ברשומה הזאת יש מסר סודי.


בסוף 2009 הוציאה נינט טייב את האלבום „קומוניקטיבי”.

אף אחד בערך לא שמע אותו.

הוא יצא בזמן טוב מבחינתי – בדיוק הייתי באטרף של כתיבת העבודות האחרונות לתואר הראשון שלי ואז במאוץ הסיום הושבתי את עצמי בספריית הר־הצופים עם אוזניות, עם המון ספרים שימושיים ובלי אינטרנט. כשנמאס לי מהשירים במחשב, הלכתי לאקדמון וקניתי את האלבום הזה. החלטתי לתת לו סיכוי, כי היה קשה להאמין שאלבום שרוקפור מנגנים בו יכול להיות כל־כך גרוע.

והסתבר שהוא באמת לא רע בכלל. עם קצת שטויות פה ושם, אבל עם כמות עצומה של הברקות. עם נגינה מעולה, כצפוי, של אנשי רוקפור כולל יקי גני, וגם של הצ׳לנית מאיה בלזיצמן. גם רוב הלחנים באלבום מבריקים – רובם של טייב עם בן־יצחק וטננבאום מרוקפור, אבל אחד מהם של טייב עצמה – „עבדים”, אחד השירים המורכבים וההרפתקניים באלבום. ההרפתקה עבדה: יצא שיר מרובה־חלקים וחזק ששווה לנסות לשמוע מספר פעמים.

טייב גם כתבה כמעט את כל המילים; בדרך כלל ממילא לא אכפת לי מהמילים כל־כך, אבל הן בסדר גמור ולא מפריעות ללחנים הטובים. השורה על הבורקס והעוף ב„כלה”, השורה עם ה„יש לי חדשות בשבילך” ב„אם אני אלך”, והשורה האחרונה „כלב” ב„כלב” הן ניסיונות כושלים ולא נחוצים להיות משהו שאינה, כנראה „רוקרית מגניבה שיודעת לדבר כמו פרחה”. הם שלושת הרגעים הגרועים באלבום כולו, אבל כאמור, הם לא ממש פוגעים בו. הם גם כה מובלטים, שבאופן מוזר דווקא קל להתעלם מהם.

יש בו גם קצת הרמות לשון: נינט אומרת „וּמְדַבְּרִים” במקום „וֶמְדַבְּרִים” בשיר בעל אותו שם וגם „מְלָכוֹת” במקום „מַלְכּוֹת” בשיר „עבדים”. זה לא ממש חשוב, אבל נעים לומר שזה נשמע אצלה טבעי יותר מאשר אצל רונה קינן.

ואתם יודעים מה חוץ מהלחנים והנגינה הופך את האלבום הזה לאלבום רוק ממש מגניב? העטיפה, כמובן. טוב, היא שחורה כזאת ואפלה, ואפשר לחשוב שהצלם קיבל מחברת התקליטים משימה לעשות אלבום אפל ועמד בה ואפילו עשה את זה די בטעם. אבל אחרי שנה וחצי פתאום שמתי לב שיש בו ציור של מנעול. ועל המנעול כתוב משהו בקטן־קטן־קטן. נדמה לי שהצלחתי לפענח את זה: „Your the fear that hangs inside my sole forever”. זה כנראה שיבוש של „You're the fear that hangs inside my soul forever” („אתה הפחד שתלוי בנפשי לעולם”) והוא כנראה מכוּון. זה מעיד על כך שמעצב העטיפה ואולי נינט עצמה מכירים טריקים דומים שעשו רדיוהד (ב־OK Computer) ופליימינג ליפס (ב־Yoshimi Battles the Pink Robots).

זה די מסקרן והלוואי שהיה לי עוד משהו להוסיף על זה, אבל אין מה. חוץ מזה שכשניסיתי לחפש על זה משהו בגוגל, לא מצאתי כלום, מה שכנראה מעיד על כך שאיש באמת לא שמע את האלבום הטוב הזה ושאני אולי הראשון ששם לב למנעול. תקנו אותי אם אני טועה, כמובן.