מהי השורה הכי מרגשת ומצמררת בזמר העברי?

  1. הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי?
  2. מִתְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים, לֹא מַבִּיט לַצְּדָדִים, כִּי אֵין אַחֶרֶת. מָה אַתְּ מְבִינָה?
  3. הוֹלֵךְ לִרְקֹד עִם חַיָּלִים מֵתִים בַּלֵּב.
  4. יָם שֶׁל דְּמָעוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינַי.
  5. מַתֶּכֶת עַל בַּד שׁחֹר. קָרְבָּן רָצָה לַעֲלוֹת וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָלֶסְטִין.

"השיר הבא נקרא 'פתח חלון'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. זה שיר על מישהי שנסעה עם בעלה לטיול בצפון, קיבלה סחרחורת ורצתה להקיא ובעלה לא היה מרוצה מזה שהיא הולכת להקיא בתוך האוטו."

האלבום האחרון של ג׳ירפות "אין כניסה לפילים" יצא קצת לפני שטסתי לארצות הברית. ראיתי אותו בחנות התו השמיני בנתב״ג, על המדף ליד החדש של עלמה זהר. ומשום־מה לא קניתי. יצא שהסתובבתי חודש וחצי בכבישי צפון אמריקה בלי מוזיקה עברית. אולי זה טוב.

בגיחות שלי לרשת בכל הזמן הזה קראתי את הביקורות על האלבום. הרבה מהן לא התלהבו; כתבו שהוא בוגר מדי, שקט מדי, לא בועט מספיק, ואפילו את השאנטיוּת שהלהקה הייתה אמורה לספוג בטיול בהודו הוא לא מפגין מספיק. התלוננו על כך שהלהיט "מונוגמיה" לא נכלל בו. זה קצת ביאס, אבל הלכתי וקניתי אותו בכל זאת.

"השיר הבא נקרא 'גג'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. זה שיר על מישהי שעשתה טעות קשה. איזו טעות? היא זרקה אותי. את הגבר היחיד שנתן לה לגמור."

פעם קצת קטלתי כאן את "גג" שלהם, שיצא ב־2006. הטעות החמורה הזאת נבעה מכך שמשום־מה לא שמעתי אותו עד אז באוזניות. יותר נכון לומר ש"גג" הוא אלבום כה ענק שלא מספיק לומר עליו שהוא "קלסיקה של רוק ישראלי". "קלסי" זה משהו שראוי לחקות; את "גג" אי־אפשר ממש לחקות – הוא לגמרי חד־פעמי, כמו – להבדיל – האלבומים הטובים של פינק פלויד, שכל מי שמנסה לחקות אותם, כולל פינק פלויד עצמם, נכשל בגדול. אחרי אלבום כזה טיפשי בכלל לפתח ציפיות גבוהות מדי לגבי האלבום הבא.

ב"אין כניסה לפילים" הלהקה לא מחקה את "גג" וגם לא מנסה. רובו פשוט מבחינה מוזיקלית – אקוסטי ועם קצת כינורות וחלילים וכלים הודיים. לא תמצאו בו את הג׳ז הסוחף של "קשה לי", את השירה קורעת הלב של "חייב לשכב", את הסולואים הבועטים של "קל" ושל "לכת". הנגיעות המזרחיות המעטות בו לא מתיימרות לשחזר את השמח של "יש לו בחורות כמו מים" ואת העצוב של "משה". אולי זה קשור גם לעזיבתה של הקלידנית רותם דרור שכנראה תרמה לאלבומים הקודמים יותר מכמה שנהוג לחשוב.

כן תמצאו באלבום סיפורים: בלשון ברורה יותר, בלי הרבה סמים ועם הרבה אנושיות. לפעמים זה צפוי עד כדי נדוש, כמו ב"רע לה עם הקיץ", המספר על בחורה שמתבאסת מזה שהיא משמינה. לפעמים זה מפתיע לטובה בפשטותו, כמו ב־"31", המספר על עובד בחוף הים שמנסה לקשור בשרשרת את כיסאות הפלסטיק בסוף היום.

"השיר הבא נקרא 'יש לו בחורות כמו מים'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. זה שיר על מישהו שיש לו הרבה בחורות. אבל זה לא בהכרח דבר טוב, כי כפי שהשיר מספר, מי שיש לו הרבה בחורות, נרצח בסוף."

אבל את המכה הגדולה מנחית "מוזס".

זה עניין של טעם, כמובן. עד לפני מספר ימים הייתי אומר לכם שהשורה הכי מרגשת ומצמררת בזמר העברי היא "מה את מבינה". אבל אז הפילה אותי השורה הבאה של גלעד כהנא: סַל מִקָּשׁ, דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל, עֶגְלוֹן וּבְנוֹ שֶׁמִּתְחַנֵּן: "אַבָּא, בַקְּשָׁה, אַל תַּכֶּה אֶת מוֹזֵס".

איזה שיר כבר אפשר לכתוב עליהם? על זה שהם עניים ומוכרים אלטע זאכן? אז מסתבר שאפשר לכתוב עליהם סיפור אנושי על ילד שעדיין יודע שסוס זה לא רק כלי תחבורה ושלא מבין איך אפשר להכות אותו. הסיפור הזה אפילו קצת חברתי – ביפו יש ביוב שמפעפע באמצע הכביש. העגלון ובנו מצוירים גם בחזית העטיפה – הנהדרת – של "אין כניסה לפילים". מי שלא יקרא את החוברת בעטיפה, לא ישים לב לעוד להברקה לשונית בשיר הזה: "שֶׁמֶן מְקַשֵּׁת אֶת הַמַּיִם בִּצְבָעִים".

הקליפ המופלא מספר סיפור אחר לגמרי, אבל קשור. כן, הוא כנראה נוצר בהשראת וול־אי, אבל מי אמר שזה אסור.

"השיר הבא נקרא 'רמי מואשם באחזקת סמים קלים'. אנשים רבים שואלים אותי על מה השיר הזה. האנשים האלה מפגרים."

אז שיתלוננו המבקרים. זה בסדר. אפשר לקרוא לזה "אלבום מעבר" אולי. יש "אלבומי מעבר" טובים ולא טובים. זה אלבום טוב, כי הוא הצליח להתמקד במילים והזניח את המוזיקה רק קצת – מספיק בשביל אחד כמוני שבדרך־כלל מזניח את המילים יקשיב להם לשם שינוי.

"סמים קלים, מחיר כבד. סמים קלים, מחיר כבד. את יודעת… איך זה… שלחבר שלך… הזין לא עומד?"


נ״ב. תוחזר רותם דרור.