העברית שלי היא שפה זרה.

היא שפה זרה שאני יודע טוב מאוד. היא שפה זרה שביום־יום אני מדבר בה יותר מכמה שאני מדבר בשפת האם שלי. היא שפה זרה שאני יכול לדון בכללי הדקדוק שלה באופן עמוק ומקיף יותר מכמה שאני מסוגל לדון בכללי הדקדוק של שפת האם שלי. אבל היא שפה זרה.

נחשפתי לראשונה לעברית כשהייתי בן עשר. בבלשנות התעניינתי בערך מגיל חמש. זאת אומרת שחוץ מכל הקטע של הציונות אני ממש נהניתי מלימודי עברית מהרגע הראשון וכנראה הייתי נהנה לא הרבה פחות גם מכל שפה אחרת. בתקופה ההיא ההבנה שלי במה "טוב" ומה "לא טוב" בשפה הייתה רחוקה מאוד מההבנה שלי היום, כלומר חשבתי שמה שהמורה אומר זה טוב וכל שאר הדברים זה לא טוב. לא סתם לא טוב – לא ממש קיים.

וכך, למשל, למדתי את המילה "רוכסן" ואני משתמש בה עד היום. כשאימא שלי הלכה בישראל לעבוד בגן ילדים, היא שאלה אותי איך קוראים לדבר הזה שסוגרים בו תיקים ומכנסיים ואמרתי לה "רוכסן". אחרי כמה זמן היא אמרה לי שאף אחד לא אומר רוכסן, אלא "ריצ׳רץ׳". הסתכלתי עליה כאילו הייתה משוגעת – איזו מין מילה מפגרת זאת? זה לא נשמע בכלל כמו מילה בעברית. אומרים רוכסן. שימו לב: לא חשבתי שזאת מילה "מדוברת", "נמוכה", "סלנגית", "לא תקנית". פשוט לא חשבתי שהיא קיימת. ביטלתי אותה לגמרי. עבורי המילה "רוכסן" פשוט הייתה טבעית.

המשכתי להתעלם מהקיום של המילה "ריצ׳רץ׳" עוד שנים רבות. פשוט לא היה לי עם מי לדבר על רוכסנים. אחרי כמה שנים אפילו קיבלתי חיזוק לדעה שלי בצורת שורה משיר של נושאי המגבעת: "והחברה שלי שמה יד אחת על הרוכסן שלי". ואחרי עוד כמה שנים פגשתי את הדר.

גם אִתה בדרך כלל אין לי הרבה סיבות לדבר על רוכסנים, אבל בנסיעה ארוכה ברחבי צפון אמריקה צריך כל הזמן לפתוח ולסגור את הרוכסנים של האוהל, של שק השינה ושל המזוודות. היא כל הזמן קוראת להם "ריצ׳רץ׳" ועבורה בקושי קיימת המילה "רוכסן". היא מבינה אותי כשאני אומר אותה, אבל היא כנראה אף פעם לא תאמר אותה בעצמה באופן טבעי. אבל בשבילי מוזרה המילה "ריצ׳רץ׳" וטבעית המילה "רוכסן". זה עוד יותר מוזר כשהיא אומרת "סגור את הריצ׳רץ׳" ואני לא בטוח אם היא מתכוונת לאוהל או למזוודה ונאלץ לשאול "איזה ריצ׳רץ׳?" – מצד אחד קשה לי להוציא את המילה הזאת מהפה; מצד שני היא לא דיברה על רוכסן.

כנ״ל לגבי היו״ד בגוף ראשון יחיד של פעלים בעתיד, שכבר כתבתי עליה פעם. לימדו אותי באולפן שזאת אל״ף, אז בשפה שלי זאת אל״ף. כשאני אומר "אבוא" ולא "יבוא", אני לא מתאמץ לדבר "נכון" – זה בא לי טבעי.

כך גם לגבי "אותי, אותך, אותו, אותה, אותנו, אתכם". ככה לימדו אותי באולפן; כשאני אומר "אֶתְכֶם", אני לא מתאמץ לומר את המילה ה"נכונה" במקום "אותכם" ה"שגויה".

אילו "טעויות" נפוצות אתם לא עושים, כי מעולם לא ספגתם אותן? למשל, כמה טבעי לכם להשתמש במספרים בזכר ובנקבה? כמה טבעי לכם לומר "נִרְאֶה" בהווה ו"נִרְאָה" בעבר? כמה טבעי לכם לומר "בית הספר" ולא "הבית ספר"? אם עברית אינה שפת אמכם, זה בסדר, אבל ציינו זאת, בבקשה.