הרשומה הזאת היא כמו פרק של משפחת סימפסון: מבינים במה היא באמת עוסקת רק באמצע.


יש אנשים נהדרים שקצת מתחרפנים עם הזמן – ויש מי שמנצל את זה.

ניקיטה מיכלקוב עם בתו נדייז׳דה. צלם: Georges Biard

ניקיטה מיכלקוב עם בתו נדייז׳דה. אל תפתחו ציפיות, זאת לא רשומה על כך שהיא מנצלת אותו. צלם: Georges Biard. רישיון: CC-BY-SA 3.0

הקולנוען הרוסי המפורסם ביותר בעשורים האחרונים הוא כנראה ניקיטה מיכלקוב: הוא ידוע בעיקר כבמאי, אבל הוא גם שחקן ותסריטאי. מגיע לו: הסרטים שלו איכותיים, אבל לא מתחכמים מדי בשביל הקהל הרחב, כמו סרטי טרקובסקי. אם אתם ישראלים חובבי קולנוע, יש סיכוי טוב שאתם מכירים את סרטיו "אוֹבְּלוֹמוֹב", "אוּרְגָּה", ו"שמש בוגדנית", שזכה באוסקר לסרט הזר ב־1995.

"שמש בוגדנית" מתרחש בשנת 1936, בפרוץ הטיהורים ההמוניים של סטלין. הוא מספר על קוֹטוֹב, קצין בכיר בצבא האדום שמסתכסך עם סוכן של המשטרה החשאית של סטלין, והלה תופר לו תיק. בסוף הסרט קוטוב נעצר; לא מראים אותו במפורש מוּצָא להורג, אבל זה היה הגורל של רוב הקצינים הבכירים שסטלין רצה להעביר מהתפקיד. התסריט בדיוני, אבל אירועים מהסוג הזה היו נפוצים בשנות השלושים.

באמצע שנות האפסים כל הכבוד הזה שמיכלקוב קיבל התחיל לעלות לו לראש. ב־2007 הוא פרסם מכתב פומבי שבו הביע תמיכה בלתי מסויגת בפוטין; אומנם רוסיה היא לכתחילה לא מדינה דמוקרטית כל־כך, אבל לא מעט אנשים בכל זאת הרימו גבה, כי זה בערך כמו שאיבגי יביע תמיכה בביבי. פוטין החזיר לו טובה: דאג לכך שהוא יישאר בתפקיד יו״ר איגוד הקולנוענים הרוסי, למרות שחברי האיגוד רצו להדיח אותו בעקבות אותו המכתב. פוטין גם דאג לו לרכב צמוד, ולא סתם רכב צמוד, אלא רכב צמוד עם צ׳קלקה שמאפשרת לו להסתובב ברחבי מוסקווה ולעקוף את הפקקים שסותמים את העיר. בתגובה לחרפה הזאת קמה במוסקווה תנועת מחאה של נהגים שמדביקים על גג הרכב דלי צעצוע כחול ועורכים מדי פעם הפגנות כדי להרגיז את המשטרה.

מיכלקוב לא חשב שבדברים האלה יש משהו רע; אדרבה, הוא הלך על פרויקט חייו: צילום סרט המשך ל"שמש בוגדנית", שבו הגיבור קוטוב, שלכאורה מת ב־1936, מפקד על חיילים במלחמה, שפרצה ב־1941. מיכלקוב לא טרח יותר מדי להסביר את חוסר העקביות הזה – הוא פשוט ממש רצה לעשות סרט על מלחמה. מה גם שהסרט הזה הופק בתקציב ענק בסיוע ממשלת רוסיה שמאוד, מאוד, מאוד רוצה לקדם את הנרטיב הרשמי בקשר למלחמה, שכן בשנים האחרונות הולכים ומתרבים המבקרים של הדברים שהצבא האדום עשה במהלכה.

