ברשומה הזאת יש הרבה מאוד מין, אבל רובו בטוב טעם.


אני מועמד לפרס גראמי.

סתם, אני לא מועמד לפרס גראמי. האלבום „Rivers and Homes” של להקת J.Viewz מועמד לפרס גראמי לעטיפה הטובה. אם תחפשו טוב, תמצאו בחוברת שלו את תמונת עבדכם הנאמן, אז אני מרגיש טיפה שותף לזה. עופר מבלוג „סיפור, כיסוי” כבר כתב את רוב הדברים שיש לספר על העטיפה הנהדרת של „Rivers and Homes”, אז לי נשאר לספר קצת על המוזיקה. לא בגלל המועמדות לגראמי, שזה סתם פרס מעפן שלא אומר דבר, אלא בגלל שהמוזיקה באלבום הזה היא כמו תמר מ„מישהו לרוץ אתו” – נדירה.


האלבום הראשון של J.Viewz היה אלבום בכורה טוב בשביל להקת מסיבות שמנסה להיות אמנותית. היו בו שלושה קטעים שנשמעו כמו שירים ממש, ורוב הקטעים האחרים היו יכולים להיות מוזיקת רקע נחמדה לבתי קפה וסרטי תדמית ופורנו (זה אותו דבר). אבל בימינו להקת שמנגנת במסיבות חומר מקורי ברובו ועוד בכלי נגינה זה לכתחילה דבר איכותי ולא שכיח. (בגלל זה, אגב, אני אוהב חתונות של משפחות דתיות.) ומלבד זאת J.Viewz עשו את הדבר הכי טוב שלהקה יכולה לעשות לעצמה: הם עבדו. הם הופיעו והופיעו והופיעו. ובקטנה הם גם הגביהו ציפיות מהאלבום שני.

האלבום השני הזה הוא אלבום שלם של שירי פופ שכתובים ומופקים כה טוב שלא ברור למה היו כה מעט אלבומים טובים בעשור האחרון ולמה כל הפופ שאנחנו שומעים זה או שמלץ שמזיק למערכת העיכול או היפ־הופ ירוד שכולו אלימות ומין ללא כל טעם.

שומעים באלבום הזה באופן מובהק הרבה מהדברים הטובים המעטים שקרו בעשור שחלף. שיר הפתיחה המגיח משום מקום מתכתב בבירור עם ארקייד פייר, סיגור רוס ומום ואומר בגאווה מתפרצת: „אנחנו ילדים שאוהבים להיות ילדים, ואנחנו יודעים לשיר חזק, ואתם הולכים תכף לשמוע אלבום ממש יפה שהקלטנו” – כה יפה, שמצדי השיר הזה היה יכול להימשך אלבום שלם בלי לעייף אותי. „Oh, Something's Quiet” מתכתב, גם במוזיקה וגם בווידאו, עם „Paradise Circus” של מאסיב אטאק שיצירותיהם משנות האלפיים לא זכו למספיק הכרה. שני הקליפים מאוד לא בטוחים למקום עבודה – אבל אם תיתפסו, תוכלו לטעון בביטחון שמדובר באמנות. (אם אתם מקבלים הודעת שגיאה על „Oh, Something's Quiet”, אז זה בגלל שאתר יוטיוב מנוהל על־ידי פשיסטים שמצנזרים אמנות ומעמידים פנים שזו תקלה טכנית.)

גם ל־„Salty Air”, עם השירה המתוקה של נועה למברסקי, יש קליפ שופע ביקיני וחיים קלים, אבל פשוט לראות את ההבדל בין הצגת הביקיני בקליפ הזה לבין הצגת הביקיני אצל ביונסה והדומות לה:

ביונסה מוכרת רינגטונים ו־J.Viewz יוצרים קליפ שמלווה שיר על אהבה וקיץ.


לאלבומי פופ יש נטייה לשקוע לקראת הסוף. זה בהחלט נכון לגבי האלבום הקודם של J.Viewz, אבל שונה מאוד כאן. „Meantime”, גרסה מוצלחת בהרבה לאחד משירי בית הקפה מהאלבום הראשון, משמש פתיח לחלק השני האייטיזי והמשפחתי יותר של האלבום. אחרי ששמעתי את התקליט המופלא הזה מספר פעמים התחלתי פתאום להעריך, לא תאמינו, את קריירת הסולו של פיל קולינס. ליתר דיוק, התחלתי לחשוב כמה טוב קולינס היה נשמע אילו לקח את עצמו בידיים ועשה שירים כנים במקום להקשיב למנהל אישי שתקע אותו עמוק במחוזות אמצע הדרך. וגם איך ניו אורדר היו נשמעים אילו ניסו פשוט להיות להקת פופ במקום להתחכם כל הזמן. השירים לקראת הסוף של „Rivers and Homes” גרמו לי לחשוב על גבר אנגלי ישר ופשוט ששר „בואי הביתה, האוכל כבר מוכן”, אבל לא בקשיחות שבה שר את זה ברי סחרוף, אלא בהרגשה משפחתית.

אולי אני מזדקן ומנסה לשמוע דברים שקשורים לחיים שלי בכל שיר. ואולי זו פשוט הברקה של כותב השירים של J.Viewz יונתן דגן, שמחבר בלי הרבה מאמץ בין הנעורים והכיף והמיניוּת לבין הביתיוּת והמשפחתיוּת ויוצר, בלי ששמנו לב, אלבום קונספט על התבגרות בראשית המאה העשרים ואחת. כבר עמדתי להשוות את זה לנושאים שטיפלו בהם להקות האינדי הטובות – ניוטרל מילק הוטל, פליימינג ליפס, ארקייד פייר – אבל אז קלטתי שזה לא קשור. הן ניסו לטפל בילדוּת ובמוות ורוב הזמן דילגו על מה שבאמצע. אני לא מצליח להיזכר בשום אמן שניסה לטפל, ועוד בצורה מוצלחת כל־כך, בנושא של אמצע החיים. כשחושבים על זה, זה נושא טעון לא פחות.

אם עוד לא שמעתם את האלבום הזה, שמעו אותו, חינם־חינם. וגם תרשו לעצמכם לרכוש עותק פיזי שלו, כי באמת כיף להחזיק אותו בידיים ועל המדף. זו אחת היצירות המגֻוונות והיפות במוזיקה של השנים האחרונות. הייתי יכול לומר שמגיע לאלבום הזה גראמי על האלבום הטוב ולא רק על העטיפה הטובה, אבל זה ממש מיותר – מוזיקה טובה לא באמת צריכה פרסים דלוחים.


אם אתם מאוכזבים מכך שהבטחתי הרבה מאוד מין ולא קיימתי, קראו מה כותב על מין בועז כהן. הוא ממילא טוב יותר ממני.