האלבום החדש של עלמה זהר מהמם. כולו. ללא שיר אחד גרוע. הוא כה טוב, שנזכרתי באלבום הראשון שלה "דברי" שאהבתי בו שניים או שלושה שירים, אבל לא התלהבתי מכולו והחלטתי לתת לו סיכוי נוסף. לקחתי אותו לרכב והמערכת שם ניגנה את כל השירים בו עם קפיצות. בדקתי – לא היה סרוט. דברים כאלה מכניסים אותי לייסורים של דיכאון.

לקחתי אותו הביתה, אמפשתי, וכל השירים יצאו בסדר. שמעתי באוזניות והבנתי שהחדש באמת טוב יותר ושהראשון בוסרי למדי. הראשון השתייך לגל של השאנטי־רוק הישראלי – דין־דין אביב ושוטי הנבואה וכאלה. עם אופי וחן משלו, אבל עדיין חלק מגל מתויג. הסינגלים "אגו־טריפ" ו"עם הגב" היו מבריקים, אבל "דע" מרגיז מעט: חמוד כזה, וטוב שהוא מזכיר שורה מהמשנה, אבל למה לעוות אותה ולומר "לפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון" במקום "ליתן דין וחשבון"? לי זה צורם יותר מאשר "אצלהם" במקום "אצלם". גם זה הכניס אותי לדיכאון קצת.

צרות של אנשים שעוד שומעים תקליטורים.


אבל החדש טוב, טוב מאוד. הסיבה לזה פשוטה – זה אלבום רוק. מלא בקריצות חכמות – מודעות או לא – לעולם של רוק ישראלי ולועזי. בשיר השני "בנגקוק" שומעים קריצה ל"הליקופטר", השיר השני ב"ערב ערב" של שלום חנוך. "ציפור משונה" הוא אולי קריצה לקורין אלאל, אבל תקנו אותי אם אני טועה. "תיזהר מהחושך" הוא קריצה מוצהרת ל־"Beware of Darkness" של ג׳ורג׳ הריסון, ולא רק בכותרת ובהקדשה, אלא גם בסגנון הגיטרה המופלא (מי שלא שמע את "All Things Must Pass" של הריסון, מתבקש להפסיק לקרוא את הרשומה הזאת וללכת לשמוע אותו; אם אין לכם איך, כתבו לי דוא״ל). האירוח של גבע אלון באלבום הזה הוא גם קריצה כזאת.

יש בו גם קריצה חכמה במיוחד לג׳ז, אם כי יבין אותה רק מי שיקרא את חוברת התקליטור ויטרח לבדוק את השמות בוויקיפדיה: את הקולות האפריקאיים ב"עבדים משוחררים" עושה הסקסופוניסט המופלא אבטה בריהון.

ישראלים כנראה אוהבים רוק קצת יותר מהממוצע וטוב שכך. כדאי לנו להיות שלמים עם עצמנו בעניין הזה – התוצאה בדרך כלל לא רעה.