הרשומה הזאת היא המשך לרשומה "מופעה" מאתמול. יש בה הרבה תמונות. יש בה גם הצצה לתוך הנפש הרוסית המסתורית, אבל אני מקווה שזה לא יגרום לכם להפסיק לקרוא אותה מהר מדי.


הפוליטיקה והחיים הציבוריים ברוסיה זה דבר מוזר למדי. בסוף שנות השמונים עוד קראו למקום ההוא ברית המועצות, הדגל עוד היה אדום ובשלטון עוד הייתה רק מפלגה קומוניסטית אחת, אבל במציאות התקיים שם חופש ביטוי יוצא מן הכלל: יצאו ספרים וסרטים שהיו אסורים במשך עשורים רבים ונושאים היסטוריים מעוררי מחלוקת נדונו בגלוי. בטלוויזיה הוצגו נאומים של אישי ציבור שהתבטאו בחריפות נגד העומדים בראש המדינה וגם תכניות הזויות ונועזות שאנשים רבים עדיין יודעים לצטט בעל פה. פתאום גם נהיה בסדר לומר שאתה קורא תנ״ך ומאמין באלוהים והולך למסגד, לבית כנסת או לכנסייה – אפילו אם היא פרוטסטנטית או קתולית ולא רוסית־אורתודוקסית. להקות הרוק הרוסיות הוציאו אז שירים מדהימים שאני עוד מקווה לכתוב עליהם כאן.

הבחירות לנשיאות רוסיה (כחלק מברית המועצות) ב־1991 כנראה היו הבחירות ההוגנות והדמוקרטיות ביותר שנערכו אי־פעם במדינה הזאת. כמה חודשים אחרי־כן ברית המועצות הפסיקה להתקיים. בשנות התשעים עוד נשאר משהו מהחופש ההוא של שנות השמונים, אבל בגלל הניהול הכושל של הכלכלה פקדו את המדינה כמה משברים קשים וזה השפיע גם על התקשורת והציבור: הרמה של תרבות הפופ ירדה, כי האמנים חיפשו דרך קלה להתפרנס ולמצוא רייטינג והכוחות השמרניים בפוליטיקה התחזקו.

ב־1999 בא פוטין וחופש הביטוי התחיל להתקפל: תחנות טלוויזיה ועיתונים פרטיים נסגרו, הולאמו או נמכרו בנסיבות מחשידות למקורבים של פוטין, ביקורת על הממשלה בטלוויזיה נעלמה ורשויות החינוך והתרבות החלו בזהירות לטפטף לשיח הציבורי את הטענה שסטלין לא היה רע כל־כך. כל מפלגה פוליטית שלא תמכה בפוטין איבדה סיכוי מעשי להגיע לפרלמנט ונצרות רוסית־אורתודוקסית מקודמת בחינוך, בתרבות ובמצבה הכספי למורת רוחם של אתאיסטים ובני דתות אחרות.

המזל של רוסיה הוא שיש אינטרנט שלשלטונות קשה לצנזר. האופוזיציה אומנם נמחקה מעמדות הכוח הרשמיות, אבל חיה ונושמת באינטרנט ומדי פעם גם בהפגנות בערים הגדולות. יש גם הפגנות אחרות: של נוער ש"תומך" בפוטין – אלה הפגנות מאורגנות היטב שאיש לא טורח להסתיר את העובדה שהן ממומנות ישר מהקופה הקטנה של פוטין ושל אנשי עסקים שמיודדים אִתו; של קבוצות אופוזיציה קומוניסטיות רדיקליות; ושל לאומנים רוסים שלא מתביישים לצעוק במרכז מוסקווה ססמאות נגד יהודים וקווקזים. לפי הדיווחים בעיתונים, הלאומנים חוטפים מהשוטרים פחות מכות מאשר הדמוקרטים והקומוניסטים. מצאו את ההבדלים:

רוסיה! לאום! חירות! הפגנה של "התנועה נגד הגירה בלתי־חוקית", תנועה נאו־נאצית לכל דבר. הם לא חוטפים מכות משוטרים.