הכרזה של "שמש בוגדנית 2: (מילה מתחכמת)". ניקיטה מיכלקוב במדי הצבא האדום עם רובה ופרצוף מאיים

הכרזה של "שמש בוגדנית 2: (מילה מתחכמת)". אני לא כל־כך יודע איך לתרגם את המילה המתחכמת. הכיתוב למעלה אומר בלי הרבה בושה: "סרט גדול על מלחמה גדולה"

הסרט לא היה הצלחה גדולה, לא אצל המבקרים ולא בקופות, והפך די מהר לסרט המושמץ ביותר של מיכלקוב. גם זה לא הפריע לו… אבל רגע. צעד הצדה. כאן נכנס לתמונה המעצב הרוסי החצוף ארטמי לבדב. בבלוג המפורסם שלו לבדב הציע לגולשים לפתוח תכנה לעריכת תמונות ולהתעלל בכרזת הסרט (זה ספורט ידוע בתרבות האינטרנט הרוסית; ברוסית זה נקרא "פוטו־ז׳אבּה", כלומר "פוטו־קרפדה"). בעיתונות הרוסית הופצה שמועה שמיכלקוב מתכוון לתבוע את לבדב, אבל זה לא באמת קרה. אחרי כמה זמן לבדב כתב בבלוג שלו שהוא ראה את הסרט ושלדעתו הוא דווקא די טוב.

אחת מהפרודיות על כרזת "שמש בוגדנית 2". שוורצנגר נראה הרבה יותר טוב ממיכלקוב עם פרצוף עצבני ורובה

אחת מהפרודיות על כרזת "שמש בוגדנית 2". שוורצנגר נראה הרבה יותר טוב ממיכלקוב עם פרצוף עצבני ורובה

והרי הפואנטה: מיכלקוב, שסובב על הזין את כל משמיציו, עשה עוד סרט המשך והזמין את כרזת הסרט בחברת העיצוב של לבדב. אולי לבדב, בעל החושים המחודדים לחולשות של אנשים וליחסי ציבור, ניסה לנצל את החרפון של מיכלקוב ולמשוך את תשומת לבו על־ידי אותה תחרות השחתת כרזה; אולי מיכלקוב פנה ללבדב כדי להזים סופית את השמועה על התביעה; אולי לבדב אפילו הפיץ את אותה השמועה בעצמו. זה יכול לעניין את חובבי הקישקעס, אבל אותי מעניין דבר אחר: חברת העיצוב הזאת, אחרי כל השערוריות, באמת עושה עבודה מקצועית ומרשימה. ומה שבאמת־באמת מעניין הוא שהם פרסמו באינטרנט את כל תהליך העבודה על הכרזה – איך המעצבים העלו רעיונות ראשוניים אחרי צפייה בטרום־בכורה סודית של הסרט, איך דגמנו בעצמם במקום השחקנים הראשיים בסקיצות, איך בחרו את הגופנים מכרזות סובייטיות מתקופת המלחמה. לא צריך לדעת רוסית, הרוב שם תמונות. אל תפספסו את התמונה הלפני־אחרונה, שבה מודגמים שלבי עריכת צילום השחקנים ושימו לב היטב לשינויים בהבעות הפנים של קוטוב ושל סטלין.

הכרזה של "שמש בוגדנית 2: מצודה". מיכלקוב משמאל וסטלין מימין במבטים מאיימים אחד על השני ומאחוריהם פיצוץ.

הכרזה של "שמש בוגדנית 2: מצודה". זאת לא טעות: גם לסרט השלישי קוראים "2". מתחרפנים עם הזמן, כבר אמרתי? הכיתוב בצהוב אומר "אף לא צעד אחד אחורה" – הפקודה של סטלין לא לסגת בשום מצב, שהפכה לסמל קרב סטלינגרד. כל הזכויות שמורות למיכלקוב וללבדב.

אני לא מעצב ולא חובב פוטושופ, אבל מעניין לראות איזו עבודה מסתתרת מאחורי הפרסומות שאנחנו רואים.