו: שש־מאות שניות, עשר דקות. לא שעה, לא חצי־שעה. מעין חזון של פילוסופיית טוויטר. מה הסיפור הראשון במהדורה? משהו פוליטי? משהו מדיני? משהו כלכלי? לא.

רוח רפאים.

בצפון העיר מסתובבת רוח רפאים. בבגדים שחורים, ממין לא מזוהה. מפחידה את התושבים.

אחר־כך הקריין מסביר שזאת לא רוח רפאים, אלא אישה מעורערת בנפשה שברחה מהשגחת בני משפחתה.

צהוב? לגמרי. אבל מעניין.

בהמשך מוצגים סיפורים על הופעה של רקדנים קטועי גפיים מסין, גופה שנמשתה מנהר נייבה (ואשתו הבוכה של המת), זוג רמאים שהתחזו למוכרי רהיטים וגנבו כסף כדי לממן קניית סמים. מוצגת גם פגישה של תעשיינים סובייטיים עם תעשיינים איטלקים, והקריין מגחך: „זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מצלמים פגישה עם אנשי עסקים מחוץ לארץ שרוצים להשתמש באווירה העסקית הפתוחה החדשה ברוסיה, אבל עדיין לא ראינו תוצאות מועילות מהפגישות האלו” – זאת הייתה פרשנות אמיצה מאוד בתקופה שבה הממשלה התהדרה בשיתופי הפעולה עם עסקים זרים וב„מפעלים משותפים”.

עוד מוצגים שם משלוח של ירקות רקובים שפקידים מושחתים שאחראים על אספקה שולחים לחנויות כדי למכור את הירקות הטריים בשוק שחור, וגם משלוח של צמחי מרפא מאזור צ׳רנוביל שספגו קרינה והיו אמורים להיות מושמדים, ושפקידים מושחתים אחרים ניסו למכור בבתי מרקחת לאזרחים תמימים. היו הרבה מאוד סיפורים כאלה בתכנית הזאת, והם גרמו להרבה מאוד כעס בקרב התושבים.

הקריין מדבר מהר ובפינה רץ מונה השניות. בדקה האחרונה הקריין מדבר מהר עוד יותר, ויורה סיפור אחרי סיפור: תאונה, שוד מבית מלון, ילדים שמתו משתיית נוזל קירור. התכנית הייתה גם דוגמה מוקדמת למוּדעוּת סביבתית: בשניות האחרונות הקריין נהג לספר על רמת הקרינה בעיר, שכן יש לידה תחנת כוח גרעינית.


ל־„600 שניות” היו אחוזי צפייה אגדיים. כשלעצמן, החדשות המקומיות לא ממש עניינו אנשים מחוץ ללנינגרד, אבל השמועה על התכנית המדהימה, בעלת הסגנון הדינמי, הסיפורים המהממים והמנחה הכריזמטי פשטה בכל רחבי ברית המועצות. התפתחה תעשייה של אנטנות שעזרו לקלוט את התכנית במוסקווה ובערים אחרות. פוליטיקאים ואנשי רוח ביקשו שלא יראיינו אותם בשעה שהתכנית מוצגת, כי כולם ממילא יראו רק אותה. הרחובות התרוקנו וכולם היו דבוקים לטלוויזיה. היה הימור נפוץ: האם המנחה יספיק להקריא את רמת הקרינה ואת מזג האוויר לפני שהשניות יאזלו. בדרך כלל הספיק.

המנחה ברוב המהדורות היה אלכסנדר נווזורוב. הוא לא היה לובש חליפה, אלא חולצה יום־יומית או מעיל עור. הוא נהג לקרוא לעירו בשמה העממי „פיטר”, קיצור של „פטרבורג”, ולא בשם הרשמי „לנינגרד”. והוא היה אישיות. מדי פעם היו בתכנית מנחים אחרים, אבל היא הייתה מזוהה בעיקר אתו. והוא ניצל את זה. הרשו לו לדבר נגד כל מיני דברים, והוא דיבר. כשהוא התחיל לשדר, הוא דיבר נגד ראש העיר שכיהן אז ותמך באיש האופוזיציה אנטולי סובצ׳ק. אחרי שנערכו בחירות שסובצ׳ק זכה בהן, נווזורוב התחיל לתקוף את סובצ׳ק. הוא דיבר נגד קומוניזם ונגד הרעיון של ברית המועצות כפי שהיא הייתה אז, אבל כשנושא פירוק המדינה התחיל לצבור תאוצה, הוא התחיל לדבר נגד הפירוק. הוא הביע ללא בושה את אמונתו הנוצרית במדינה שעוד הייתה אתאיסטית.

דווקא בשנת 1993, אחרי פירוק ברית המועצות ואחרי ההסרה המלאה, לכאורה, של הצנזורה, התכנית נאסרה לשידור, כי לא תמכה בנשיא העאלכ־דמוקרטי בוריס ילצין. זה לא עצר את נווזורוב – הוא פנה לעיתונות כלל־רוסית והתחיל לסקר את המלחמות בצ׳צ׳ניה ובטרנסניסטריה. אפשר היה לראות שהוא אוהב להביע את הגבריות שלו עם מצלמה ביד אחת ורובה ביד השנייה.

אחרי כמה שנים הוא נעלם מהטלוויזיה ואז הודיע שהחליט לעזוב את עולם העיתונות החדשותית ולעבור לאילוף סוסים. הוא פיתח לשם כך שיטה ייחודית, שלטענתו לא משתמשת בשום אלימות ובשום סוג של שליטה על הסוס, אלא מפתחת קשר בין הסוס לאדם. אינני יודע עד כמה הטענות שלו נכונות, אבל מה שבטוח הוא שגם בתחום הזה הוא לא ויתר על חיבתו לגרימת הלם לצופים: הוא הפיק מספר סרטים על התעללות של מאלפים בסוסים. הוא גם הצהיר שהפך לאתאיסט, דווקא עכשיו, כשרוסיה נהיית יותר ויותר דתית. וגם צמחוני, ברוסיה שאוהבת מאוד בשר.

אופוזיציונר תמידי כזה.


זה שנתנו לו לשדר אז, וזה שנתנו לו לשדר בכלל משהו אי־פעם, זה די נס. רוסיה מעולם לא אהבה אופוזיציונרים משום סוג ולא אהבה לדבר על הבעיות שלה בקול רם.

ואולי זה לא נס. אולי זה פשוט ביטוי לכך שתמיד יש ביקוש לטלוויזיה צהובה. הטלוויזיה שלו צהובה למדי בסך הכול. גם אם היא השפיעה מאוד על השינויים הדמוקרטיים ברוסיה ופתחה לאנשים את העיניים וגרמה להם לראות בעיות אמתיות.

ואולי זה ביטוי לכך שכשהסגנון כה שונה ומושך, לא חשוב כל־כך מה התוכן.


זאת הרשומה השש מאות בבלוג הזה.