רוסיה! לאום! חירות! הפגנה של "התנועה נגד הגירה בלתי־חוקית", תנועה נאו־נאצית לכל דבר. הם לא חוטפים מכות משוטרים.

התנועה בעד הדמוקרטיה ונגד שחיתות. צודקים, אבל משעממים. ובכל זאת חוטפים מדי פעם מכות משוטרים.

התנועה בעד הדמוקרטיה ונגד שחיתות. צודקים, אבל משעממים. ובכל זאת חוטפים מדי פעם מכות משוטרים.

האוונגרד של הנוער האדום. "אנטיקפיטליזם". אנשים צעירים שלכאורה באמת מאמינים שקומוניזם וברית המועצות וכל זה היו דבר טוב. הם חוטפים מלא מכות משוטרים.

האוונגרד של הנוער האדום. "אנטיקפיטליזם". אנשים צעירים שלכאורה באמת מאמינים שקומוניזם וברית המועצות וכל זה היו דבר טוב. הם חוטפים מלא מכות משוטרים.

הפגנה של תנועת "נאשי", המכונה גם "נוער פוטין". קצת מרגיז לראות שם דגלי רוסיה שפעם היו סמל הדמוקרטיה. לא רק שהשוטרים לא נותנים להם מכות, הם מנקים את הכיכרות לפני שהם באים ואחרי שהם הולכים.

הפגנה של תנועת "נאשי", המכונה גם "נוער פוטין". קצת מרגיז לראות שם דגלי רוסיה שפעם היו סמל הדמוקרטיה. לא רק שהשוטרים לא נותנים להם מכות, הם מנקים את הכיכרות לפני שהם באים ואחרי שהם הולכים.

מרוב שהססמאות בהפגנות האלו חוזרות על עצמן, הופיע עוד סוג של הפגנה. בשנת 2004 החל אמן צעיר מנובוסיבירסק בשם ארטיום לוסקוטוב לארגן באמצעות האינטרנט אירועים שקרא להם "מונסטרציות". זאת מילה שלא ממש קיימת ברוסית והיא נשמעת מצחיקה, כי היא מזכירה את "דמונסטרציה", המילה הרוסית הרגילה להפגנה, וגם את "מונסטר" – מפלצת (הדמיון בין שתי המילים אינו מקרי, אבל לא נתעמק בזה). מכיוון שכך, החלטתי לקרוא להן בעברית "מִפְגָּנָה" – את ההשראה קיבלתי מ"מופעה".

כמו בהפגנה רגילה, מתאספים במפגנה אנשים רבים, צועדים יחד, נושאים שלטים וצועקים ססמאות, אבל מפגנה היא הפגנה חסרת תכלית, לא בעד כלום ולא נגד כלום. בססמאות שלה אין שום מסר רציני, אלא ילדותיות וחוסר־היגיון. קשה לתרגם אותן, אבל אנסה: "סינגולריות בכל בית!", "אנחנו בעד הכול!", "זהירות, בני־אדם", "שֵׂעָר – התרופה הטובה ביותר", "מערכת, למה את בכאלה עצבים?", "אנחנו צריכים מזג אוויר אחר", "אין לנו בעצם על מה לדבר אִתכם", "תחשוב עולמי, תפעל טיפשי", "אנחנו נשארים כאן לשנת חורף", "שילמו לי כדי שאחזיק את השלט הזה". ססמאות רבות הן שורות מסרטים מצוירים רוסיים. לעתים המפגינים צועקים יחד מילים שכתובות על שלטים שהם רואים על חנויות ולפעמים אומרים במקהלה "שלום" לשוטרים שתוקעים בהן מבטים חודרים.

