אני אוהב כתוביות.

אולי זה קשור לכך שאני אוהב אותיות באופן כללי, אבל כנראה זה קצת יותר מזה.

מאז שלמדתי לקרוא (רוסית) אהבתי אותן. בטלוויזיה הרוסית הכול היה או ברוסית או מדובב לרוסית, אבל מדי פעם היו מציגים סרט עם כתוביות לחירשים ברוסית. להרבה אנשים זה הוריד את החשק, אבל אני אהבתי לקרוא את זה. בארץ לפעמים כותבים בסוף משהו כמו "הפקת כתוביות: אולפני אל־רום", אבל לא רושמים את שם העורך. בברית המועצות תמיד רשמו את שם העורך, אם כי זה תמיד היה אותו שם: С. Ээро – "ס׳ אֶאֶרוֹ". די ברור שזה שם אסטוני, אבל מלבד זאת איש לא ידע עליו דבר. ניסיתי לחפש באינטרנט ומצאתי רק שמדובר באישה. תשאלו את ידידיכם שגדלו בברית המועצות אם הם זוכרים את "ס׳ אֶאֶרוֹ".

כשעלינו, ההורים שלי קנו די במקרה טלוויזיה שידעה לקלוט טלטקסט. מי ששכח או מעולם לא הבין, טלטקסט זה לא המעברים של כמה דקות שהיו מוצגים בטלוויזיה החינוכית כמה פעמים ביום, אלא מצב אחר של טלוויזיה – לוחצים על שלט, והמסך מתכסה באותיות וציורים על רקע שחור. בכל זמן נתון יש כמה מאות עמודים; לוחצים על מספר העמוד ומקבלים את מידע הדרוש – חדשות, לוחות שידורים, חידות, מידע לתיירים ועוד. טלטקסט בעברית היה בערוץ אחד; בערוצים לועזיים היה טלטקסט בלועזית, שלא עבד טוב, כי בטלוויזיה שנמכרה בישראל הוצגו רק אותיות גדולות באנגלית ובמקום הקטנות הוצגו אותיות עבריות. מה אתם יודעים – למדתי את האותיות האלה וקראתי טלטקסט מ־MTV; למשל "‭Uמנלץחחוה‬" זה "Unplugged". ידעתי מראש אילו קליפים ישודרו, קראתי חדשות על אלבומים חדשים שלא סוקרו בתכניות אחרות ואפילו התעדכנתי שם במצעדי להיטים מכל רחבי אירופה, כולל ישראל. לפני שהיה לי האינטרנט, זה מה שהיה לי.

עוד דבר שטלטקסט אִפשר הוא כתוביות: בתכניות אחדות אפשר היה להפעיל דף מסוים בטלטקסט, ואז רוב המסך היה מוצג ורק למטה היו כתוביות בעברית על רקע שחור. בכל הזדמנות שהייתה לי, הייתי מפעיל את זה – זה היה מיועד לחירשים, אבל עזר לי מאוד ללמוד לקרוא בעברית. ולא רק ללמוד לקרוא באופן כללי, אלא גם ללמוד שפה רשמית פחות: למשל, בפרק אחד של "זהו זה" חזרה על עצמה מספר פעמים המילה "ניג׳ס". עורך הכתוביות כנראה חשב שחירשים לא יודעים סלנג והוסיף בסוגריים: "נודניק". חירשים שכן יודעים מה זה ניג׳ס אולי ייעלבו, אבל לי זה עזר.

פעם אחת ראיתי ככה עם כתוביות פרק של שאלתיאל קוואק, וישבה לידי הילדה של השכנים, דוברי רוסית גם הם. אימא שלה נכנסה, הסתכלה על הטלוויזיה ושאלה מה זה הדבר הזה שמפריע. "זה כתוביות," אמרתי לה, "לחירשים, אבל זה גם עוזר לי ללמוד עברית." לא היא ולא בתה לא ממש למדו עברית – כל המשפחה הזאת זלזלה בעברית ובישראל וקצת פספסה את כל הקטע הזה שפה זה לא אודסה ושמי שבא לכאן, צריך קצת להתאמץ כדי להשתלב. אחרי איזה שלוש שנים הם עזבו לארצות הברית, אבל גם שם לא הסתדרו.

אני אוהב כתוביות תמיד. כמה שיותר. לא משנה אם זה באותה השפה של הסרט או תרגום לשפת האם שלי. אני כה אוהב כתוביות, שאני רגיל לראות סרטים בעצמת קול נמוכה או בכלל בלי קול ובדרך כלל לא מפריע לי אם מישהו מדבר ליד; ואנשים במשפחה שלי כה רגילים לכך ששום דבר לא מפריע לי לראות טלוויזיה, שהם מדברים לידי גם כשאני רואה משהו שמעניין אותי. ואני שם לב לזה רק כשאין כתוביות.

וזה טוב שבשנים האחרונות יש יותר ויותר כתוביות. יש אנשים שמתלוננים על חוקים שמחייבים חברות שידור להוסיף כתוביות לחירשים; האנשים האלה מפגרים.