טוב, אז ככה: ספרו לי כל מה שאתם יודעים על ניקוד ומה שעוד יותר חשוב, מה אתם זוכרים על איך שלמדתם את זה.

בהמשך הרשומה אספר על עצמי; ממני תראו וכן תעשו.

האם למדתם בבית־ספר? באולפן? באוניברסיטה? בבית כנסת? בבית? במחנה מעפילים? לקראת הבר־מצווה? איך היו המורים? איך היו הספרים?

האם אתם יודעים רק לקרוא ניקוד, או גם לכתוב? האם אתם יודעים את שמות הסימנים – קמץ, צירי, שורוק וכו׳ – או רק את הצליל שלהם? ואם אתם לא יודעים ניקוד בכלל, ספרו לי גם, אפשר באלמוניות.

אם אתם יודעים רוסית, אתם מוזמנים לְזֶ׳ה־זֶ׳ה: Как вы учили огласовки?.


התחלתי ללמוד עברית בתש״נ, כשהייתי בן עשר, באולפן חצי־מחתרתי במוסקווה בשדרות לנין (באמת). השיעורים התנהלו בכיתות של בית ספר שהיה סגור ביום ראשון; אני מניח שמנהל בית הספר ידע מה קורה שם, אבל אמרו לי לא לספר על זה ליותר מדי אנשים – אף־על־פי שהפרסטרויקה הייתה בעיצומה, באופן רשמי ברית המועצות עוד לא הייתה ידידותית כל־כך לציונות. הייתה שם קבוצה לילדים ולמבוגרים ומכיוון שכבר אז אהבתי ללמוד שפות, הלכתי לשיעורים של שתיהן וכל אחת הייתה מועילה כשלעצמה. בשיעור הראשון ישבתי עם עוד שלושה ילדים ועם מורה כבן עשרים שלבושתי שכחתי את שמו. הוא התחיל מאותיות: יש עשרים ושתיים, רק עיצורים, ואת התנועות כותבים, אם בכלל, ב"נקודות". סימני ניקוד הם ארבע־עשר – כך הוא אמר וכך טבוע לי בראש מאז:

  • a – קמץ, פתח, חטף־פתח
  • e – צירי, צירי מלא, סגול, חטף־סגול
  • i – חיריק חסר, חיריק מלא
  • o – חולם חסר, חולם מלא
  • u – קובוץ, שורוק

הוא לא ממש הסביר שהסימנים ה"מלאים" מכילים את האותיות וי״ו ויו״ד ובמשך כשבועיים חשבתי שזה מקל ופסיק מעל השורה. אחר־כך הבנתי את זה, אבל הפנמתי היטב שבמקרה הזה האותיות האלה הן חלק בלתי־נפרד מסימן הניקוד.

המורה גם הסביר שִׁין ושִׂין ועל הדגש באותיות בכ״פ, אבל לא הזכיר בשיעורים שעשיתי אצלו את אותיות גד״ת ואת הדגש החזק.

כששאלתי אותו מתי כותבים פתח ומתי קמץ, הוא אמר לי שזה לא חשוב. זה המשיך להטריד אותי עד שכעבור שבע־עשרה שנים הלכתי ללמוד לשון עברית באוניברסיטה ועברתי את קורס "ניקוד", שסידר לי היטב את כל ההבנה של איך שאני כותב ומדבר. (לבלשנים – אני מדבר דווקא על הצד המתאר ולא הפוסקני.)


עכשיו אתם!