כן, שוטרים; המפגנות, שאינן מביעות שום דעה ברורה – לא בעד פוטין ולא נגדו, לא בעד דמוקרטיה מערבית, לא בעד קומוניזם ולא בעד או נגד גזענות – מציקות לשלטונות והם מחפשים תירוצים למנוע אותן או להגביל אותן. לעתים השוטרים אף מכים את המשתתפים או עוצרים אותם על הפרת סדר, אף־על־פי שאין במפגנות כל צל של אלימות. יש מין קטע כזה ברוסיה: בעלי השררה אוהבים לדעת שיש סיבה והסבר לכל דבר. ארטמי לבדב מספר שכשהתחילו למכור במוסקווה טלפונים ניידים הוא ניגש לחנות של אחד הספקים והתחיל להסתכל על חלון הראווה; מיד ניגש אליו מאבטח ושאל אם יש לו כוונות רציניות, ולבדב, כמובן, עזב את המקום בלא עיכוב וקנה טלפון מספק אחר. עד היום, אם אתה מטייל בעיר כלשהי, יכול לעצור אותך שוטר ולבקש לבדוק את המסמכים, ואם הוא יראה שאתה לא גר באותה העיר הוא ישאל לאיזו מטרה הגעת לשם.

ככה זה: אם אתה תומך בממשלה עד כדי טמטום, זה בסדר ואם אתה מתנגד לממשלה באופן ברור, יהיו לך בעיות – אבל זה עדיין עדיף על פני זה שסתם תעשה שטויות. הסופר דניאיל חארמס, מגדולי האיגיון הספרותי, חטף באופן קשה מאוד בשנות ה־30 אף־על־פי שלא ממש קרא להפלת הקומוניזם ווסילי גרוסמן סיפר ביצירתו "הכול זורם" שאסירים שנשלחו למחנות העבודה על הבעת דעות חתרניות קיבלו יחס טוב יותר מהיחס שקיבלו אסירים שסתם תפרו להם תיק.

אבל מכות משוטרים לא מפסיקות את המפגנות: מנובוסיבירסק התופעה התפשטה למוסקווה, פטרבורג, ולדיווסטוק וערים אחרות. האירוע המרכזי נערך באחד במאי, עם רמז עבה ל"הפגנות" האחד במאי בעד הסוציאליזם שנערכו בתקופה הקומוניסטית – הפגנות שאורגנו על־ידי הממשלה, כמובן, והיו חסרות תכלית בדיוק באותה מידה.

"אין לנו בעצם על מה לדבר אִתכם". מפגנה. השוטרים לא תמיד נותנים להם מכות, אבל תמיד מתעצבנים מהם.

"אין לנו בעצם על מה לדבר אִתכם". מפגנה. השוטרים לא תמיד נותנים להם מכות, אבל תמיד מתעצבנים מהם.

המפגנה הראשונה של שנת 2011 נערכה בעיר יוז׳נו־סחלינסק בקצה הדרום־מזרחי של רוסיה, לא רחוק מיפן. צעד בה אדם אחד, שנשא את השלט ההגיוני יחסית: "אני ראיתי את השמש". עצר אותו שוטר ושאל אותו מי משתפי הפעולה שלו.


אני לא ממש יודע איזה מסר יש ברשומה הזאת. אולי זה אומר שאנשי המפגנה הם צעירים משועממים שחוסר האכפתיות שלהם יהרוס את החברה ושהתפשטות התופעה תביא את כל העולם על מגש הכסף לדיקטטורים מרושעים שינצלו אותם. אולי זה אומר שהם־הם האנשים שישחררו את רוסיה מהוויכוחים הפנימיים שלה, כי רוסיה בעצם תמיד רצתה לברוח מפוליטיקה ולהיות מדינה אנרכית וכיפית. אולי זה אומר שרוסיה היא בעצם מדינה נורמלית למדי כי יש בה אנשים עם כל מיני דעות ואנשים בלי דעות בכלל.

ואולי זה פשוט אומר שאני לא מוצא את עצמי בין כל התנועות הפוליטיות בארץ ומקווה שתהיה פה איזו תנועה שתעשה מפגנות. אני לא אומר שזה טוב. אני אפילו לא בטוח שזה נכון. שפטו בעצמכם.