חובבי תצפיות לשוניות שאינם מתעניינים בביקורות מוזיקה מוזמנים לדלג לסוף הרשומה.


האלבום החדש של רונה קינן „המראות ונחיתות” הוא האלבום הכי טוב שלה. בשתי הסתייגויות חשובות: א׳ – הכי טוב עד כה; ב׳ – הכי טוב יחסית. בכל אחד מאלבומיה הקודמים היו שירים מצוינים לצד שירים לא מבריקים למילוי הזמן. באלבום הזה אין שירים אדירים ברמה של „מבול” או „עיניים זרות”, אבל יש בו הרבה שירים טובים ומעט שירי מילוי.

בדרך כלל זה היה אומר שהאלבום הוא לא באמת אלבום טוב, אלא שהאמן פשוט התמקצע יותר בלעשות רושם ראשוני טוב ושהאלבום לא ישאיר חותם היסטורי משמעותי. אבל זה לא נכון לגבי האלבום הזה. לאלבום הזה יש סיכוי להיזכר בתור האלבום שבו קינן התחילה להשיל מעצמה את שני הדברים שמכבידים עליה ללא צורך: השירים באנגלית והניסיונות ליצור שירים בסגנונות מיושנים או „עממיים” – קברט או קאנטרי. שני השירים החלשים באלבום – „Black Tiger” ו„הפרש המהורהר” – הם כאלה, בהתאמה. לשניהם יש טקסטים משונים ולא רעים, אבל הביצועים פשוט לא מתרוממים. אני מהמר על כך שבאלבום הבא שלה לא יהיה שום שיר באנגלית – אני מבין את החיבה שלה לשפת הרוק הבין־לאומית, אבל היא מזמן הוכיחה לקהל שהיא פשוט לא צריכה את זה. על הפניות לסגנונות אחרים היא כנראה לא תוותר, אבל בעתיד היא כנראה תעשה את זה טוב כמו שהיא עושה את זה ב„עטלפים עפים נמוך” בעל הנגיעות הבלקניות.

שני המרכיבים של רוק עברי עובדים ב„המראות ונחיתות” טוב. זה אלבום רוק שמשלב בין הפקה מדויקת ומלוטשת לבין חספוס בצורת סולואי גיטרות מעיפי־סכך בשיר הנושא, פלוגלהורן של עדי רנרט ב„מה שהלך לי לאיבוד” ופסנתר אוונגרדי של אסף תלמודי הענק ב„תוגה שיכורה”. קינן גם משכללת באלבום הזה את יכולתה הבאמת ייחודית לעשות שירים שאין לי מילה טוב יותר לתאר מאשר „מסויטים”: היא הפגינה אותה לראשונה ב„ההכרה שלי נמוגה” מתוך „אתה חברה שלי” וב„הקול שקורא לי” באלבומה הראשון, ובאלבום הזה היא עושה את זה עוד יותר טוב ב„הלילה לא שירים” וב„הקולב”.

אז המסקנה היא שזה מה שמכונה בעגת מבקרי המוזיקה „אלבום מעבר”. הוא קצת עני בהברקות, אבל עשיר במגמות, שברובן טובות. אם היא תמשיך עם המגמות הטובות ותקבל יותר ביטחון – נגיד, תוותר על ההפקה של יזהר אשדות בשביל הגיוון – האלבום הבא שלה יכול להפוך לאבן דרך אמתית ברוק העברי.


ב„רוק העברי” יש, כאמור, שני מרכיבים – רוק ועברי. רוק רונה קינן יודעת לעשות, והיא גם יודעת לכתוב מילים מצוינות בעברית, אבל אם יש מגמה שמותר לה לוותר עליה, אז זאת מגמת העריכה הלשונית. באלבום הזה יש מספר שורות שדי ברור שהמחברת עצמה או מישהו מחבריה ערך. שמתי לב ל„עריכה” כזאת אצל קינן בביצוע של „מבול” באלבום ההופעה שלה וכאן יש כבר דוגמאות למכביר:

  • המראות ונחיתות: „חֲלוֹמוֹת מְכֻוָּצִים בַּכִּסֵּא שֶׁלְּפָנַי” – כ׳ רפה ב„מכווצים”; רוב האנשים היו אומרים כ׳ דגושה.
  • הקולב: „מְכֻרְבָּל וֶכָּאוּב וְרוֹעֵד בַּמִּטָּה” – כ׳ רפה ב„מכורבל”, אבל דגושה ב„וכאוב”.
  • הפרש המהורהר: „הדורבנות שלי כסופים” – הרבה אנשים היו אומרים „כסופות”.
  • זמן פציעות: „זְמַן הִתְרַחֲבוּת הָעוֹרְקִים בְּתוֹךְ הַלֵּב” – רוב האנשים אומרים „עֹרֶק” במלעיל, כמו „חודש” ובהתאם – „עֳרָקִים” כמו „חודשים”. בלשון התקנית זה „עוֹרֵק” ו„עוֹרְקִים” – אותה הגייה כמו של אנשים שעורקים מצבא.

ויש עוד כמה שורות כאלה. עריכה לשונית כזאת היא לא בהכרח דבר רע, אבל אין דין קריינות חדשות כדין יצירת אמנות. למשורר מותר לכתוב ולשיר איך שהוא רוצה, כל עוד הוא מרגיש שזה יפה ולא להרגיש חייב „לתקן” את עצמו. אדרבה, שירים היו מאז ומעולם הצינור שדרכו נכנסו שלל „חריגות” משפת הדיבור העממי, אל השפה הספרותית הגבוהה ולא רק בעברית. אם לרונה קינן נוח לשיר „מכורבל” בכ״ף רפה, מי אני שאפריע לה; אבל אם היא מכריחה את עצמה, ויש לי תחושה שזה מה שקורה, מותר לה להשתחרר מזה. כמו שהיא משתחררת מהאנגלית ומהקברטיוּת.