נראה שבתקופת אסון העריכה באתרי החדשות שלנו חלשה במיוחד. כמות שגיאות הכתיב בכתבות על השרפה גדולה מהרגיל. אני לא אומר את זה כדי לגחך, אלא סתם כדי לציין עובדה – הכתבים כנראה ממהרים לפרסם את הכתבה והעורך לא מתקן. לא מדובר בשגיאות של חוסר ידע בלשון התקנית, אלא בהחלקות של אצבע.

זה השיא שראיתי:

תיעוד ההרס: עזה מה שנשאר מעין הוד

תיעוד ההרס: עזה מה שנשאר מעין הוד

בהיתי במשך שניות ארוכות בכתבה ותהיתי אם ויינט נהיו כה פוסט־ציונים שהם משווים את עין־הוד לעזה ואז קלטתי שאמור להיות כתוב שם "זה מה שנשאר מעין הוד".


חוץ מזה, השרפה גרמה לי להיזכר בכל מיני דברים שקרו לי באותו אזור. נגיד, בזה שנסעתי פעם לכיוון כלא דמון ופתאום ראיתי בשוליים חזיר־בר חמוד נורא שהסתכל עליי בעיניים חכמות מאוד. או בזה שנסעתי שם פעם וראיתי צב חוצה את הכביש, בלמתי וחטפתי מכה בפגוש מאחורה. הנזק לרכב שלי היה זניח, הנזק לרכב שלא שמר מרחק ממני היה גדול קצת יותר, הצב סיים לחצות בשלום. אני תוהה מה שלומם של החזיר והצב.

ואני נזכר בילדים שאני רואה לעתים קרובות משחקים במגרש מחוץ לכלא דמון. כנראה ילדים של אסירים שמשחקים בזמן שהנשים נפגשות עם הגברים מאחורי הסורגים. או אולי של הסוהרים.

ואני נזכר בתמרורים לאורך הכביש המפותל, שרבים מהם מחוררים בכדורים. מורה הנהיגה שלי סיפר שחיל הים מתאמן שם בלילות. מעניין אם יחליפו אותם עכשיו.

לבסוף, אני נזכר בערן ויזל, אחד מ־40 ההרוגים באוטובוס הארור ההוא. הוא היה בשכבה שלי בתיכון. אני הייתי בי״ב 6 עיונית, הוא היה בי״ב 5 עיונית. יש בבתי ספר חֶבְרֶה עם שרירים שמתאמנים במכות על תלמידים אחרים. חֶבְרֶה כאלה התאמנו עליי לא פעם. אבל לא ערן. לערן היה כוח בידיים ובפנים, אבל לא זכור לי שהוא היה אלים. הלוואי עלינו יותר אנשים כמוהו בכוחות הביטחון, שיש להם כוח ושמפעילים אותו רק כשבאמת צריך. יהי זכרו ברוך.