בן־דרור ימיני כתב את המילה אתה (אִתה) נכון לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, ומישהו – אולי הוא עצמו – רצה "לתקן" ולהוסיף יו״ד, אבל שכח לעשות אלט–שיפט ויצא לו h:

הרי הוא כבר ממילא חי אhתה

הרי הוא כבר ממילא חי אhתה

הסיבה לכך שהאקדמיה פסקה שיש לכתוב "אתה" ולא "איתה" היא שצורת היסוד של המילה הזאת היא "אֵת", ולדעת האקדמיה טוב לשמור על צורת היסוד ולא להוסיף יו״ד בנטייה. לפי אותו הכלל יש לכתוב "לעתים" ולא "לעיתים" (צורת היסוד "עת"), "עזים" ולא "עיזים" (צורת היסוד "עז"), "אמתי" ולא "אמיתי" (צורת היסוד "אמת"; זה בכלל בעייתי, אבל לא חשוב). בכתיבה שלי אני בדרך כלל מקפיד על הכלל הזה, אף־על־פי שלעתים קרובות זה מקשה על הקריאה ואף־על־פי שאנשים חכמים ממני כבר הציעו כן לכתוב שם יו״ד, למשל עוזי אורנן.

המקרה של נטיית "את" במובן של עִם בעייתי במיוחד משום שבכתיב התקני נוצרים בלבולים רבים: "אתי" זה גם השם הפרטי "אֶתי" (אם כי "איתי" זה גם השם הפרטי "אִיתַי"); "אִתה" זה גם "אַתָּה"; "אִתכם" זה גם "אֶתְכֶם" (אַתֶּם לא כותבים "אותכם", נכון?); "אִתן" זה גם "אַתֶּן" (אם כי "איתן" זה גם "אֵיתָן"). כמובן, אפשר לתקן את זה בעזרת ניקוד, מה שאני בדרך כלל עושה, אבל לרוב האנשים קשה לנקד במחשב וגם בכתב יד הם מתקשים. ולכן נפוצה מאוד הכתיבה "איתי, איתך, איתו, איתה, איתכם, איתם" וכו׳.

לי יש הצעה מקורית לפתרון: ליצור כלל מיוחד שלפיו היו״ד תיכתב בכל הגופים למעט גוף שני זכר יחיד. כלומר: איתי, אתך, איתך, איתו, איתה, איתנו, איתכם/ן, איתם/ן. למה טוב בכל זאת לא לכתוב יו״ד בגוף שני יחיד? כי זה עוזר להבדיל בין זכר לנקבה. בעברית נפוץ לא לכתוב יו״ד לפני שווא נח, כמו במילים "סדרת דרמה", "קדמת הבמה" וכו׳.

זה בוודאי לא פותר את כל הבעיות – הפתרון המלא היחיד הוא הנהגה חכמה של ניקוד. אבל זה משלים עם המציאות בצורה חמודה.