ברוכים הבאים לאורמלא, סדרת רשומות שבהן אלמד אתכם ניקוד.


ראשית כול, התנצלות: בגלל עומס רב בעבודה אני מפרסם את הרשומות באיחור ואני גם חייב לכם שיעורי בית בדוקים. מבטיח לשלוח אותם בקרוב.


בשבוע שעבר התחלנו לדבר על דגש והיום נמשיך. אבל לפני שנדבר על הדגש עצמו, אני צריך להתעכב על כמה מושגים מרכזיים שבהם כבר השתמשתי ברשומות הקודמות ועוד אשתמש בעתיד, ושמשתמשים בהם כל ספרי הדקדוק – "שינוי" ו"נטייה". לכותבי ספרי הדקדוק המושגים האלה נראים פשוטים וברורים, אולם לפי המכתבים שאני מקבל, הם אינם ברורים תמיד ללומדים.

ובכן: נטייה היא שינוי של מילה מצורת היסוד שלה לצורה אחרת. בעברית זה קורה לפעלים (שָׁמַר, שָׁמַרְתִּי, שָׁמְרוּ, שׁוֹמֵר, יִשְׁמְרוּ וכו׳), שמות (שמות עצם ושמות תואר: כֶּלֶב, כְּלָבִים), ומילות יחס (אֶת, אוֹתִי, אוֹתְךָ). אפשר לדבר על שינוי באותיות מסוימות במילה ובניקוד שלה כתוצאה מהנטייה; על שינויים כאלה אפשר לדבר בהקשר של כמעט כל שפה בעולם.

סוג אחר של שינוי, שייחודי יותר לדיון על עברית – אם כי דברים דומים יכולים לקרות גם בשפות אחרות – הוא שינוי מהמצב המדומיין של המילה למצב האמתי שלה. המצב המדומיין הוא הכתיב והניקוד לפי המשקל. דוגמה ידועה לכך היא המילה "פָּרָשׁ" (שרוכב על סוס). זוהי מילה במשקל קַטָּל, שמשמש, בין היתר, למקצועות: כַּתָּב (של עיתון), זַמָּר, קַצָּב. בכל המילים האלו האות הראשונה מנוקדת בפתח ובאות השנייה יש דגש חזק; זהו דגש חזק תבניתי, כי הוא חלק מהמשקל. המילה פרש, אם כן, אמורה להיות מנוקדת "פַּרָּשׁ", אבל באות ר׳ אי־אפשר לכתוב דגש, ולכן הניקוד "משתנה" מהמצב המדומיין למצב האמתי: "פָּרָשׁ".

דוגמה אחרת לשינוי כזה היא המילה רוֹקֵחַ: זוהי מילה במשקל קוֹטֵל, כמו שׁוֹמֵר, זוֹכֵר, כּוֹתֵב. לפי זה הניקוד של המילה רוקח אמור להיות רוֹקֵח, אבל את האות ח׳ אחרי תנועה שאינה a צריך לנקד בפתח גנובה, ולכן נעשה שינוי בניקוד ונוסף פתח: רוֹקֵחַ. אם נמשיך לפתח את זה, נראה שצורת הנקבה של רוֹקֵחַ צריכה להיות "רוֹקֶחֶת" כשם שצורת הנקבה של זוֹכֵר היא זוֹכֶרֶת, אולם ניקוד כזה בלתי אפשרי ליד אות גרונית, ולכן הוא "משתנה" ל"רוֹקַחַת" – פתח־פתח במקום סגול־סגול. (למעשה מדובר בשינוי הפוך, כי התנועה העתיקה יותר של זוֹכֶרֶת הייתה דווקא a ולא e, אבל נדבר על זה בעתיד.)


אחד המאפיינים העיקריים של דגש חזק הוא שדגש חזק בדרך כלל מתקיים – אינו משתנה בנטייה. כלומר, לרוב, אם האות דגושה בצורת היסוד של המילה, היא תישאר דגושה בכל הנטייה. גם הניקוד של האות לפני האות הדגושה מתקיים. למשל, המילים אַבִּיר וצַדִּיק שייכים למשקל קַטִּיל – פתח באות הראשונה ודגש באות השנייה. צורות הרבים שלהן הן אַבִּירִים וצַדִּיקִים – הדגש והפתח מתקיימים. לעומת זאת המילים פָּקִיד וקָצִין שייכות למשקל קָטִיל – יש קמץ באות הראשונה ואין דגש באות השנייה. צורות הרבים שלהן הן פְּקִידִים וקְצִינִים – הקמץ לא מתקיים, אלא נחטף – משתנה בנטייה לשווא. זאת אחת הדרכים שבהן הדגש משפיע על הדיבור שלנו, אף־על־פי שאיננו הוגים אותו כהכפלה – אנחנו אומרים tsadik ו־abir ולא tsaddik ו־abbir.

