שרית

גלעד כהנא נוהג לפתוח הופעות של ג׳ירפות במונולוג על ענייני היום. הנה תקציר של המונולוג שלו מאתמול, מהזיכרון:

השבוע הארץ רעשה געשה על ההופעה של שרית חדד באירוע פתיחת קמפיין הבחירות של ישראל ביתנו והליכוד.

היא קיבלה על זה שמונים אלף שקל. שמונים אלף שקל לשני שירים, זה אומר ארבעים אלף שקל לשיר.

זה אומר עשרים אלף שקל רק לפזמון.

זה אומר שאם יש בפזמון שתי מילים, „אתה תותח”, זה עשרת אלפים שקל למילה.

ואני שואל: למה שרית ולא ג׳ירפות?!

אז אומנם אנחנו וישראל ביתנו והליכוד לא רואים עין בעין את מדיניות החוץ.

אז אומנם אנחנו וישראל ביתנו והליכוד לא רואים עין בעין את מדיניות הפנים.

למען האמת, אנחנו וישראל ביתנו והליכוד לא רואים עין בעין שום דבר.

אז אומנם ירדנו על כל אחד ואחד מחברי הכנסת של ישראל ביתנו והליכוד בהופעות שלנו.

אבל מה זה משנה, כשמקבלים על זה שמונים אלף שקל?

אתם יודעים מה אפשר לעשות בשמונים אלף שקל?

אפשר לקנות בזה לחם! זה טעים! למרוח על זה חמאה, ולאכול את זה ביחד, זה טעים! וגם בלי חמאה זה טעים!

בעיניי הופעות של אמנים ישראלים באירועים פוליטיים בעיקר גורמות לאמן מבוכה בטווח הארוך. אני לא אשכח את אתניקס מופיעים במסיבת הניצחון של אהוד ברק. אהוד פֿאקינג ברק. לא אשכח את השתתפותו של בועז שרעבי בקמפיין הכושל של הליכוד מאותה התקופה.

לא אשכח את שולי נתן ששרה בעצב משונה את „ירושלים של זהב” באירוע הניצחון של בנימין נתניהו ב־1996. ואת דנה ברגר וזהבה בן בתשדירים של מרצ באותה השנה. בזמנו זה גרם לי לחשוב שזהבה בן לא פוסטמה כמו שרבים טוענים, וקניתי את הגימיק האשכנזי־ספרדי, אבל אחרי שנים שמעתי שזה היה בלוף ושפשוט שילמו לה. תקנו אותי אם אני טועה; בן היא זמרת באמת מוכשרת, אבל הסיפור הזה קצת עצוב.

לא אשכח גם את החדשות הטריות יותר, למשל את אפרת גוש באירוע של מפלגת העבודה לפני מספר ימים. והאמת היא שאני מתרשם די לטובה מההתנהלות של שלי יחימוביץ׳ לאחרונה, אבל זה רק עניין של זמן עד שיבוא מהמחנה שלה משהו מביך שיכתים גם את גוש. והתמיכה של נמרוד לב במתנחלים גורמת לבוז מאנשי שמאל, ולפרגונים על אומץ פוליטי מהימין, ושום דבר מזה לא ממש תורם להתפתחותו כאמן. (וישנו גם המקרה המוזר, והמוכר פחות לדוברי עברית – אלכסנדר רוזנבאום שתמך בליברמן ב־2006. אבל דיברתי על אמנים ישראלים.)

זה לא שזה רע בעיקרון. זה יכול להיות נהדר. ברוס ספרינגסטין נראה מדהים בהופעות שתומכות באובמה. ברוסיה יש חלוקה די ברורה – אמני הפופ המעפנים יותר תומכים בפוטין והאיכותיים יותר תומכים באופוזיציה הדמוקרטית. אבל בארץ זה בעיקר מוזר ומביך, וגורם לתהיות – האם האמן תומך באותו הפוליטיקאי או סתם עובד בשביל הכסף?

ונראה לי שאני גם יודע למה: כי כמעט לא שומעים פוליטיקה בשירים עצמם. כשאין פוליטיקה במילים שאתה שר, כנראה באת לעשות קופה. שמעתם שיר משכנע על פוליטיקה? קצת מאיר אריאל, קצת אביב גפן – ולא הרבה יותר. וזה חסר. שיר אחד של עלמה זהר מעורר יותר מחשבה על המהגרים מאפריקה ממאה פוליטיקאים ועובדים סוציאליים. שיר אחד של אהוד בנאי מעורר יותר מחשבה מבצלם ושוברים שתיקה ביחד. כשזה קורה, גם הופעה בקמפיין בחירות של פוליטיקאי של אותו אמן לא תהיה מוזרה ומביכה – אם עדיין תהיה נחוצה.

מי ירים את הכפפה? נראה שאף אחד. יזהר אשדות מקבל כאפה מהתקשורת כשמנסה להוציא שיר שמבקר את הצבא. מי רוצה לקבל כאפה? ישראלים לא אוהבים שמעירים להם את המחשבה. הרבה יותר כיף להתחפר בימניות או בשמאלניות.