ברשומה הזאת יש מיקיאגי.


יש מילים שישראלים הוגים באופן תקני בצורות מסוימות ובאופן לא תקני בצורות אחרות. כזו היא, למשל המילה "חרק" – כולם אומרים באופן תקני חֲרָקִים [ħaraqim], אבל ביחיד רבים אומרים "חָרָק" [ħaraq], אף־על־פי שהצורה התקנית היא חֶרֶק [ħereq].

מה זה תקנית? אין לה שורשים עמוקים במורשת הספרותית; היא נוצרה בעברית החדשה לפי אחת המשמעויות של השורש ח־ר־ק – לעשות חריצים, בדומה למילה הלטינית insectus – מחורץ, חתוך. במילון בן־יהודה לא מצאתי את המילה הזאת, אבל כן נמצאת בו המילה חָרוּק, בעלת אותה משמעות. יצר אותה הביולוג והבלשן אהרון מאיר מזי״א, לימים נשיא ועד הלשון. בספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע שהוא הוציא בשנת תרצ״ד כבר כתב ש־insect זה "חָרוּק, חֶרֶק".

בימינו "חרוק" נשכחה כמעט כליל – היא מופיעה באבן־שושן, אבל לא ברב מילים. המילה חֶרֶק חיה בשינוי אדרת – חֲרָקִים ברבים, חָרָק ביחיד. מעניין אם היו משוררים שניקדוה חֶרֶק והאם היו מורים לביולוגיה שביטאו חֶרֶק. אם כן, ספרו לי.

רוב הישראלים גוזרים מצורת הרבים "חֲרָקִים" את צורת היחיד "חָרָק". למיקיאגי יש גם שיר: "חָרָק בַּמָּרָק". מילון רב מילים מתעד הצורה חָרָק, אבל מציין שזה "לא כדין". האומנם? יש בהופעתה של הצורה "חָרָק" היגיון בלשני, אין בה שום דבר מכוער ואין בה חטא חמור למסורת הלשון. להפך – כדאי לקובעי המונחים התקניים לשקול לאמץ את חָרָק בתור המונח התקני לחיות כאלה. אם אהרון מאיר מזי"א שינה את דעתו, מותר גם לאקדמיה לשנות את דעתה שוב. את חֶרֶק, אגב, אפשר להשאיר בתור מילה מקצועית שמסמנת מושג אחר ברפואה (חפשו אותה במאגר המונחים). לדברים שונים צריך להיות שם שונה.

דבר דומה קרה למילה "אשך" – צורתה התקנית היא אֶשֶׁךְ. לרוב אנשים מדברים על אֲשָׁכִים [aʃaχim] – צורת הרבים גם בלשון התקנית וגם בלשון המודברת. אבל צורת היחיד התקנית היא אֶשֶׁךְ [eʃeχ] ולא אָשָׁךְ [aʃaχ] כפי שהוגים רבים. אני לא מכיר שום שיר על אשך, אבל הנה הדגמה לזה מעיתונות:

אשך מט – כותרת מ־ynet

אשך מט – כותרת מ־ynet

עורך הכותרת השתמש בדמיון בין הההגייה העממית אָשָׁךְ לבין המילה "שָׁח" מתחום השחמט.

להבדיל ממקרה חרק, למילה אשך המנוקדת בסגול דווקא יש מקור ספרותי מוצק למדי בתנ״ך – רשימה של אנשים שלא אמורים להקריב קרבנות בספר ויקרא כא א: אוֹ־גִבֵּן אוֹ־דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ׃. הניקוד אָשֶׁךְ הוא כנראה "צורת הפסק" הנפוצה בסופי פסוקים, כמו אֶרֶץ/אָרֶץ, אבל אילו המילה הופיעה באמצע הפסוק, היא כנראה הייתה מנוקדת אֶשֶׁךְ. אי־אפשר לדעת, כי היא מופיעה רק פעם אחת בתנ״ך.

האם לקבל את הצורה "אָשָׁךְ" כצורה תקנית? קשה להסכים עם דבר כזה לאור קיום מסורת ספרותית, אבל איך אפשר ללמד אנשים לבטא את המילה הזאת באופן תקני? זה לא נשמע דבר הולם לשיעור לשון ועד שאנשים מגיעים לגיל שבו יהיה הולם שישמעו הרצאה רפואית שבה תוזכר המילה אֶשֶׁךְ, הם כנראה כבר יתרגלו לומר אָשָׁךְ. אשך מט.


עוד על אשכים ברשומה קיין.