הסעתי ידידה לביתה לפני מספר ימים. ירדנו מהכביש המהיר. "עכשיו אתה פונה לְשָׁם", היא אמרה, והצביעה ימינה. "היא משלנו!", חשבתי.

כתבתי על זה לפני מספר חודשים: זה נקרא בלבול ימין שמאל. קיבלתי אז כמה תגובות שחיממו לי את הלב.

לא מדובר בבעיה קשה שמפריעה לחיות, אבל דווקא בגלל זה מגיע לנו, האנשים שסובלים ממנה, שמישהו יכתוב עלינו. מגיע גם לנו להרגיש שאנחנו סוג של קהילה. לא מעניין? – אל תקראו.


אני מניח שאנשים שונים סובלים מהבעיה הזאת בצורה שונה ומתמודדים אִתה בצורה שונה. יש מי שמנסה לזכור "את היד עם השעון"; לי זה לא עוזר. הדבר שכן עזר לי להתמודד עם הבעיה הזאת הוא ה"יציאה מהארון" עצמה. למשל, בנסיעות הרבות שלי בכבישים של ארצות הברית וקנדה הייתי צריך הרבה פעמים לדבר על שמאל וימין. מאחר שכבר הפסקתי להדחיק והייתי מודע לבעיה ופתוח באופן מלא כלפי עצמי וכלפי שאר העולם, פשוט חשבתי שנייה לפני שאמרתי להדר לאן לפנות ולא טעיתי כמעט אף פעם.

השגתי בדוא״ל חוקר מארצות הברית שעסק קצת בבעיה. הוא הפנה אותי למבחן הזה: Right/Left Confusion – Hands Test (מצטער, זה באנגלית. אנסה למצוא זמן ליצור לו גרסה עברית.) הוא גם הפנה אותי לכמה מאמרים בכתבי עת פסיכולוגיים ומצאתי אותם בספריית הר־הצופים, אבל הם לא קידמו אותי הרבה: מדובר בעיקר בסיכומים של שאלונים שחולקו לסטודנטים ומרצים במכללות שבהן למדו האנשים שכתבו את המאמרים.

הבנתי למה אני שונא מכשירי ג׳י־פי־אס כל־כך – כי הם אומרים לי לפנות שמאלה וימינה. אני מעדיף מכשיר שישתוק ויציג לי חץ בולט מול העיניים.

יצרתי בוויקיפדיה האנגלית "תיבת משתמש" – מרובע שאפשר להוסיף לדף המשתמש כדי לספר משהו על עצמך. יש תיבות משתמש על הומוסקסואליות, אוטיזם, פרנויה, אגורפוביה וסכיזופרניה, אז יצרתי תיבת משתמש לבלבול ימין שמאל ושמתי על דף המשתמש שלי. מאז שמו אותה על דפי המשתמש שלהם עוד ארבעה אנשים. מעניין לציין שלשניים מהם יש גם תיבה שאומרת שיש להם תסמונת אספרגר ולאחד מהם יש תיבה שאומרת שיש לו דיסלקסיה.


ומה עם אותה הידידה שלקחתי אותה הביתה שהצביעה לי לאן לנסוע? היא המשיכה להראות לי את הכיוונים באצבע עד שהגענו. אמרתי לה שהיא יכולה, ואפילו צריכה להרגיש טוב בקשר לזה. לא מדובר בלחץ או בטיפשות, אלא בבעיה שיש לאנשים רבים.

ואתם יודעים מה? זה לא כל־כך נורא להראות כיוונים באצבע. האנשים שאני מראה להם את הכיוון באצבע מתעצבנים עליי ואומרים שזה לא ברור להם, כי הם מסתכלים על הכביש ולא על האצבעות שלי. חרתא: ממושב הנהג ראיתי את הידיים שלה היטב וזה לא הפריע לי להסתכל על הכביש. אולי בתור מי שסובל מהבעיה בעצמי פשוט ידעתי להביט על הידיים שלה ולא ראיתי בזה שום דבר מוזר או מפריע. אז הנה בקשתי אליכם, אנשים שמבדילים בין ימין לשמאל: כשאתם מצפים לקבל ממישהו הוראות לגבי כיוון פנייה, תסתכלו על הידיים שלו. זה לא קשה כל־כך, ואתם עשויים לגרום לו להרגיש טוב.


גם אתם מתבלבלים בין שמאל לימין? כתבו על זה רשומה אורחת לבלוג הזה. שלחו לי דוא״ל: amir.aharoni@mail.huji.ac.il.