הבלוג שלי עלה כתוצאה בחיפוש הבא: "היו"ד במילים עליו עליו הוריו וכדומה מאיפה היא".

תשובה פשטנית: זו היו״ד שמופיעה בסוף של מילים ברבים בסמיכות, למשל בצירוף "הורי הילד". היום אנחנו אומרים רוב הזמן "הורים שלו", אבל בעברית עתיקה אמרו משהו כמו "הורי הוא"; לנו זה נשמע מוזר, אבל אם תחליפו את "הילד" ב"הוא", תראו שזה די הגיוני. עם הזמן המילה "הוא" התקצרה לאות ו אחת, שנדבקה למילה הקודמת. בשלב מסוים כנראה אמרו משהו כמו "הוֹרָיוּ" (horayu), ואחר־כך היו״ד נעלמה מהדיבור, אבל נשארה בכתב. כל זה קרה עוד לפני שכתבו את התנ״ך כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

תשובה מפורטת ומדויקת יותר אפשר למצוא, למשל, בספר "תורת ההגה והצורות" של יהושע בלאו. מהדורה מעודכנת שלו יצאה לאור לפני חודשים אחדים. מומלץ מאוד.