הבנת הדגש החזק מאפשרת לנו סוף־סוף לסיים את הדיון על הברות סגורות ופתוחות. הברה פתוחה היא הברה שמסתיימת בתנועה. הברה סגורה היא הברה שמסתיימת בעיצור. קל לדעת איפה ההברה מתחילה: לפי הכלל המקובל בעברית, הברה מתחילה תמיד בעיצור וכל אות שאינה אם קריאה היא עיצור. אבל איך יודעים איפה ההברה מסתיימת? הכלל המקובל הוא ששווא נח מסיים הברה וסוגר אותה. למשל, במילה מַסְכִּים השווא הוא שווא נח והוא מסיים את ההברה הראשונה וסוגר אותה: mas-kim, מַסְ־כִּים. ובהתאם, אחרי השווא הנח יש דגש קל. לעומת זאת, במילה עוֹרְבִים השווא הוא שווא נע, כי מקורו בתנועה: בצורת היסוד עוֹרֵב האות ר׳ מנוקדת בצירי ובנטייה הצירי השתנה לשווא. לכן החלוקה להברות היא o-rəvim, עוֹ־רְבִים (הסימן ə מציין שווא נע).

כאשר באות יש דגש חזק, היא סוגרת הברה ופותחת הברה. ההיגיון הוא שאות עם דגש חזק היא כאילו שתי אותיות שבראשונה מביניהן יש שווא נח: צַדִּיק זה כאילו "צַדְדִיק". החלוקה להברות, אם כן, היא tsad-dik, צַדְ־דִיק.


לבסוף, אזכיר עוד מקרה קצת מוזר שבו נכתב דגש חזק: אחרי המילה "מה". את המילה הזאת ניתן לנקד בפתח, ואז באות הראשונה של המילה אחריה יהיה דגש חזק: "מַה נִּשְׁמָע". אפשר גם לנקד אותה פשוט בקמץ ואז אין כותבים דגש במילה הבאה: "מָה נִשְׁמָע". כמובן, אם באות הראשונה במילה השנייה היא אחת מאותיות בג״ד כפ״ת, יהיה בה דגש קל גם אחרי מה שמנוקדת בקמץ: "מָה בּוֹעֵר". הדגש הזה נכתב גם במילים שבנויות מצירוף של "מה" עם מילה אחרת, למשל מַשֶּׁהוּ. ניקוד "מה" בפתח ודגש נפוץ בתנ״ך, אבל אינו נחוץ בעברית חדשה. בלי להיכנס לפרטים דקים, הדגש הזה מסווג כדגש משלים.


החלק המעשי להיום הוא השיר "רוקנרול" של להקת פונץ׳ (מילים: יוסי בבליקי ודנה בקר):

עַל כָּל לֵב שֶׁשָּׁבַרְתָּ פַּעַם
יִשָּׁבֵר הַלֵּב שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה תָּרוּץ לְחַפֵּשׂ מָה קָרָה וּ"מָה עָשִׂיתִי עַכְשָׁו"
זֶה לֹא אֲנִי!! זֶה לֹא נוֹגֵעַ בִּי!!

עַל כָּל שֶׁקֶל שֶׁשָּׁמַרְתָּ סְתָם
תֵּחָרֵב הַמַּמְלָכָה שֶׁלְּךָ
וְאַתָּה תָּרוּץ לְחַפֵּשׂ אֶת הַקַּבְּצָן שֶׁיַּסְכִּים וְיִקַּח
קַח אוֹתִי!! קַח אוֹתִי!!
קַח אוֹתִי לְגַג שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ רוֹקֶנְרוֹל

אֲנַחְנוּ מִתְכַּוְּנִים לְמַשֶּׁהוּ אֶחָד
וּמְסַכְּמִים עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר
{וְזֶה עוֹשֶׂה אוֹתָנוּ בֶּאֱמֶת חֲמוּדִים מְאוֹד}
שְׁכַח כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי!! קַח אוֹתִי!!
קַח אוֹתִי לְגַג שֶׁמְּנַגְּנִים בּוֹ רוֹקֶנְרוֹל

וְהַלֵּב שֶׁלִּי בָּעַר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן
אֲבָל עַכְשָׁו הוּא עָצַר וְכוּלָם יְכוֹלִים לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ…
רוֹקֶנְרוֹל… רוֹקֶנְרוֹל… רוֹקֶנְרוֹל…

מצאו את כל הדגשים וכתבו אם הם קלים חזקים. זהו אם הדגשים החזקים משלימים או תבניתיים. חלקו להברות כל מילה שיש בה דגש או שווא. כתבו כל דבר מוזר או מפתיע – דגש שכתוב ונראה לא שייך, אות שנראה שהייתה אמורה להיות דגושה, אבל אינה דגושה, וכו׳.

השיר הזה לקוח מתוך האלבום "פינוקיו", אחד האלבומים המעטים במוזיקה הישראלית שבחוברת המילים שלו כל השירים מנוקדים. הם מנוקדים טוב, אבל בשיר הזה מצאתי לפחות טעות אחת. מי שימצא אותה, יצול״ש.

שלחו את התשובות לדוא״ל amir.aharoni@mail.huji.ac.il. אשמח לקבל שאלות והערות אחרות בתגובות.


ברשומה בשבוע הבא יהיה עוד דיון במושגי יסוד. אחרי זה אסע לחופשה ארוכה. אחרי החגים סדרת אורמלא תחזור ואז נתחיל לא רק לקרוא, אלא גם לכתוב ניקוד.